Herta Arnold

שם המרואיינת: הרטה ארנולד

שם המראיינת: רונית וילדר

תאריך הראיון: 15.11.94

שם המדפיסה: בתיה שטהל

שמות מקומות:

וינה - Vienna

ברנו=ברין - Brno (Bruenn)

פילזן - Pilsen

טרזינשטט - Theresienstadt

פראג - Prague

אושוויץ - Auschwitz

פרייברג - Freiberg

מאוטהאוזן - Mauthausen

ראיון עם גברת הרטה ארנולד לבית נויפלד, ילידת 1922 בוינה (Vienna) שבאוסטריה.

ש: את יכולה לספר לנו קצת על המשפחה על הרקע?

ת: אנחנו היינו במצב כלכלי די טוב, והיינו חיים די טוב. יש לי עוד אח שקצת יותר צעיר ממני, בשנה וחצי והורים, גרנו בבית מאוד יפה ובמקום די מוצלח, אני לא חושבת שאני יכולה להתאונן על הילדות שלי. הלכתי לבית-ספר גויי כמובן, גם אח שלי, והסתדרנו די טוב, יש לי באמת זכרונות טובים על הילדות.

ש: במה עסקו ההורים?

ת: לאבא שלי היה איזה מין מפעל לנעליים, הוא עבד הרבה בשביל הצבא האוסטרי, והוא די הצליח, אני לא זוכרת בדיוק פרטים, אבל היינו חיים די טוב.

ש: הייתם משפחה דתית?

ת: אמא שלי באה מבית מאוד דתי מפולניה, אבל היא שמרה רק על כשרות וחגים, אבל לא מי יודע מה, היא לא הגזימה. אני קצת ירשתי מזה עוד אבל לא ממש. הלכנו לבית-הכנסת בחגים, בשבת אחרי-הצהריים הלכנו לבית-הספר, ביום שישי אני הלכתי לבד בשנים האחרונות, כי זה מאוד משך אותי בערב, אבל לא מי יודע מה. יתר המשפחה היתה עוד פחות דתית, כמעט כולם חילוניים.

ש: כילדה את זוכרת תקריות אנטישמיות?

ת: בשנים האחרונות כן, בשנתיים האחרונות. יש לי סיפור על זה. בוינה היה תמיד חג גדול לכבוד האחד במאי, כל העם, הסוציאל-דמוקרטים לקחו פרח אדום, הלכו בכל מיני תהלוכות בתוך העיר, ובאיצטדיון כל הילדים הלכו. הבונדסקנצלר היה אז ד"ר שושניק, ומכל כיתה היה איזה ילד מוצלח, כביכול, ששר איזה שיר או דקלם איזה משהו, ובחרו בי להקריא שיר. בחודש פברואר בחרו בי שאני אקריא את השיר, למדתי את השיר והכל. לבשו אז דיינדל, זה מין פולקלור כזה אוסטרי, עם חולצה לבנה עם סינר קדימה. פתאום בסוף אפריל אמרו לי: את לא יכולה לקרוא! אמרתי: מה פתאום, הייתי אז בכיתה שמינית, והתחלתי נורא לבכות, למה אני לא בסדר? אמרו לי: כן, את מאה אחוז בסדר, אבל את בכל זאת לא יכולה לקרוא. לא תפסתי בכלל על מה מדובר, זה היה בשנת 37'. לקחו איזו גויה שבאמת בקושי דיברה, אבל היא הקריאה את השיר הזה. אחרי שנים אני הבנתי באמת את הסיבה שזאת היתה אנטישמיות.

ש: אז לא קלטת?

ת: לא, לא קלטתי. סיפרתי את זה גם בבית, וההורים שלי גם-כן לא כל-כך הבינו למה לא, הם נורא נפגעו שהבת שלהם לא מוצלחת מספיק, לא הבינו את הקשר.

ש: איך היה היחס שלכם עם האוכלוסיה הגויית מסביב?

ת: היו לי כמה חברות גויות והיינו ביחסים טובים. היו לנו שתי משרתות גויות, והן באמת עזרו לנו די הרבה בזמן שהיטלר כבר היה אצלנו. הן הביאו לאמא שלי שנשארה אחר-כך לבד קצת אוכל, והן באו בלילה ובערב ובאמת עזרו לה. היא נשארה אחר-כך לבדה בוינה, כי אבא שלי היה במחנה לזמן קצר, והאח שלי ואני כבר לא היינו בבית, אז הם עזרו לה קצת. שמרו לה דברים, וקיבלנו אותם בחזרה ב45-'. עם החברות שלי מה שאני זוכרת היה יחס די טוב.

ש: היתה לכם משפחה מורחבת בוינה?

ת: כן, לאבא שלי היו שישה אחים שכולם היו בוינה. אחרי מלחמת העולם הראשונה ב1918- הם עברו מצ'כוסלוביקה לוינה, נשארו שם, התישבו שם, הילדים התחתנו, כולם היו שם גם סבא וסבתא.

ש: מה היו שפות הדיבור אצלכם בבית?

ת: גרמנית.

ש: בלבד?

ת: כן. ההורים שלי דיברו ביניהם מין מישמש של פולנית עם צ'כית, אבא שלי היה צ'כי ואמא שלי דיברה פולנית, והם דיברו מין עירבוביא כזאת, אבל לא הבנו כמעט כלום, בעצם גם לא התעניינו, דיברנו רק גרמנית.

ש: היה לכם איזשהו קשר לציונות בתקופה הזאת?

ת: בשנה האחרונה כן, ב38-'. לפני-כן גם-כן, היינו בבונד כמו שקראו לזה אז.

ש: בונד זה לא בדיוק ציוני.

ת: בעצם זה היה יותר לבידור ולטיולים ביום ראשון. עשינו טיולים מאוד יפים, ופעם בשנה הלכו כולם ביחד, גם תכלת לבן, גם בית"ר וגם הבונד, כולם הלכו לבית הקברות לעשות את יום הזיכרון של הרצל, זה היה מין מפגש חברתי. אחר-כך רבו בין בית"ר לתכלת לבן. אני זוכרת שכל שנה הלכנו לזה, מגיל שתים-עשרה הלכתי, פעמיים שלוש הייתי שם, זה די מרוחק, מאוד יפה נוף יפה, ונפגשו שם.

ש: וב38-'?

ת: ב38-' הלכתי לבית"ר, אבל לא מתוך איזה מין אידיאליזם אלא פשוט מכיוון שהיו שם בחורים חתיכים והיה שם נחמד. שרו בערב, היינו שם בחדר כזה במרתף, שרו ועשו טיולים, זה היה מין מפגש וזהו. לא הייתי ציונית רק למדנו, גם לא למדנו יהדות בעצם, אז היו לנו שיעורים של דת אחרי-הצהריים, זה היה גם-כן מפגש מכמה בתי-ספר ביחד, כי היו מעט יהודיות, לכן תמיד צרפו מכמה בתי-ספר ביחד. המורה היתה מאוד נחמדה, קראו לה פרוילין רוזנצוויג, היא היתה בארץ פעם וסיפרה לנו, זה היה נחמד מאוד, אבל לא מי יודע מה.

ש: מתי מבחינתך מתחיל השינוי במצב, את זוכרת את המצב לפני האנשלוס?

ת: כן, אני זוכרת את האוירה, אני זוכרת את כל התקופה, את התקופה שהיתה לפני האנשלוס אני זוכרת טוב מאוד. אני זוכרת שישבתי עם אח שלי ליד הרדיו, לא היה משהו אחר, ובאמת היינו כבר חיים את זה.

אחרי-כך אחרי האנשלוס לקחו את אבא שלי למעצר כביכול. אנחנו לא היינו מעורבים, כי היינו בעצם צ'כים, היתה לנו אזרחות צ'כית, אז לא הבנו שאנחנו בעצם גם בסכנה אבל לא ישירה. ראינו מה שמתרחש בוינה שהיהודים רחצו את המדרכות, היהודים עם הפיאות והכל, היינו חיים את זה, זה היה פשוט מחריד.

ש: לך היה מוזר הטיפוס הזה של היהודי מה שאתם כיניתם האוסט-יודן?

ת: כן.

ש: למרות שאמא שלך היא ממוצא פולני?

ת: היא היתה מאוברשלזיין, זה על הגבול הגרמני, ובעיירה שהיא היתה לא היו הרבה כושרים כאלה. היו שם מאוד מסורתיים והכל, אבל בצורה מאוד עדינה. באמת היינו שם כל חופש, אבל פשוט לא נפגשנו איתם, הם היו קיימים שם אבל אישית לא נפגשנו איתם וגם לא בוינה.

ש: אבל כשנתקלת ביהודים האלה בוינה, את זוכרת מבט מלמעלה עליהם?

ת: לא מלמעלה, אני פשוט לא הבנתי. זה היה דוקא אחרי האנשלוס שהלכנו שם, קראו לזה דה מצס אינזל, שם היו גרים כל הכושרים, היו שם הכשרים בחנויות, היו שם מודעות באותיות עבריות והכל, ודיברו שם הרבה ביידיש שלא הבנתי אף מילה, זה היה נורא מוזר בשבילנו. זה היה גם מקום כזה מוזנח ומטונף, או נגיד ככה שזה היה פשוט מלוכלך. הרחובות היו גם ישנים כאלה, זה היה מעבר לדונאו, ואנחנו היינו גרים כביכול בחלק היותר מודרני, פשוט לא הבנו איך אפשר לחיות ככה. ראינו את הקפטנים והפיאות, לא שלא ידעתי על זה, אבל הקונפורנטציה איתם היתה נורא מוזרה לנו, זה היה ב38-' אחרי האנשלוס.

ש: מבחינת לאומיות את הרגשת אוסטרית, את הרגשת צ'כית או שיהודיה בלבד?

ת: אני הרגשתי אוסטרית טהורה. אבא שלי היה אומנם פטריוט צ'כי, אבל אנחנו התחנכנו בתור אוסטרים. זה גם לא השפיע עלינו שהיה לנו פספורט צ'כי, לא היתה לזה שום משמעות הדבר היחידי שידעתי בצ'כית זה היה נזדל, זה משהו כמו שלום.

ש: ביום האנשלוס את זוכרת את הרגע שאת רואה את הגרמנים?

ת: כן, שמענו את זה ברדיו, ואחר-כך הלכתי עם אח שלי שהוא היה קטן ממני בשנה וחצי, ברחנו כביכול מהבית כדי לראות מה מתרחש ברחובות, כי זה היה פחד. היינו שם במקום שהיטלר היה שם על המרפסת, וכולם מסביב "הייל היטלר", ראינו את זה מרחוק כמובן, כי פחדנו להתקרב לשם. לא ידענו מה הפירוש של זה בעצם, וגם לא ידענו שאנחנו לא שייכים לזה כל-כך. היו הרבה יהודים שהם פשוט לא הרגישו שהם מחוץ לתחום הזה. אחר-כך ביום אחרי זה וביומיים אחרי זה ראינו, היו כל יום הוראות חדשות, וכבר ידענו.

ש: את יכולה לנסות לתאר לי את החיים בתקופה הזאת שאחרי האנשלוס?

ת: החיים אחרי האנשלוס היו אפורים בשבילנו, כי סגרו את כל הכסף, את כל הבנקים, את הקונטור, לא היה לנו כסף, לא היה לנו בעצם ממה לחיות. אבא היה במחנה, ומיום אחד לשני לא היה לנו כלום. רובם היו במצב כזה, למי שלא היתה איזו רזרבה בבית אז הוא היה פשוט בצרות.

אחר-כך התחילו לפתוח מטבחים לאנשים שהיו במצב שלנו, שהלכו להביא צהריים. קיבלו חלוקת לחם או איזה חלוקות של מזון, או איזו עזרה ראשונית של כמה שילינגים שיהיה להם, פשוט כדי שאפשר לנשום. זה היה די עצוב, אני גם התביישתי. פעם שלחו אותי עם כזה מין תיק עם סירים כדי להביא אוכל, זה היה משהו נורא בשבילי, חזרתי חולה. לאח שלי לא היה איכפת כל-כך, הוא לא היה כל-כך סנטימנטאלי, והוא הלך אחר-כך כל יום והביא אוכל. קראו לזה אאושפיזה קיכה, משהו כזה, זה היה די רחוק מאיתנו, הלכו ברגל, כי גם לא היה לנו כסף לחשמלית, אבל זה האכיל אותנו.

ש: ידעתם מה קורה עם אבא?

ת: לא. אחר-כך אמא שלי הלכה שם כל יום לגיסטאפו ושאלה, כולם הלכו לשם לשאול, ואחר-כך אחרי כמה חודשים שיחררו אותו, אני לא זוכרת בדיוק אחרי כמה. הוא חזר הביתה, לא סיפר כלום.

ש: הוא נראה כרגיל?

ת: אני לא הייתי כבר בבית. בגלל הפספורט הצ'כי, היתה לנו משפחה בצ'כוסלובקיה בברנו=ברין (Brno=Brunn) אז שלחו אותי כביכול בתור עזרת קרובים לשם, וביולי 38' נסעתי לשם.

ש: את יכולה לתאר לי קצת את האוירה שהיתה אז בחודשים האלה באוסטריה, לפני שאת עוזבת?

ת: האוירה היתה מאוד קשה, לנו היה בבית נורא, כי לא ידענו מה קורה עם אבא, מה קורה איתנו. לאמא שלי היה קשה להתמודד עם זה והיא ישבה ובכתה, ואנחנו היינו פשוט שני ילדים קטנים, אח שלי היה בן שלוש-עשרה ואני הייתי בת ארבע-עשרה וחצי, משהו כזה, ולא ידענו בעצם כלום. גם כל המשפחה היו כולם בחוסר אונים. הלכו ככה, שאלו, חיטטו. אחר-כך התחיל הפלשתינה אמט, אייכמן בא והתחילו להרשם, אז הלכנו להרשם, ולא קיבלו אותנו כל-כך, כי לא היה לנו פספורט אוסטרי, לכן כביכול לא היינו בסכנה. היו כל מיני פרשות, וזה היה די עצוב.

ש: אתם באמת הרגשתם קצת פחות בסכנה מאחרים?

ת: כן. אחר-כך שמו לי ז'קט עם פרח, ושמו לי את הדגל הצ'כי כחול אדום לבן, אז חשבנו שמי יודע מה זה. אבל זה היה סתם, זה היה מצחיק, היום אני רואה שזה ממש אבסורדי, אבל אז זה כביכול שמר עלינו.

אחר-כך כל יום היה חוק חדש, לא לשבת בפארק, ולא לנסוע בחשמלית, זה פשוט השפיע על כל החיים, היינו יותר סגורים בבית, לא היה גם לאן ללכת, לא לסרט ולא לשום דבר.

ש: גם לימודים כמובן כבר לא היו?

ת: כמובן, גם לימודים לא היו. אחר-כך שלחו אותי למוסיסט שעשו כובעים, זה היום כבר לא קיים נדמה לי, כדי ללמוד מקצוע, שאם נוסעים לחוץ-לארץ או משהו כזה שיהיה מקצוע. הלכתי לשם כמה חודשים ללמוד לתפור כובעים, אבל לא עשינו שם שום דבר. היא היתה גם יהודיה, וכל האנשים שהיא מכרה להם היו גם רובם יהודים, וכל יום היא מכרה פחות ופחות, לא היתה עבודה, ולאף אחד גם לא היתה מוטיבציה לעשות משהו, אז התגלגלנו שם קצת. (לפחות אני מקבלת פיצויים בגלל זה, כי עבדתי שם כביכול לפי הרישום).

ש: מה היתה הסיבה הרשמית למעצרו של אבא?

ת: יהודי.

ש: אתם חשבתם דוקא שתהיה לכם הגנה בגלל הפספורט הצ'כי, ומיד כשהם נכנסו הוא נעצר.

ת: הוא כנראה השתחרר בגלל זה, אני לא יודעת בדיוק מה היה, אבל הוא כנראה הלך ברחוב ולא חזר, עשו רציות על יהודים וזהו.

ש: זה לא היה שבאו לאסוף מהבית מכוון?

ת: לא, אחר-כך היו גם כאלה, אבל בהתחלה תפסו יהודים שהלכו ברחוב, רובם בחורים, אני חושבת שבחורות נדמה לי שלא כל-כך. אנחנו בתור ילדים לא פחדנו שיתפסו אותנו, זה פשוט עוד לא היה אז, אבל בחורים כן.

ש: מה מביא אותך כנערה בערך בת שש-עשרה לנסוע לבד לצ'כיה?

ת: אמא פחדה, לא היה לנו ממה לחיות, לא היה איזה עתיד, ושם היתה לנו משפחה רחוקה שהיו להם שני ילדים, והם ביקשו אם אני יכולה לבוא לעזור לעבוד שם, וזה מה שעשיתי.

ש: כלומר, זאת לא היתה יוזמה שלך?

ת: אני גם רציתי לצאת מהאוירה הזאת, שמחתי מאוד לצאת, כי שם בצ'כיה אנחנו הרגשנו מאוד חופשיים עד הסיבוב הבא, שם היה אוכל והיה יותר חופש, זאת היתה פשוט הזדמנות לצאת. אז התחילו כבר להעלם, כל יום נעלם מישהו אחר לאיזשהו מקום, כלומר, מי שהצליח עוד לצאת. אח שלי עבר אחר-כך גם-כן לצ'כוסלובקיה.

ש: למקום שאת היית בו?

ת: לא, למקום אחר, שוב איזה מכירים שאני לא זוכרת בדיוק מי זה היה, אבל הוא הצליח לצאת במרץ 39' לאנגליה, ואני נשארתי שם תקועה.

ש: את מגיעה לקרובי משפחה, את למעשה עובדת שם באמת כמטפלת?

ת: כעוזרת. לא ידעתי מה זה ילד, בחיים שלי לא טיפלתי בילדים, לא בישלתי, לא ניקיתי כלום, הייתי שם בהתחלה כמו גולם, אבל כשצעירים זה למעשה לא רלבנטי כל העסק הזה.

ש: לא הפריע לך שאת למעשה באה כמשהו קרוב למשרתת לקרובי משפחה?

ת: כן הפריע לי, אבל היחס היה דוקא טוב, הם היו מאוד נחמדים אלי, בעיקר הבעל הזה, והיו שני ילדים חמודים, אחד היה בן ארבע ואחד בן שש. שם בברין דיברו הרוב גרמנית, זאת אומרת, שכמעט שלא באתי במגע עם צ'כים, רק אחר-כך למדתי, כך שהיו לי שם סך-הכל חיים לא רעים. קיבלתי אפילו משכורת מאה קרונים בחודש, וזה היה די הרבה כסף בשבילי. מה שלא תפסתי אז שהיה מותר לי גם יום אחד חופש, אבל זה לא היה שייך, כי גם לא הייתי יודעת אפילו לאן ללכת, כי לא היכרתי את אף אחד. רק אחר-כך יותר מאוחר איכשהו שמעתי על ציונות ועל תכלת לבן, הצטרפתי שם, ועשינו טיולים, אבל בהתחלה הייתי פשוט בבית, שמורה.

ש: היית בקשר עם ההורים?

ת: כן הייתי בקשר עם אמא במכתבים פה ושם. זה לא היה כמו היום שיש דואר אויר, זה לקח יותר זמן.

ש: ניסית לשכנע אותם לבוא גם?

ת: אני לא יכולתי לשכנע אותה, כי היא חיכתה לאבא.

ש: אחרי שאבא השתחרר?

ת: אחרי שאבא השתחרר גם צ'כיה היתה כבר תפוסה, לכן לא היה טעם כבר לא לפה ולא לשם. הם נרשמו לטרנספורט האי-ליגאלי, לכן הם כבר לא רצו לזוז משם, כי הם היו ברשימה. זה גם היה היינו-הך אם זה פראג או וינה, זה כבר לא שינה את המצב.

ש: כניסת הגרמנים גם לצ'כיה תפסה אותך בהפתעה?

ת: לא, כי זה היה אחרי האנשלוס של הסודטים, לכן כבר כולם ידעו מה שמחכה, ואחר-כך גם כל הסיפור עם צ'מברליין, אז כבר חיכו למשהו, כבר לא היינו כל-כך נאיביים. הצ'כים חשבו, שלנו הצ'כים זה לא יקר, שומרים עלינו, אבל זאת לא היתה כל-כך שמירה. הם אמרו שבנש ומסריק לא יתנו לגרמנים להיכנס, אבל זאת היתה טעות חמורה, כי אז יכולנו עוד לצאת, גם אני בעצם, רק בלי כסף, אבל היו עוד כל מיני דרכים. הצ'כים בעצמם יכלו גם לצאת, מי שהיה חכם הוא ניסה והצליח.

ש: לכן אני שואלת, את היית יותר ראליסטית מהם, ובכל זאת את נשארת שם ולא מנסה לצאת, או שניסית לצאת אבל ללא הצלחה?

ת: לא היתה לי את האפשרות, זה לא היה כמו היום שקונים כרטיס, ונוסעים לניו-יורק, זה לא היה. הצטרכו ויזה, פספורט, כסף וכל מיני סידורים טכניים ביורוקרטיים, שזה היה גם נורא קשה לנסות להשיג.

ש: עלה בכלל בדעתך לנסות לעשות את זה?

ת: ניסינו, נרשמנו כולם לארץ-ישראל, אבל זה לא תמיד הלך. אחר-כך אחרי שצ'כוסלובקיה היתה כבושה אז הלכנו להכשרה למחנה עליית הנוער להכנה לארץ-ישראל, והיינו ברשימה, הכל היה מסודר, אבל לא הצלנו כבר לצאת בגלל התחלת המלחמה, זה היה קשה, איתי עוד שישה מיליון לא הצליחו לצאת, אם לא יותר.

ש: מתי את יוצאת להכשרה?

ת: להכשרה יצאתי ב39-' בסתיו משהו, כמו עכשיו.

ש: זה כבר אחרי פרוץ המלחמה?

ת: כן. היו לנו כרטיסים, הייתי במחנה עליית הנוער ביולי 39', כלומר, אחרי כיבוש הגרמנים, היינו שם חודש, ולמדנו קצת חקלאות,למדנו קצת עברית, היו שם סטודנטים ישראלים שלימדו עברית. היו לנו כרטיסים וויזה לאנגליה לשני לספטמבר, אבל בראשון כבר פרצה מלחמה, ולקחנו את הויזה, כבר לא היה מה לעשות. ניסינו כל מיני דרכים אי-ליגאליות, אבל זה היה כבר די קשה.

ש: כשאת אומרת, ניסינו, זה את וחבר'ה צעירים שהיכרת אז?

ת: כן. אני חושבת שהיינו שם חמישים חבר'ה בתוך המחנה, חלק באו לארץ כבר אחרי שהתחילה המלחמה עם סרטיפיקטים. דוקא אצלנו במשק יש שניים שבאו, הם היו איתי ביחד, וגם המדריך שלנו חי אצלנו. הם הצליחו לצאת עם הסרטיפיקטים, כי זה היה עוד דרך איטליה החופשית, ואלה שהיה להם כמוני כרטיס לאנגליה לא הצלחנו לצאת, ואני היחידה שנשארתי בחיים מכל החבר'ה האלה. זה התברר לי רק אחרי המלחמה.

ראינו שיש לנו את הויזה לאנגליה, עד שמתארגנים ועד שתופסים במה מדובר, נרשמנו פה ושם. הלכתי לשגרירות האמריקאית לויזה, אז עמדתי שם יומיים ושני לילות לפני השגרירות בפראג רק כדי להרשם. ניסו כל מיני דברים, אבל לא הלך.

ש: כשאת התחלת את הפעילות בתנועת הנוער בצ'כיה.

ת: אל תקראי לזה פעילות, זה היה מקריות יותר.

ש: חברות, זה היה בעיקר כדי לקבל מסגרת חברתית של חבר'ה יהודים או שמתוך מחשבה שדרכם תוכלי לצאת?

ת: גם כדי לעלות אחר-כך ארצה, גם חברתית וגם כדי לצאת קצת מן הצרות האלה, כדי להרחיב את האופק, להכיר קצת משהו חדש. בוינה זה היה כדי לצאת קצת מהבית מהאוירה של הדיכאון הזאת, של לחכות, וכל אחד שדופק בדלת אמא רצה, זה היה נורא. כשהיא חזרה מהגיסטאפו היא תמיד לא ידעה, עמדו שם טונות של בחורות לפני הגיסטאפו, כי כל אחד רצה לדעת פשוט. כדי לברוח מהאוירה השתחררנו.

ש: זאת אומרת, שעד קיץ 39' היית אצל הקרובים, ועבדת שם, אחר-כך את יוצאת למחנה קיץ של התנועה, ושם תופסת אותך המלחמה?

ת: אחרי שחזרנו.

ש: את זוכרת את האחד בספטמבר?

ת: כן, בהחלט, היה רדיו אז שמענו מה שקרה ההתקפה על פולניה, המלחמה. אחר-כך כבר קוראים עיתונים וכל מיני שמועות, היינו בתוך הענינים.

ש: מההתחלה אבל היה ברור לכם שזה ישפיע גם עליכם?

ת: כן, זה השפיע מאוד, מכיוון שהתחילו את כל החוקים האלה שעד כה לא היו בצ'כוסלובקיה. התחילו גם להכניס חוקים נגד היהודים, הגבול היה סגור, וכל התנועה שלנו היתה מוגבלת מאוד, זה היה די מורגש. הכניסו תלושי אוכל וכל הדברים האלה שעד עכשיו היה חופשי. צ'כוסלובקיה היתה תמיד ארץ עשירה, ופתאום התחילו עם ההגבלות, עם התעודות, בפספורט היה כתוב לנו J כזה גדול וכל ההגבלות האלה. חוץ מזה היה כל יום משהו חדש אז זה פשוט השפיע.

אחר-כך כשהיינו בהכשרה אז היה לנו כביכול טוב, כי זה היה בסוף העולם איפה שהוא בהרים. לא היה שם כלום, עבדנו, אכלנו ושתינו וזהו. היה רדיו, אבל היינו רחוקים מהכל למעשה. שמענו שכבשו את קרקוב ואת ורשה, שרודפים יהודים, אבל אנחנו איכשהו הרגשנו די בטוחים, כי עובדה שמצ'כוסלובקיה הטרנספורטים הראשונים התחילו רק בסתיו 41'. אז אנחנו הרגשנו די בטוחים, לא ידענו מה שקורה במזרח.

ש: ידעתם מה קרה וקורה בגרמניה עם היהודים?

ת: בעצם גם לא קרה שם כל-כך הרבה, כי גם שם לא היו כמעט טרנספורטים. שמענו שאנשים עם פספורטים פולנים או בלי פספורטים בכלל היו נשלחים לפולניה, אבל לא הבנו את הפירוש. אחרי ליל הבדולח, זה לא היה בצ'כוסלובקיה, כי זה היה עוד לפני הכיבוש, אז באמת הבנו קצת פחד, אבל לא כל-כך תפסו את הכל.

ש: כשאני שאלתי לגבי גרמניה רציתי להבין עד כמה באמת היה לכם פחד מהשלטון הגרמני החדש, כי למעשה זה שלטון שהוא לא מאוד זר לכם, השפה היא אותה שפה, המנהגים הם די דומים, זה לא כמו שמגיעים לפולין. אבל ידעתם איך מצרים את הצעדים של היהודים כל הזמן בגרמניה?

ת: לא בדיוק, יכול להיות שהיו אנשים יותר חכמים מאיתנו הצעירים, אבל אנחנו לא כל-כך הבנו את זה. אנחנו בתור אוסטרים שנאנו את היקים הפרוסים, גם השפה שלהם, הדיאלקט, היא לגמרי שונה, אז תמיד גם-כן צחקו מזה, אנחנו שנאנו אותם. יש גם כל מיני מילים וביטויים שהם פשוט לגמרי אחרים, אז השפה היא גם לא בדיוק אותה שפה, יש כל מיני דיאלקטים. שנאנו אותם, כל החיים שלי מה שאני זוכרת בוינה, כי האופי שלהם היה די זר, חוסר ההומור שלהם, היקיות, הדייקנות והכל, זה היה זר לגמרי. בוינה היה יותר הומוריסטי, החיים היו יותר קלים, כלומר, לקחו את החיים יותר בקלות.

ש: מה קורה איתך אחרי פרוץ המלחמה?

ת: אחרי פרוץ המלחמה הייתי עוד בברין כמה חודשים, חודשיים, משהו כזה. אבל פשוט לא היה לי איפה להיות בעצם, אז השתדלתי להיכנס לאיזו הכשרה. באמת הצלחתי, אני חושבת שזה היה בנובמבר 39' שהלכתי להכשרה. הלכתי להכשרה לכמה חודשים הייתי שם בחורף בעיקר, זה היה בצפון צ'כוסלובקיה. שם עבדנו ממש קשה, זה היה די קשה, היה חורף וקור ותנאים לא כל-כך טובים.

ש: הכשרה חקלאית?

ת: כן, חקלאית.

ש: בחוה שהיתה בבעלות יהודית?

ת: לא, היו מעט מאוד יהודים בעלי חוות כאלה, הם היו גויים, והם התנהגו כלפינו יפה מאוד, אבל התנאים היו קשים, העבודה קשה, תנאים קשים, ומשכורת שאני לא יודעת אם מה שקיבלנו הרווחנו, איכשהו אכלנו והתקיימנו אבל לא מי יודע מה.

ש: זה למעשה מנתק אתכם מהמצב הכללי?

ת: זה ניתק אותנו מכל הפוליטיקה מכל המצב בעיר, היינו כביכול בעולם אחר. אז כבר נשארתי לבד, אחי היה באנגליה, ההורים היו עוד בוינה. הם עזבו רק ביולי או באוגוסט 40' את אירופה, נסעו לארץ, ואחר-כך נשלחו למאוריציוס, ואני הייתי שם לבד לגמרי בין חבר'ה צעירים וזה היה קשה. אבל כשצעירים כנראה החיים נראים אחרת.

כשגמרו את עבודות החורף, את תפוחי-אדמה וכו', אז פשוט פיטרו אותנו. אני באתי לפראג (Praha), הייתי בפראג כמה זמן, עבדתי קצת פה ושם. היינו שם כולנו פליטים בעצם, והסתדרנו איכשהו.

ש: את בצ'כיה נחשבת כפליטה או שלא בגלל הפספורט הצ'כי?

ת: בגלל הפספורט הייתי בתור צ'כית, אבל בגלל העבר שלי, גם חוסר שפה וגם לא היה לי בית, הייתי בודדה אז נחשבתי בתור פליטה. הסתכלו עלי מלמעלה, מכיוון שלא הייתי ממש צ'כית, גם לא ידעתי את השפה. אחר-כך למדתי, אבל בהתחלה היה לי די קשה, והיהודים הצ'כים הם די שובניסטים, זה לא היה צחוק, זה היה די קשה. אבל מכיוון שפשוט בגיל שש-עשרה שבע-עשרה אין דרישות כאלה, וגם לא היה מה לדרוש, העיקר שהיה גג ואוכל, אז הסתדרתי טוב מאוד.

ש: בהכשרה כבר התחילו לך בעיות עם השפה או ששם עוד הסתדרת עם גרמנית?

ת: גם בהכשרה, אבל אחר-כך למדתי צ'יק צ'ק צ'כית, רק שנשאר לי כזה מבטא קצת לא צ'כי, עד היום הזה אם אני מדברת צ'כית זה קצת שונה, אבל הסתדרתי אחר-כך. מצאתי חבר'ה, מצאתי חבר בחור, ובכלל היה אחר-כך טוב עד כמה שיכול היה להיות טוב.

ש: את הרגשת באמת שונה מאוד מהחבר'ה האחרים שהיו איתך?

ת: כן, כי לרובם היו הורים ובית, היה להם גם יותר כסף, לי לא היה גרוש, פה ושם מה שנתנו לי מהג'וינט, כמו שנוררי כזה.

ש: ממה באמת את מתקיימת?

ת: בפראג גרתי בבית חלוצות, זה היה שם בחינם, ונתנו לנו תלושי אוכל למטבח יהודי, ואיכשהו התקיימתי, אני לא זוכרת איך אבל חייתי ואכלתי.

ב39-'40-' שלחו אותנו בחורף למשפחות יהודיות בפראג שהתנדבו להאכיל פליטים, הייתי בעצם הרבה זמן בפראג. אז באתי לשם זה היה שם בית אלגנטי, היתה להם עוד טבחית שבישלה, זה היה פעם אחת, והצטרכתי לאכול במטבח לא מצלחת מפורצלן אלא מאיזו מין צלחת כזאת. הבת של המשפחה היתה בגילי, אז היא באה להציץ על השנוררית הזאת שאוכלת אצלה במטבח עם האף למעלה. אז אכלתי, שתיתי, ולא חזרתי יותר, והיא התלוננה עלי, היא אמרה: מה פתאום כזאת ארוגנטית, שהיא תשמח שיהיה לה מה לאכול, אנחנו נותנים לה. אבל אני אמרתי: אני לא הולכת לשם, אני מעדיפה להישאר רעבה מאשר ללכת לשם. זה היה פשוט מתחת לכבוד של בן-אדם, אני לא יודעת איזה כבוד היה לי אז, הייתי רעבה ולא היה לי, אבל לא הלכתי לשם יותר. אחר-כך פגשתי אותם בטרזינשטט, אז אני הייתי למעלה והם היו ככה, כי אני הייתי כבר מ'הותיקים' בגיטו, והם לא נשארו בחיים, גם שמות אני לא זוכרת, אבל זה היה כביכול בתור עונש.

ש: מה את עושה עם עצמך בפראג משנת 40'?

ת: באביב 40' הלכתי להכשרה, כי לא היה שם מה לעשות. השתדלו מאוד לחסל את הצעירים מהרחובות, לשלוח אותם רחוק, ובאמת מאוד הצליחו, היו המון הכשרות ועבדנו. הייתי שם בדרום צ'כוסלובקיה על-יד פיסק (Pisek), זאת עיירה די יפה, ושם עבדנו בחוה. הייתי שם מאפריל עד נובמבר 40'.

ש: מה אתם עושים שם?

ת: עובדים בחקלאות חיטה, תפוחי-אדמה כל מה שהיה.

ש: את עדיין בקשר עם ההורים, כלומר, ידעת כשהם יצאו?

ת: בקיץ הייתי איתם עוד בקשר, ומשם ביקשתי פעם אישור לנסיעה לוינה, ובאמת קיבלתי. זה היה דרך הגיסטאפו, זה היה די מסובך, אבל השגתי את זה. נסעתי לוינה לבקר את ההורים, הם היו כבר בגיטו בוינה, הם היו כבר עם שלוש משפחות בדירה אחת, והיה להם שם די קשה. אני הייתי שם כמה ימים סך-הכל, וחזרתי. שבוע אחרי שחזרתי לצ'כוסלוביקה הם היו בדרך כבר ארצה.

ש: את ידעת שזאת התוכנית?

ת: כן, הם היו ברשימה, ורצינו עוד שהם יעבירו אותי גם כתוספת לטרנספורט הזה האי-ליגאלי, אבל זה לא הלך, כי כל אחד רצה לצאת אז כבר לא הצליחו.

ש: זה היה מטעם בית"ר?

ת: לא, זאת היתה עליה אי-ליגאלית דרך הדנובה, הים השחור לארץ. אחר-כך הם היו פה כמה ימים או כמה שבועות, ונשלחו למאוריציוס. אז היה פיצוץ באוניה וכל הסיפור הזה, ואני כבר לא הצלחתי.

נשארתי שם בהכשרה עד נובמבר, ומשם נסעתי גם-כן לפראג בחזרה אחרי החורף, גם-כן במשך חודשיים שלושה. מ41-' בהתחלה באביב עד ינואר 42' הייתי שם בהכשרה במוראביה במערב צ'כוסלוביה.

ש: את מרגישה בתקופה הזאת בודדה, או שהייתם כל הזמן חבורה שהייתה כל הזמן ביחד?

ת: שם היינו חבר'ה, שם היכרתי את הבעל הראשון שלי, הוא היה גם-כן שם, ועוד לפני הכניסה לגיטו התחתנו, לא מרוב אהבה, אלא פשוט חיפשתי מישהו. הוא היה הרבה יותר מבוגר ממני באיזה שלוש-עשרה שנה, ופשוט חיפשו אחד את השני, כי חשבו שיהיה יותר קל בתור משפחה, לא ידענו מה יהיה. יום לפני הכניסה לגיטו לטרזינשטט התחתנו.

ש: מה היה בהכשרה הזאת, היה בה משהו שונה מהקודמות?

ת: כן, זה היה שונה כי הבעלים היו יהודים, זה היה אח עם שתי אחיות ואמא זקנה, כולם רווקים, והם היו ממש נהדרים אלינו, ממש מעל ומעבר. היה לנו שם טוב, היינו שם די הרבה חודשים עד ינואר 42'.

ש: אתם עדיין בחבורה של בערך חמישים חבר'ה?

ת: לא, שם היו בערך חמישה-עשר, ירדו מזה, ופשוט הצטרפו אחר-כך כל מיני חבר'ה שלא היה להם לאן ללכת, וירדו מזה, כי הטרנספורטים התחילו ללכת לפי מקומות המגורים. היו טרנספורטים מברין ומפראג, ואנשים היו צריכים לעזוב את המקום לפי המקומות שהם היו רשומים. בסוף נשארנו שם איזה שישה-שמונה איש.

ש: מה מעסיק אתכם בתקופה הזאת?

ת: המצב הנוראי שלא ידוע לנו בכלל מה העתיד, כי היו שמועות, אומנם עיתונים בקושי קראנו גם כי לא היה לנו כסף, וגם בגלל שהיינו באיזה כפר בסוף העולם, אבל למישהו היה רדיו, ושמענו קצת, היה מצב קשה מאוד, פשוט מצב לא ידוע לנו.

ש: את למעשה אבל היית יחסית רגועה, כי ידעת גם שההורים שלך כבר לא באירופה?

ת: לא ידעתי איפה שהם. הם היו עוד בעצם באירופה, הם ישנו בברטיסלבה, ישנו בז'ילינה ובכל מיני מקומות בדרך עד לים השחור, אבל לא ידעתי, וזה גם לא הדאיג אותי כל-כך. ידעתי שאח שלי באנגליה.

ש: אתם למעשה מנהלים אורח חיים של חבורת צעירים כביכול חסרי דאגות?

ת: לא חסרי דאגות, אבל היינו חיים די חיים מסודרים כביכול. הלכנו לעבוד, עבדנו קשה, המשפחה היתה יהודיה, ובילינו הרבה ביחד בערבים, כי ממילא לא היה מה לעשות. בכפר על-יד היו שם גם שתי משפחות יהודיות, משפחה אחת של רופא שאיכשהו היכרתי אותם כי היו לי כאבי שיניים, חיפשתי שם רופא שיניים, ונפלתי עליהם, הם היו עם ילדים והכל, והתחברנו איתם. הם הזמינו אותנו והיו ככה קצת חיי חברה, אבל לא מרגש מאוד, חיים שקטים, וחיכינו מה שיהיה מחר.

ש: אתם עוסקים אז בתכנון העתיד?

ת: לא ידעו מה שיהיה מחר, כל יום בא משהו אחר. היינו צריכים ללכת אז עם הכוכבים, היה צריך למסור את הרדיו, למסור פה ולמסור שם, כל מיני הוראות. אחר-כך שמענו את החדשות של המלחמה, את הכיבוש של צרפת וכל ההסטוריה בעצם. על ההתקפה על רוסיה אנחנו ידענו, זה לא היה סוד, אבל לא ידענו מה יהיה. זה היה כאילו ששכחו מהצ'כים, באמת עד סתיו 41' לא נגעו ביהודים בצ'כוסלובקיה חוץ אולי ממקרים בודדים. אז התחילו הטרנספורטים הראשונים.

ש: למעשה במקום הזה במוראביה זאת ההכשרה הארוכה ביותר שלכם?

ת: כן.

ש: אתם עוד חושבים שתימצא לכם דרך להגיע לארץ, או שברור לכם שזה יהיה כבר רק אחרי סוף המלחמה?

ת: ברור לגמרי שהכל סגור, זה היה אז צפון אפריקה עם רומל, הכל היה סגור, לא היה מאיפה לצאת. היו עוד חבר'ה שניסו דרך הונגריה ורומניה, אבל כולם נתפסו, ולא הגיעו רחוק. לא היה מאיפה לצאת. הייתי רשומה בפילזן (Pilsen), מקום ההכשרה היה שייך לפילזן, אני הייתי רשומה שם, והבעל הזה לעתיד הלך באופן חופשי, הוא התנדב, והוא בא איתי לאותו טרנספורט, היינו בין הראשונים בטרזינשטט, זה היה בינואר 42'.

ש: את למעשה לבד לגמרי מלבד בעלך, או שעם עוד קבוצה מהחבר'ה מהתנועה?

ת: אנחנו לגמרי לבד, כל אחד היה רשום בעיר מולדתו. אני הייתי רשומה בפילזן, והייתי כבר בטרנספורט הראשון. היו שלושה טרנספורטים בפילזן, אני הייתי מסודרת לראשון, והייתי שם כביכול בתוך מקום האיסוף. אני רציתי פשוט להתחתן לפני זה, אבל כבר לא היתה לנו אפשרות, אז מצאתי שם מישהו שהיה מנהל של כל העסק הזה שעבד עם הגרמנים, ביחד עם אייכמן עם כולם, אבא של חברה שלי בוינה. קראו לו מנדלר, הוא היה די מפורסם, הוא אירגן את כל הטרנספורטים עם הגיסטאפו ביחד, והבת שלו היתה חברה שלי מוינה מבית-הספר. ראיתי אותו, אז חשבתי שאולי הוא יכול לעזור לי. הלכתי, ביקשתי איתו שיחה, והוא אמר לי: תבואי בערב, הוא הכיר אותי, הוא זכר אותי. אמרתי לו: אני רוצה לצאת, להתחתן, ולבוא בטרנספורט הבא. הוא אמר לי: כן, בסדר, תבואי בשתים-עשרה בלילה. הלכתי אליו למשרד, הוא נתן לי פתק שחרור, זה היה בינואר 42', זה היה מינוס עשרים מעלות, זה היה משהו. היה שלג ככה, חושך מצרים, ואני עם פקעלה של מזוודה עשרים קילו, הוא שיחרר אותי לבד. היה עוצר, והיום כשאני חושבת על זה זה שיגעון.

הלכתי הביתה, אבל ליהודים היה בכלל אסור לצאת. איכשהו הגעתי לשם הביתה עם המזוודה הכבדה והכל, וגם לא יכולתי להיכנס לבית עד שהערתי מישהו, היה איזה מין סיפור ארוך. העיקר נכנסתי לבית, ביום הבא היתה חתונה, היו שלושה זוגות מפילזן, זאת היתה חתונה אחרונה בפילזן, ואחרי המלחמה מצאתי עוד את הרישומים. היה רב מאוד צעיר, מאוד נחמד, הוא חיתן את שלושת הזוגות ביחד, זאת היתה חתונה משותפת, מי שהיה שם, זה היה באמת מאוד יפה ומאוד מרגש.

כל שלושת הזוגות הלכנו לטרנספורט הבא, זה היה S טרנספורט. גם אני הלכתי עם הבעל החדש שלי. זה היה לי כל-כך משונה, כי הייתי בחורה צעירה, פתאום אמרו לי בצ'כית, מדאם, זה היה לי מין כבוד, הרגשתי מין עליה בדרגה, היה נורא נחמד.

ש: את למעשה עוד לא בת תשע-עשרה?

ת: כן, הרגשתי שעליתי בדרגה של הסולם.

אחר-כך באנו לטרזינשטט (Theresienstadt), זה היה סך-הכל עניין של מקרה שמישהו נשאר בחיים, זה לא שעושים את זה, זה היה פשוט מקרה. בבוקר חיפשתי איזה ברז לצחצח שיניים ואיזה שירותים, ובא אלי בחור ממשטרת הגיטו. הייתי נורא צעירה ובאמת יפה, והוא שואל אותי: מתי באת? אמרתי לו: אני התחתנתי אתמול. הוא שאל אותי: מי זה הבעל שלך, הוא היה בצבא הצ'כי? אמרתי: כן. הוא שאל: האם הוא מעוניין להיות בגיטו וואכה? שאלתי אותו: מה זה גיטו וואכה? הוא אמר לי: גיטו וואכה זה שמור מטרנספורטים למזרח. לא ידעתי מה זה מזרח, לא ידעתי מה זה גיטו וואכה, לא ידעתי שום דבר. הוא נתן לי הסבר, הוא אמר: אם הוא רוצה אני יכול לסדר לו את זה.

הלכנו לחפש שם איפה שגרנו, הוא שאל את הבעל שלי, הוא היה ככה וככה, מספר צבאי הכל היה מסודר. הקצין שלו היה גם-כן בגיטו, מהצבא הצ'כי הוא עבר לגיטו, והוא היה שם קצין גיטו וואכה, אז קיבלו אותו, וזה שמר אותנו איזה שנתיים וחצי מטרנספורטים. זה היה פשוט מקרה שהלכתי לחפש מים וברז.

ש: אצלכם הכניסה לטרזינשטט עוד לא כל-כך טראומטית מבחינת צפיפות וכו', אתם גם לא עוברים את תהליך הבידוד בהתחלה?

ת: לא, זה היה לגמרי אחרת מאשר אחר-כך.

ש: איך זה היה אצלכם?

ת: אני לא חושבת שזה היה טראומטי מאוד, זה היה די עצוב. זה לא היה גיטו, אלה היו פשוט בתים בודדים קסרנות, מילאו אותם עם אנשים שהיו על הריצפה, ולא היה עוד שום דבר מסודר. תקעו אותנו בחורים פה בחורות פה וזהו זה.

ש: את לא מכירה נפש חיה סביבך?

ת: היו שם רק צ'כים, זה היה הטרנספורט הרביעי או החמישי בסך-הכל, חוץ מהקומנדו שבא כבר בנובמבר 41', שהם התחילו שם לסדר קצת, אנחנו היינו שם בין הראשונים. היכרתי שם בחורות, כל הטרנספורט שלנו.

ש: שהיכרת עוד קודם?

ת: היו שם כמה טרנספורטים אחד מברין ואחד מפראג שהם היו לפנינו. היה הטרנספורט הראשון מפילזן, אנחנו, ואחר-כך שלושה ימים אחרי זה בא עוד טרנספורט מפילזן, אז היו איכשהו פרצופים מוכרים, ואחר-כך כבר הסתדרתי, מכירים פה ומכירים שם, אבל היינו סגורים.

התנדבנו לעבודה, היו שם כל מיני עבודות, לקלף תפוחי-אדמה. היינו צריכים לצאת מהמקום עם ליווי, זאת היתה המשטרה הצ'כית, זה לא היה אז אס.אס. יצאנו לקלף תפוחי-אדמה ולברור תפוחי-אדמה. ראינו מרחוק איזה בחור, והגיטו וואכה היה להם יותר חופשי, אז הוא בא לבקר קצת. כתבו כאלה פתקאות מקופלות, והשתדלו איכשהו לשלוח. זה היה נורא, אבל לא הרגשנו כל-כך נורא, אני לא יכולה להגיד שאני סבלתי קשות, לקחנו את זה כמו שזה היה. כמובן למבוגרים יותר זה היה נורא קשה, אבל אנחנו אני לא זוכרת בדיוק. היה נורא קר, היה שלג, היתה רטיבות. כולם היו חולים משיעול, אבל לא הרגשתי מסכנה.

אחר-כך התחילו לבוא טרנספורטים, ולשלוח למזרח, אז כבר השתנתה כל האוירה, היו אז פאניקות שקשה לתאר. אבל אני ידעתי שבתור אשתו של גיטו וואכה אני בצד, וזה באמת עזר הרבה. כל המכירים האלה שבאו איתנו בטרנספורט, פתאום אינם יום אחד.

ש: למעשה בהתחלה מה שהעסיק אותך יותר זה איך לפגוש את בעלך, יותר מאשר התנאים והאוכל?

ת: לא, האוכל היה הכי חשוב.

ש: מההתחלה?

ת: כן, כי באנו למקום שבאמת לא היה שום דבר אז, אחר-כך יותר מאוחר היו ארוחות מסודרות, לא הרבה אבל מסודר. זו היתה מקריות, או שהיה או שלא היה. כל התנאים היו כאלה שהיה די עצוב. אחר-כך קצת השתנה המצב עד לקיץ, עד לבואם של יתר הטרנספורטים.

אחר-כך היה טרנספורט של חמש מאות בחורות לשתול יער בצ'כוסלובקיה, אז בחרו בחורות צעירות. יום אחד נסענו עם ליווי של המשטרה, זה היה גם הפלוס של כל העסק הזה שאלה היו צ'כים, המשטרה הצ'כית, ושהם לא היו כל-כך אכזרים, הם היו יותר אנושיים. נשלחנו למקום ביער, קוראים ליער הזה קשיווקלאש. שם היינו מחולקים לקבוצות קטנות יותר וגדולות יותר. אני הייתי עם קבוצה של איזה שלושים בחורות, רק צ'כיות, כולן צעירות, ושתלנו עצים. עקרו קודם עצים, והתחילו לעשות משתלה קטנה. זאת היתה עבודה קשה אבל יפה, זה היה באויר צח.

ש: בהשגחה צ'כית?

ת: בהשגחה של המשטרה הצ'כית, שהם מאוד סגרו עין, לקחו מכתבים לפראג, והם איכשהו עזרו לנו. באו לבקר מאחורה מהיער כל מיני משפחות גויות, ושלחו קצת אוכל. הם באמת עזרו לנו, זה היה שם כפר קטן בהרים. האיכרים ראו שאלה בחורות צעירות שעובדות, אז יום אחד בא מישהו והביא שק עם תפוחי-אדמה או שק עם קמח. אנחנו אכלנו שם, בישלו בשבילנו, וזה באמת היה לנו קצת שיפור בתנאים. זה היה עד לרצח של היידריך.

אחר-כך זה הפסיק לגמרי, זה השתנה בשלוש מאות ושישים מעלות, לקחו את המשטרה הצ'כית, ושלחו לנו אנשי אס.אס, זה היה מחריד השינוי הזה. זה היה אחרי לודיצה, אנחנו באמת היינו מאוד מפוחדות, לא ידענו בכלל מה יהיה. אני חושבת שלא היינו שם הרבה זמן, איזה שבוע שבועיים, גמרו לשתול, ושלחו אותנו בחזרה לגיטו.

ש: איפה לנתן?

ת: שם ביער היו כאלה צריפים של פועלים או משהו כזה, משהו מאוד פרימיטיבי, אבל היה גג מעל הראש. היה תנור, יכולנו לחמם משהו, היו מים שאפשר היה להתרחץ, היה נעים, תמיד יותר טוב מאשר בגיטו.

כשחזרנו לגיטו באנו ברכבת, והאס.אס פירר של הגיטו, קראו לו זיידל, הוא קיבל אותנו. הוא קיבל ממש התקף לב בגלל איך שהיינו נראים שזופים ובריאים, זה היה פשוט חופש קיץ, היינו בשמש, וכולנו היינו נראים יוצא מן הכלל. הוא ראה, והוא אמר: יותר אני לא אשלח את היהודים לאף מקום. בזה נגמר העסק הזה, חזרנו לגיטו כאילו כלום, והתרגלנו שוב.

ש: כמה זמן הייתן שם?

ת: שישה שבועות עד חודשיים, משהו כזה. עד היידריך זה היה שישה שבועות, אחר-כך עוד שבועיים בערך, לא היה לנו לוח.

צד שני:

בגיטו עבדתי חלק מהזמן ביוגן גרטן בתור מדריכה, זה היה מחוץ לחומות הגיטו.

ש: אנחנו מדברים על גן הירק?

ת: כן, גן הירק. עבדתי עם קבוצת ילדים, לא הבנתי בגינה שום דבר, אבל עבדתי שם.

ש: אחרי כל-כך הרבה הכשרות חקלאיות?

ת: כן, אבל אלה היו גינות ירקות של כרוב, כרובית ודברים כאלה. אבל היה בחור אחד מדריך חקלאי, שהיום הוא באוסטרליה, שכחתי את השם שלו, הוא באמת אירגן את הכל, ואנחנו עזרנו לו קצת עם הילדים. היו שם ילדים בני ארבע-עשרה חמש-עשרה, מאוד חמודים, רובם צ'כים והיה נחמד מאוד. קצת גנבנו פה ושם איזו עגבניה, היה שם מאוד נחמד, יחס נחמד. זה היה מעבר לגיטו, יצאנו מהכביש הראשי עם ליווי של אס.אס, הם שמרו עלינו.

ש: זה היה למעשה על החומות של הגיטו?

ת: זה היה מעל החומות, החומות היו בתוך הגיטו, היינו צריכים לחצות את הכביש.

ש: כלומר, החומות של העיר?

ת: כן. זה היה בחוץ גם חלק, זה היה תלוי באיזו גינה. אבל זה היה כבר מבחוץ, כי אנחנו ראינו משם בכביש הראשי את התנועות של הקליינה פסטונג שם למעלה, פשוט ראינו את השבויים ונורא נבהלנו, הצטערנו עליהם.

ש: ידעתם מה קורה שם?

ת: כן, נשלחו לשם גם מהגיטו בתור עונש, אז ידענו בדיוק מה שמתרחש שם. הם הלכו בקולונות בקבוצות כאלה בבוקר לעבוד, זה היה נורא עצוב בשבילנו לראות את זה. כל פעם כשחזרנו מבחוץ לתוך הגיטו התחילו לבדוק אם לא גנבנו איזה פרי או משהו כזה, אז באמת השתדלנו לא לגנוב אלא לאכול שם.

ש: לא היו אבל שומרים צ'כים שידעתם שהם יעלימו עין?

ת: היו גם-כן, אבל זה התחלף כל הזמן, לא ידענו בדיוק מי שם. אחר-כך גם החמירו את כל השמירות, כי ראו שיש שם צ'כים שמכניסים סיגריות וכל מיני דברים אסורים, אז החמירו את כל השמירות, והענישו את השומרים וגם את היהודים, לכן אנשים פשוט פחדו, אם לא היה איזה מכיר. לבעל שלי היה אז איזה חבר שהיה מהפלוגה שלו בפלוגה הצ'כית, אז הוא פה ושם הביא לו משהו. אבל גם אחרי לודיצה אחרי היידריך זה פשוט שינה את כל המצב, גם הצ'כים פחדו נורא. אחר-כך הוציאו את כל התושבים מהגיטו וזה היה באמת גיטו סגור, אני חושבת שזה היה ביוני או יולי משהו כזה. אז התחילו לבוא כל הטרנספורטים הענקיים.

ש: כשאת אומרת שהוציאו את כל התושבים שם מהגיטו את מתכוונת שאת הצ'כים שעוד נשארו שם הוציאו מהעיר, ואז זאת הפכה להיות פשוט עיר יהודית?

ת: כן, עיר יהודית.

ש: כלומר, שהתנועה היתה יותר חופשית?

ת: בהתחלה זה היה סגור, כלומר, כל אחד היה איפה שהוא גר, היה סגור. אחר-כך פתחו את הרחובות, היתה תנועה חופשית נדמה לי עד שמונה בערב זה היה חופשי, ואחרי שמונה בערב היה צריך מין דוכלס שיין, כזה רופאים או מי שעבד באיזה מקצוע, אז יכלו להסתובב בערב, אבל חוץ מהם כל האוכלוסיה היתה סגורה בעצם.

ש: כשעבדתם בחוץ ביער ושאר הזמן בגן הירק, האם היה לכם איזשהו קשר עם צ'כים, האם שמעתם מה קורה?

ת: שמענו שמועות, אבל לי אישית לא היה שום קשר. שמעתי מה שזה שמע, ומה שהוא סיפר, סיפרו פה ושם, אבל לא היה לי קשר ישיר.

ש: עד הסוף לא היה לכם שום מושג מה זה הטרנספורטים למזרח?

ת: לא, כשהגענו לאושוויץ לא ידענו מה זה בכלל. הגלסטנראט בגיטו ידעו, וגם ידעו כנראה אנשים בודדים, אבל אוכלוסיה רגילה כמוני לא ידעו. פחדו, המילה המזרח הפחידה את כולם, כל אחד קיבל צמרמורת, אבל לא ידענו את הסיבה. זה היה די ברור ששמרו על הסוס הזה של מה שקורה שם בכלל. היה גם רדיו בגיטו באיזה שידור, אבל את זה אני שמעתי רק אחרי המלחמה, וקראתי כל מיני דברים, אבל לנו אישית לא היה שום מושג. אחד שמע, אחד סיפר על דודה שלו וכל מיני, אבל ישירות לא ידענו כלום. שמענו מהטרנספורטים של אנשים שבאו מבחוץ, הם תמיד הביאו חדשות, אבל על זה גם אי אפשר היה כל-כך לסמוך.

אני זוכרת הרבה טרנספורטים בעיקר מצ'כוסלובקיה מהערים הקטנות האלה שבאו ביוני ביולי עד סוף 42', אנשים כביכול שמחו לבוא לגיטו, כי הפחד הזה בחוץ, ההוראות כל יום, השינויים והרדיפות זה היה כל-כך נורא, וכל-כך הקשה עליהם, שהם באו לגיטו ונשמו לחופש. שם היינו אנחנו בינינו, יכלו לנשום, ידעו שזה המקום הסופי, לא ידעו מה הלאה אבל ברגע הזה שהם הגיעו אז שמחו.

ש: את זוכרת את הטרנספורטים של יהודי אוסטריה וגרמניה שהיו קצת מנותקים מהמציאות, ולא הבינו לאן הם מגיעים?

ת: האוסטרים ידעו בדיוק.

ש: אלה שהאמינו שהם באים לחופשת סקי?

ת: כן. היה לי דוד שבא מברסלאו, הוא היה בן שמונים, משהו כזה, הוא היה רופא במקצוע, הוא בא, והוא פשוט לא מצא את עצמו. זה היה נורא הזקנים. הוא עבד בתור רופא באפידמיה של טיפוס, הוא נדבק מהטיפוס, ולמזלו מת אחרי כמה ימים. לא היתה שם לויה, אבל היתה תפילה של קדיש, אמרו עוד קדיש, היה שם מין בית-כנסת קטן בקצה של הגיטו לפני שיוצאים, אז שם אספו את המתים של היום הזה, ועשו שם קדיש, אז היינו עוד שם. אחר-כך זה נגמר, כי היו כל-כך הרבה שכבר לא הספיקו.

מצאתי שם ברחוב איזה איש עיוור מבוגר, הוא היה מהמבורג, אני זוכרת את שמו, קראו לו אלפרד. הוא דיבר שפה צ'כית משונה כזאת, היא הסתובב שם בשטח. זאת היתה הפעם הראשונה שאני ראיתי בן-אדם עיוור בקרבה, אז דיברתי איתו. היה לי כל-כך צער עליו, שהתקרבתי אליו, ועזרתי לו, עד שהוא כנראה נשלח. אני כבר לא זוכרת את הסוף שלו, אבל הסוף שלו היה די קרוב. הוא כל-כך שמח תמיד כשבאתי. הוא היה לגמרי עיוור, אבל מקילומטרים הוא כבר שמע את הצעדים שלי, החזיק לי את היד, ועשה לי ככה כביכול להרגיש את הצורה של הפנים שלי. הוא היה איש מאוד עדין ונחמד.

הם באמת לא ידעו מכלום מה קורה להם, הם חיכו למרחצאות, הם שילמו פנסיונים, זה היה נורא, אבל זה גם כתוב בכל ספר. הוינאים היו יותר מציאותיים. היו גם צעירים, כל המשפחה שלי מוינה באה, אלה שנשארו עוד בחיים שלא נשלחו לפולניה. הם באו עם ציוד כמו שצריך, דודה שלי הביאה בצל. היא היתה שמנה כזאת, קראו לה טנטה פאולה, היא הביאה קפה טחון, אני לא יודעת איך היא בישלה, אבל היא הביאה איכשהו את הכל, היה לה תיק כזה כבד עם אוכל. זה היה באמת תענוג כשהם הגיעו, כי אכלתי.

הם נשארו שם עד סוף המלחמה. הדוד שלי היה סנדלר, ועוד מהמונרכיה הוא עזר לעשות את המגפיים השחורים של האס.אס. אני לא יודעת איך אבל איכשהו הוא התגלגל לשם, היה שם איזה מין מפעל לתיקוני נעלים, ואיזה קצין גילה שהדוד שלי ידע לעשות את המגפיים האלה, אז הוא שמר עליו עד הסוף, הוא עבד שם איזה שנתיים. הם באו בספטמבר-אוקטובר 42' עם הטרנספורט האחרון של וינה - טרנספורט 12, עד סוף המלחמה הוא עשה את המגפיים, וזה שמר על כל המשפחה. הם כולם נשארו ועברו לאוסטריה, כלומר, הם כבר מתו מזיקנה, אבל זה שמר עליהם. הדוד עישן, אז אם הוא עשה זוג מגפיים הביאו לו קצת סיגריות, וככה איכשהו הוא התקיים. הוא היה איש נחמד.

ש: את עבדת בעוד משהו מלבד גן הירק?

ת: כן, אחר-כך עבדתי במנש דינסט, אלה כל מיני עבודות שהיו לפי תקופות.

זה היה חלוקת אוכל. עמדו באיזה פתח של איזה בית או משהו כזה, הביאו מצד אחד את הסירים הגדולים עם האוכל, לכל אחד היה תלוש של ארוחת בוקר, צהריים וכו', הצטרכנו לגזור את זה ולחלק את המנות. היו שורות, תורים כאלה ארוכים, ובאו לקחת את האוכל. זה היה נורא עצוב. אחרי חודשיים שלושה לא הייתי מסוגלת לעשות את זה יותר, כי זה נורא לראות את האנשים הרעבים ולשמוע אותם, אני לא יכולתי לעשות את זה. בעיקר בחורף של 42'43-' זה היה כפור, עמדו שם הזקנים עם הסירים שלהם, ורעדו מקור ומרעב, זה היה נורא, בכל אופן בשבילי. ביקשו עוד קצת מרק, אני לא יכולתי, ואחרי כמה זמן הפסקתי שם לעבוד, למרות שלי היה טוב, קיבלתי מנה כפולה. אבל לא הייתי מסוגלת אפילו בשביל עוד מנה אחת כזאת.

אחר-כך עבדתי בגן ירק ממש שקטפו עגבניות, והיה שם המון קולרבי. היתה שם חקלאות משהו נהדר, האדמה שם נהדרת, היו גם פירות יוצאים מן הכלל, אבל כל זה הלך בשביל הגרמנים.

ש: זה לא היה עם קבוצת ילדים?

ת: לא, זה היה פשוט מאוד חקלאות אבל ממש בגדול, היו ממש שדות של עגבניות, שדות של קולרבי, של גזר. היה שם בית הבראה של חיילים גרמנים פצועים, והכל הלך לשם, כל הירקות והפירות, היו שם דובדבנים כאלה, מישמשים והכל.

ש: גם משם לא העזתם לגנוב?

ת: כל אחד עשה איזשהו משהו, אני גם גנבתי איזה עגבניות או שתיים, אבל הפחד שהיה זה לא השתלם, הפרופורציה של הפחד עם הגניבה לא לכל אחד זה השתלם.

ש: לאכול כן הצלחת שם?

ת: כן, אבל כמה עגבניות או קולרבי אפשר לאכול, אחת, שתיים, שלוש, בסוף זה יוצא מהאף, בעיקר כשאני רעבה ממש, אז אכלתי. אם לקחתי עגבניות לתוך הגיטו אז הבאתי בסוף מיץ, זה לא היה תמיד כל-כך מוצלח. ידענו גם מי שומר בשער, אם זה גרמני שבודק או לא בודק, ולפי זה כיוונו את הגניבות, לא פעם אחת הבאתי מיץ, שזה לא השתלם כל העסק הזה. אבל לפחות עבדנו בחוץ באויר.

ש: בחורף זה לא כל-כך נעים?

ת: נכון, בחורף זה לא הכי טוב, גם לא צומח שום דבר בחורף.

אחר-כך עבדתי במתפרה של יוגנדהיים, היו שני בתי נעורים אחד צ'כי ואחד גרמני, ובאחד היתה מתפרה שתיקנו שם, מבגדים ישנים סידרו לילדים בגדים, כי לא היה מה ללבוש סך-הכל. שם עבדתי הרבה זמן כמעט עד לסוף של הגיטו.

ש: היו לך איזשהן הטבות מתוקף העבודה של בעלך מלבד הענין של הגנה משילוח?

ת: כן, פה ושם אבל לא מי יודע מה, הם לא קיבלו משהו, אלא מה שהוא גנב, שהיה טרנספורט ונשארו איזה חבילות, אם נשאר תרמיל עם איזה אוכל בפנים אז הם התחלקו, דברים כאלה. (הוא חי עוד היום אצלנו במשק), הוא היה כל-כך הגון שהוא לא היה אפילו מסוגל לגנוב, רק דברים כאלה שנשארו הוא איכשהו הביא הביתה, אבל לא דברים שהיה אפשר לחיות מהם. אני אישית הלכתי גם לגנוב דברים, פחם ועצים, היה נורא קר.

היתה שם מקלחת ציבורית כזאת חמה עם מים חמים ובריכת שחיה קטנה, לזה גם היו צריכים תלושים, זה היה לפרוטקציונרים. איכשהו הסתדרנו שפעמיים בשבוע הלכנו להתקלח במים חמים, ופה ושם השגתי איזה פתק לבריכה, זה היה מיוחד רק ל'גדולים'. כל מיני דברים כאלה, כי אנחנו היינו כבר הותקים של הגיטו אז הסתדרנו.

ש: מה באמת היה "יתרונכם" כותיקים?

ת: הסטנדרט שלנו היה קצת יותר גבוה מאשר כל התושבים, בעיקר אלה שבאו לזמן קצר. ישבנו שם, היכרנו כבר את הטריקים ואת הסידורים, והיה לנו כנראה יותר טוב, לפי מה שאני רואה עכשיו, מאשר לתושבים המסכנים הרגילים. קיבלתי גם מהדוד הזה שעשה את הנעליים, באמת היינו דוקא די קרובים, אף פעם לא אבל שם בגיטו איכשהו, הוא חיפש מה שאנחנו חיפשנו. הם היו גרים, איכשהו סידרו להם כזה כוך עם מיטה אחת, ואני לא יודעת מה שעוד היה שם איזה מין שולחן, הם היו גרים שם, זה היה מתחת למדרגות, והדודה בישלה שם, אני לא זוכרת איך. פה ושם היא עשתה איזה בישול, והיא הזמינה אותי לתפוחי-אדמה, דברים פשוטים אבל כל אוכל היה מוצלח מאוד, ואיכשהו הסתדרנו.

ש: את נשארת מבחינת מגורים בנפרד מבעלך כל התקופה הזאת?

ת: כן.

ש: אחר-כך היתה תקופה שכן אפשר היה לגור ביחד?

ת: גיטו וואכה הם היו נשארים ביחד, והם היו גרים בקומפלקס אחד של הגיטו ביחד במגדבור, והם היו שם עד הסוף. חוץ מהגדולים האלטסטנראט וכל זה, הם היו גרים בחדרים בנפרד, אבל רוב האוכלוסיה היתה מחולקת, גם הסתדרו ונפגשו פה ושם. לכל אחד היו סידורים ואיזה טריקים, משהו מיוחד שהוא סידר לעצמו, אבל זה לא היה רשמי.

ש: בתור ותיקה היו לך היכרויות או קשרים עם הנהלת הגיטו?

ת: אצלנו היתה גרה בחורה אחת שהבעל שלה היה באלטסטנראט, ואחר-כך היא גם-כן עברה לשם, הם היו גרים אחר-כך לבד, והוא באמת עזר לנו. כל זמן שהגיטו אלטסטה הראשון היה ד"ר אדלשטיין, אז שמרו עלינו כביכול, קראו לנו "שלום מאכה", זאת היתה מין קללה כזאת בצ'כית, הכוונה היתה שאנחנו הפרוטקציונרים. כי הרי היהודים הרכיבו את הטרנספורטים, והשתדלו את השלום מאכה לא לסדר לטרנספורטים, כביכול השתדלו לשמור עלינו.

ש: הכוונה היא לחברי התנועות הציוניות בעיקר?

ת: כן.

ש: כלומר, הכוונה לאומרי השלום בעברית?

ת: בין הגיטו בין החבר'ה היו כאילו קבוצות של אחת נגד השניה, אז אני לא כל-כך הבנתי, רק אחר-כך קראתי. האוסטרים נגד הצ'כים והצ'כים בעיקר נגד ההולנדים. אנחנו הצטרכנו לצאת ממקום המגורים שלנו, ולעבור בגלל קבוצת ההולנדים. אחר-כך באו הדנים, וכולם שנאו את הדנים, ככה זה התחלק.

ש: והקומוניסטים נגד הציונים?

ת: כן, זה גם-כן, האריסטוקרטים נגד העם הפשוט, אבל כולם ביחד נגד הדנים, כי הם היו באמת 'חזירים'. הם קיבלו חבילות עם חמאה עם גבינה, הם עשו מזה שוק שחור, זה כאב לכולנו כי לאף אחד לא היה, והם התחילו למכור את זה עבור סיגריות, אז כולם היו נגד הדנים. אני לא יודעת אם זה באמת מוצדק, אבל זאת היתה המציאות.

כל אחד הסתדר. היתה לי חברה שציירה תמונות, עשתה אלבומים, והיא מכרה את זה תמורת לחם, כל אחד עשה לפי יכולתו. אני לא יודעת אם הייתי כל-כך מוכשרת, אבל איכשהו הסתדרתי.

היה לי איזה חבר, זה מין לאבר כזה, הוא עבד במאפיה הוא היה אופה, אז מה נותנים בתור אהבה? הוא הביא לי לחם. ככה כולם הסתדרו, כלומר, לא כולם אבל חלק.

ש: איך היו חברי החברה, התרבות?

ת: בשבילנו היה טוב, עשיר וטוב. הלכתי עד 38' לבית-הספר בקושי שמונה שנים, ושם למדנו היו קורסים לכל מיני מקצועות. היו שם כל הפרופסורים, כל הגבארדיה האירופאית כולם היו שם, באמת נתנו שיעורים וחוגים, כל הידע שיש לי זה משם.

ש: כלומר, את עבדת ככה שיכולת עוד אחר-כך ללכת לפעילויות?

ת: כן, בגלל שהגיטו היה חופשי, וקיבלנו גם פתק בערב לדוכלסשיין קראו לזה, אז השתתפנו בקורסים, הלכנו לקונצרטים ולהצגות. שם בעצם שמעתי מוסיקה קלאסית בפעם הראשונה בחיים שלי, כי מה עושים בוינה? הולכים לאופרטות או לקונצרט, משהו כזה, אבל אני לא הלכתי לכל הקונצרטים הקלאסיים, בתור ילדים לא הולכים. פיגארו וכל זה הכל ראיתי רק שם.

ש: אבל לא השתתפת באופן פעיל באופרות?

ת: לא, מפני שהקול שלי הם "שילמו" לי אפילו לא להשתתף. אבל באמת הלכנו לשם, ובתור גיטו וואכה הלכנו גם בלי כרטיס. לא עבר שבוע שלא היה משהו איזה קברט או איזה משהו, איזו הצגה. היו שם באמת חיים מאוד עשירים. היתה שם ספריה ענקית, אני חושבת שקראתי בלי סוף במשך הזמן, הייתי שם כמעט שלוש שנים, קראתי בלי סוף בעיקר בגרמנית. אספו לשם את כל הספריות ואת כל חומר הלימוד, זאת היתה שם באמת חויה מבחינה זאת.

ש: השתתפת באיזושהי פעילות ציונית?

ת: כן, היתה שם פעילות ציונית. היינו בקבוצה אחת, כמו שאמרתי לך, קראו לנו שלום מאכה, שנאו אותנו אבל היינו ביחד. עשינו סדר פסח מאוד יפה, אני לא חושבת שהיו לנו מצות מוצלחות, אבל הסדר בעצמו היה מאוד יפה. עשינו פעמיים סדר בגיטו, ואז באמת שרתי, אני זוכרת עוד היום שזייפתי. באמת עשו את הסדרים מאוד מכובד, מאוד יפה. צמנו גם ביום כיפור.

ש: למעשה ניתן לומר שהכמעט שלוש שנים האלה הן מבחינתך בשיגרה רצופה, לא היו ירידות או החמרות במצב?

ת: היו כל פעם ירידות בעיקר שהיו סריות של טרנספורטים למזרח, לא שאני הייתי אישית מעורבת, אבל ההרגשה הזאת, הפאניקה, הפחד הזה והאטמוספירה בתוך הגיטו זה היה משהו נוראי, כולם הרגישו בזה, כולם השתתפו בזה. כל השכנים שלנו פתאום קיבלו פתק לטרנספורט אז היינו המומים, זה משפיע על כל החיים. פתאום היו חסרים חמשת אלפים אנשים שעבדו בכל מיני מקצועות, אז הצטרכו למלא את החורים, אם זה רופאים, טבחים או משהו כזה. אז היה חוסר אירגון, ועד ששוב התארגנו שוב היה טרנספורט, היתה תחושה של אי ביטחון, זה האי סדרים האלה של החיים, שאי אפשר היה לבנות מה שיהיה מחר. היה שבוע שקט, פתאום יש טרנספורט, אחר-כך שבוע שקט, יש שוב טרנספורט, זה פשוט לא יאומן. לא יכולנו לעשות שיגרה מהחיים, כל יום בבוקר קמנו, וחיכינו - מה קורה היום? היו אדישים והיו יותר סנטימנטלים, זה תלוי לפי הבן-אדם.

ש: כשבאמת מתחילים הטרנספורטים המאסיביים באוקטובר 44', אז היה ברור לך שגם לכם כבר אין מפלט מזה?

ת: אז כבר לא היה, אחרי מרד גיטו וורשה חיסלו את הגיטו וואכה, ועשו מין פולקשטון כזה, אלה היו זקנים, בלי שום דבר. לגיטו וואכה הורידו את הזכויות שלהם את הכל, וזה היה כביכול חופשי, יכלו לנגוע בהם.

אחר-כך הייתי מסודרת בגלימר, זה מין חומר טבעי כזה שמחלקים לפלטות כאלה, ומזה עושים דברים לנשק לתחמושת, אני לא יודעת בדיוק מה עשו עם זה. זה היה שמור מהגרמנים, קראו לזה, מי שעבד שם הוא היה שמור.

כשהתחילו הטרנספורטים והבעל שלי היה בטרנספורט אז אני עשיתי הכל כדי להשתחרר מהגלימר הזה, ולהתנדב לטרנספורט איתו ביחד. הצלחתי באמת, עם כל הפרוטקציה שהיתה לנו, הצלחתי להשתחרר מהגלימר, ונכנסתי לטרנספורט בהתנדבות. אמרו לנו: פותחים גיטו חדש במזרח, יהיה להם טוב עם משפחות וכל הסיפורים האלה, אז התנדבתי, מה יכול לקרות? קרה מה שקרה. לא ידענו עד שהגענו לאושוויץ (Auschwitz).

אני זוכרת עוד שקיבלתי מאיזו חברה שלי קופסת סרדינים, היא קיבלה איזו חבילה מפורטוגל דרך הצלב האדום, ואני קיבלתי ממנה את כל קופסת הסרדינים. הייתי מתה על זה, אני לא אוכלת דגים בכלל עד היום הזה, אבל חשבתי שאם אני לא אוכל את זה אני אמות. שמרנו ושמרנו את זה עד לאושוויץ, אבל הסרדינים הלכו עם הכל ביחד, עד היום אני מצטערת.

אבל לפני זה, זה היה כנראה ב43-' אני קיבלתי שני מכתבים דרך הצלב האדום מההורים שלי ממאוריציוס. הם כתבו שהם הגיעו למאוריציוס, הם כתבו את הכתובת שלהם והכל. הם כתבו ששלומם טוב, הם שאלו מה שלומנו. אלה היו שני מכתבים, אחד אני קיבלתי ואחד הדוד שלי הוינאי קיבל. זה היה טוב, ידעתי לפחות לאן שהם הגיעו. לא ידענו מה הם עושים במאוריציוס כי הם רצו לארץ.

ש: אתם ידעתם בכלל איפה זה?

ת: כן, היו גם אטלסים בגיטו והכל, אבל התפלאתי, מה פתאום מאוריציוס, מה עושים שם? זה התברר לנו אחרי המלחמה. את זה קיבלנו, והם קיבלו גם-כן איזה מכתב של הצלב האדום שיכולנו לשלוח עם עשר מילים וזה הכל, יותר לא קיבלנו כלום.

אחרי זה הגענו לאושוויץ, הייתי שם איזה שלושה עד ארבעה שבועות, אני לא בדיוק יודעת. עשו סלקציה, ושלחו אותנו למחנה עבודה במזרח גרמניה של היום, זה על-יד דרזדן ולייפציג, זה היה שייך למחנה ריכוז גרוס-רוזן, ושם עבדנו בבית חרושת לאוירונים.

ש: לפני שאנחנו מגיעים לפרייברג (Freiberg), על השלושה ארבעה שבועות האלה באושוויץ אין לך מה להגיד?

ת: יש לי הרבה מה להגיד, אבל זה כל-כך קשה לי להיזכר שם. זה היה נורא, את יודעת בדיוק, קשה לי להגיד משהו על זה.

ש: אבל היה איזשהו אירוע חריג שאת זוכרת בשיגרה הנוראה שם?

ת: היה משהו חריג, שפוצצו שם את הקרמטוריום, לא ידענו בדיוק מה קורה, ואחר-כך שמענו את זה. בעצם הלילה הראשון שאחרי הסאונה ואחרי שגילחו אותנו וכל זה שמו אותנו במקלחת, וזה היה באמת המומנט הדי טראגי. סגרו אותנו במין מקלחת כזאת, סגרו את כל הדלתות, פתאום נכבה האור, אבל לא בכוונה, אלא נכבה האור כמו שקורה. כולם התחילו עם הצריחות האלה, זה היה משהו נוראי, כולם פחדו. היינו יחפים, מגולחים, היה קור כלבים זה היה אוקטובר, בפולניה זה כבר ממש חורף, זה היה משהו נורא.

פתאום טפטפו קצת מים, ללא סבון, ללא מגברת, ללא בגדים, ללא כלום, זאת גם כן לא היתה חויה, וזרקו אותנו ככה רטובים, מלוכלכים קרים, עם כל השערות, לאיזה מין חדר הלבשה, וזרקו לכל אחד איזה בגד מטונף וזהו. אפילו נעליים לא קיבלנו, כי אז היו כל-כך הרבה טרנספורטים. אחר-כך איכשהו גנבתי שם כאלה נעלי עץ.

אחר-כך באנו לצריף כזה, הבלוקאלטטה שם היתה הונגריה והיה שם חושך, זה היה כנראה כבר בערב, בשלוש כבר חושך בפולניה. זה היה כנראה בערב, והיא לא נתנה לנו לדבר. לא הבנו מה, ופתאום היו צריחות נוראיות בצריף על-יד, עשו שם סלקציה, ולקחו את כל ההונגריות לגז. היא שמרה גם על עצמה, והיא נתנה לנו להיכנס אחת אחת לצריף שהוא היה חשוך לגמרי, לא ידענו איפה אנחנו בכלל. בינתיים שמענו שם את האס.אס, את הכלבים ואת האוטומובילים, שהגיעו בשביל לאסוף שם את כל החבר'ה. באמת לא ידענו מה קורה שם. מה עושים איתם? מחר תראו אותם בתור עשן בשמים. אני חושבת שעד שתפסנו את זה זה לקח ימים שלמים. היא שמרה עלינו, גם על עצמה וגם על כל הבחורות שם ועלינו, זה היה הלילה הראשון באושוויץ.

שכבנו שלוש בחורות, אחת תפסה שם איזו מטפחת אף כזאת ועם זה התכסינו שלושתנו, אחת היתה באמצע ושתיים מהצד, וקיפלנו את זה מעל כולנו. זה היה הלילה הראשון.

ש: אני מבינה שמהר מאוד התברר לכן איפה אתן נמצאות?

ת: אחרי כמה ימים התברר לנו. אחר-כך היה שם מרד בקרמטוריום, ראינו מה שהולך ומה שקורה. כשהתנדבנו להביא את המרקים מהמטבח לא ידענו בכלל מה זה. במשך הזמן שהייתי שם באו טרנספורט אחרי טרנספורט מטרזינשטט, אז חיפשנו, אבל היה גם נורא קשה לזהות את מישהו. בן-אדם עם שערות ועם בגדים ופתאום קרחת ושמעטס כאלה, היה פשוט נורא קשה לזהות את מישהו. מצאתי שם איזו רופאה מתקופה קודמת, והיא סיפרה לנו מה שהולך. שאלתי אותה: איפה האחות שלך, איפה הילדים שלך? אז היא סיפרה לנו, זה היה ימים ספורים אחרי שהגענו. אחר-כך היתה סלקציה לעבודה, ונשלחנו שם.

ש: היה לכם איזשהו קשר עם הותיקים יותר באושוויץ?

ת: לא. אנחנו הגענו לאיפה שהיה הפמיליין לאגר קודם ולא היה שם אף אחד. על-יד זה היו גם-כן צוענים ששלחו אותם לגז, ואנחנו היינו שם סתם זרוקים. לא היכרתי את אף אחד, גם לא היתה שום אפשרות להגיע אחד לשני. חוץ מהרופאה הזאת שהיה לה כנראה יותר חופש או משהו כזה.

אחרי ששלחו אותנו מהפמיליין לאגר, אחרי הסלקציה שלחו אותנו לאיזה מחסן לקחת בגדים, ושם פגשנו בחורות מהתזמורות מצ'כוסלובקיה, מטרזינשטט, והן סיפרו לנו קצת. כולן מאלה לא חזרו. אחר-כך יצאנו מאושוויץ.

כשהגענו לאושוויץ, והורידו אותנו מהרכבת חוץ מהסרדינים שנשארו שם בקרון, הייתי עם חברה אחת, שהיא היתה קצת יותר מבוגרת ממני. הבעל שלה היה נכה, כשהיא ראתה ששלחו את הבעל שלה לשם, אותה לכאן ואותי לפה, אז היא רצתה להיות איתי ביחד, לא ידענו בכלל מה זה שמאל ימין. פתאום האס.אס הלך עם הכלבים, והיא אחריו מצטרפת אלי. זאת אומרת, היא היתה במקום הלא טוב ואני בטוב. הבעל שלה סיפר לי אחרי שהיא נפטרה לפני עשר שנים בבית קברות, אז הוא סיפר לי את זה, אני לא ידעתי את זה. פתאום הוא מחבק אותי ומתקרב אלי, והוא אמר לי: את יודעת שהיצלת את החיים לאווה? אמרתי לו: אני, איך? אז הוא סיפר לי את האפיזודה שהיא היתה בצד הלא טוב, והיא ראתה אותי בצד השני, היא רצתה להצטרף אלי, היא עשתה סיבוב כזה.

הייתי איתה ביחד עד לרכבת, היינו חמש מאות בחורות מצ'כוסלובקיה וחמש מאות פולניות, זה היה טרנספורט אחד לעבודה. היו כנראה קצת עודף, אז הוציאו עשר בחורות ששם המשפחה שלהן מתחיל בצ', שכחתי איך קראו לה, אבל משהו כמו אווה צ'רניק, והיא נשארה מאחורה, לא יכולנו לעשות שום דבר, שלחו אותנו לרכבת והיו שם כמה בחורות מסכנות שנשארו שם, זה היה נורא עצוב. אבל פגשתי אותה בפראג אחרי המלחמה, הן נסעו לאיזה בית-חרושת אחר.

אחר-כך הגענו, אני לא יודעת אחרי כמה זמן, הגענו לעיר פרייברג, זה היה מקום שעשו שם חרסינה פעם. שם בסביבה יש מייסנר רוזנטל, זה בית-חרושת של חרסינה שהיה קודם בבעלות יהודית, ובמלחמה עשו שם אוירונים. אנחנו עשינו שם כנפיים, רק כנפיים של אוירונים. בגלל ההפצצות הקשות מעל גרמניה חילקו את התעשיה האוירית לכל מיני מקומות, ואצלנו עשו רק את הכנפיים.

האמת היא שזאת היתה עבודה מאוד מעניינת, אני אישית התלהבתי מהעבודה, זה היה מאוד מעניין. עשינו ניטים, הרכבנו את החלק הזה, המושב של הטייס, זה היה מאוד מעניין. המנהל שלנו היה גם מאוד נחמד, הוא היה מברלין, והוא מאוד שמר עלינו, הוא מאוד דאג לנו, הוא באמת התנהג אלינו ממש כמו בן-אדם.

היתה שם בחורה הונגריה שקראו לה הלה, ועבדנו כל החודשים איתה ביחד. למנהל קראו הר מייסטר, הוא היה מברלין, הוא היה מאוד נחמד. הוא לפעמים הביא לנו משהו לאכול, או חתיכת עיתון. כל הזמן שאלתי אותו: מה עם המלחמה? גם לו לא היה רדיו אלא רק איזה עיתון, והוא הביא לנו חתיכות עיתון, והוא סיפר לנו. הוא היה מאוד הגון.

ש: אם את אומרת שהעבודה היתה מעניינת אז אני יכולה להבין מזה שהיא לא היתה מאוד קשה פיזית?

ת: עבודה מאוד קשה, בהתלה עבדנו שתים-עשרה שעות וזה היה מאוד קשה, כי האוכל והתנאים לא היו לפי זה, לא היתה פרופורציה, אבל העבודה היתה ממש מעניינת טכנית. הבחור הזה הדריך אותנו, הוא ממש ידע אוירונאוטיקה, ממש "ארנס" כזה, אבל הוא באמת היה מהנדס, אז לא היתה לנו בכלל בעיה לתפוס את זה. הוא לימד אותנו, הוא סידר לנו, והוא הראה לנו. זאת באמת היתה עבודה מעניינת.

ש: את יכולה לתאר לי קצת את התנאים בפרייברג?

ת: בפרייברג בהתחלה גרנו שם בתוך בית-החרושת, בתוך הבניין היו שם B.D.M, זה ההיטלר יוגנSשל הבחורות, שהן עבדו שם כנראה קודם. היו שם כמה חדרים, היה שם איזה מין חלק עם מיטות עם שלוש קומות ואיזו מקלחת צנועה כזאת, וגרנו שם. אחר-כך העבירו אותנו למחנה שבויים רחוק, זה היה מרחק של איזה שעה הליכה מינימום, וזה היה אחר-כך קשה, כי לעבוד וללכת פעמיים שעה, זאת אומרת, שעתיים בקור, בגשם ובשלג עם נעליים ובלי נעליים, כשהיינו רעבים. זה היה די קשה, אי אפשר להגיד שזה היה תענוג.

זה היה כל החורף, הליכה כזאת בארבע בבוקר כשהיה חושך מצרים עם קור כלבים בלי אוכל ובלי כלום. אוכל היתה חלוקה פעם ביום של לחם וקצת מרק. היינו רעבים כך שהיום אני לא יכולה בכלל לתפוס איך היינו רעבים, אני לא יכולה לתאר את זה בכלל, את הקור והפחד הזה. אבל איכשהו היתה לנו תקוה. כולנו היינו בחורות צעירות, ללא התחייבות וללא ילדים, כל אחת דאגה לעצמה, אבל היינו כולנו יחד בגוש כזה, היינו ממש חברותיות, ואחת דאגה לשניה.

מי שעבדה ככה טוב במיוחד אז קיבלה פרמיה, אני קיבלתי פעמיים מין פרמיה כזאת מין הטבות. היום אני חושבת שלא הייתי נוגעת בזה, זה היה מין סלט עם חרדל, עם ירקות שם קצוצים בפנים, אבל משהו מגעיל, אני לא זוכרת איך קראו לזה, היה לזה מין שם גרמני, זה היה מין משהו קטסטרופה. את זה קיבלנו בתור הטבה בגלל עבודה טובה. פעם קיבלתי חצי כיכר לחם, זה היה משהו. קראו את המספרים, את המספר שמתי בשקית, ואני השתגעתי מרוב שמחה, מתנה כזאת.

היתה לי חברה גרמניה היא היתה גם מברלין, קראו לה הילדה, היינו ביחד כל החודשים. היא היתה חולה, היא היתה ברביר, בבית-חולים, אז הבאתי לה בערב חלק מהלחם, וזה הבריא אותה, כי השמחה הזאת, ולאכול לא פיצקל'ה לחם אלא חתיכה, זה היה משהו שקשה להבין היום, זה היה יפה מאוד.

לפעמים המייסטר הזה המנהל שלי, היו שם כאלה ארונות שעובדים עליהם בתור מהנדס, היו שם מגירות כאלה גדולות, הוא נורא אהב אותי, בעיקר מי שידע גרמנית היה לו בכל זאת יותר קל, והוא אמר: ילדה, הבאתי לך היום משהו. הוא הביא לי איזה סנדוויץ, איזשהו משהו וזה היה באמת נורא יפה מצידו.

אחר-כך צמחו לי כבר שערות, הייתי מאוד אלגנטית. היו שם גם שבויים צרפתים, היה מחנה שבויים של צרפתים, והם קיבלו חבילות מהצלב האדום. היה שם בחר חמוד שחור כזה, כזה צעיר וחמוד. הוא ראה אותי, והוא אמר: מדמוזאל, מדמוזאל. היו שם עמודים כאלה, זה היה בית-חרושת ענקי, היו שם עמודים, והוא הראה לי מאחורי העמוד, והיו שם שתי סיגריות או חתיכת שוקולד, זה לא היה יום יום אלא פה ושם כשהיה לו עודף. זה היה מאוד נחמד, ואני לא דיברתי איתו אף פעם, כי הוא פחד שיתפסו אותו, ואני גם פחדתי. אבל שתי הסיגריות זה היה משהו, הלכתי להחליף את זה, קיבלתי חמישה או שישה תפוחי-אדמה על סיגריה אחת, זה היה משהו, זה היה אוכל.

השטובנדינסט היו רובן הונגריות, הן עישנו, והיה להן אוכל מה שגנבו מאיתנו, אז החלפנו. האוברשטובנדינסט היא היתה פה אחר-כך בנתניה, קראו לה פירושקה, היא היתה ג'ינג'ית, היא היתה חיה, אבל היא אירגנה את כל העסק הזה. איכשהו יש כל מיני מצבים שמסתדרים. היינו שם עד לאפריל. היו אצלנו גם שתי קבוצות, הפולניות נגד הצ'כיות, היו גם גרמניות אצלנו, ואנחנו נגדן, היו שתי קבוצות. היו גם-כן הונגריות, אבל סך-הכל אני חושבת שהיחס היה לא רע, גם לא היתה לנו אפשרות לריב, כי לא היה לאף אחד כוח, קמו, הלכו לעבוד, והלכו הביתה.

ש: איך מבחינת האס.אס?

ת: ההנהלה היתה אס.אס, האוברשטורמפירר היה אס.אס ועוד אחד או שניים, אבל היתר היו כאלה שקראו להם פולקשטון, אלה היו זקנים.

ש: ובמחנה עצמו.

ת: האס.אס היה קורקטי, אני כביכול מרביץ ליהודים שלי לבד, היתה לו זכות להרביץ לנו, והוא לא נתן למישהו אחר לנגוע בנו. אנחנו היינו כאילו הרכוש שלו, אם הוא הרביץ זה היה בסדר, כשהוא הוריד החגורה זה היה בסדר, אבל אם עשה את זה מישהו אחר הוא התנפל עליו.

ש: כלומר, זה לא היה מתוך טוב לב אלא מתוך רכושנות?

ת: כן.

ש: היו שם עונשים?

ת: כן, זאת היתה תעשיה אוירית-צבאית, היו שם אס.אס שבדקו גם-כן מהנדסים וכל מיני כאלה שלא הלכו לחזית, שהתגלגלו שם. הם היו אס.אס ממש גבוהים, והיה להם שם את האירגון של כל התעשיה האוירית. הם היו משהו, בחורים ממש אינטלגנטים, אבל הוא לא נתן להם לגעת בנו. הם נתנו את העבודה לגרמנים מהנדסים, ואיתנו לא היה להם קשר, הם בכלל לא ראו אותנו, כי זה היה מתחת לכבודם.

ש: לא הרגו שם אף אחד בזמן שאת היית שם?

ת: אני לא זוכרת, גם את הרוסים לא הרגו בזמן שהיינו שם, מה שהרגו שם אלה היו טייסים אמריקאים במחנה על-יד, רצחו את כולם.

ש: השבויים שאת הזכרת, הצרפתים וכו' שעבדו בסמוך אליכם גם גרו קרוב אליכם?

ת: כן, זה היה מין קומפלקס של מחנות מפוזרים בשטח, איזה שלושה ארבעה ק"מ מבית-החרושת. אני חושבת שהרוסים היו גרים שם בתוך זה, אבל לא היה לנו כמעט קשר, גם לא יכולנו להסתובב חפשי, כי זה פשוט היה ככה מחולק לקטגוריות. לרוסים היה לא יותר טוב מאשר לנו. למי שהיה יותר טוב זה לצרפתים בגלל החבילות, בגלל ז'נבה וכל העסק הזה. אבל את האמריקאים הרגו שם את כולם, היו שם איזה שלושים או כמה טייסים אמריקאים, ולקראת הסוף הם הרגו את כולם, את זה שמענו, אני לא יודעת עד כמה זה נכון, אבל שמענו את זה מהגרמנים בעצמם.

ש: הרגשתם אז שהסוף מתקרב?

ת: כן, הרגשנו כל הזמן. אנחנו הלכנו ברחוב הראשי בכביש, ובאו מהמזרח עברו למערב כדי לברוח מהרוסים. היו מלא, כמויות של שיירות עם ילדים, עם עגלות ועם סוסים, כמו שפליטים הולכים. אנחנו עוד עמדנו שם, והצטערנו על הזקנים ועל הילדים, אני לא יודעת בעצם למה שהצטערנו, היה עצוב לראות ילדים שבורחים.

ש: את מדברת על הגרמנים?

ת: כן, על הגרמנים. אנחנו היינו במרחק של איזה שלושים ק"מ מדרזדן, וכשהיתה ההתקפה האוירית על דרזדן, שלושים ק"מ באויר זה כלום, אז ראינו, שמענו והרחנו את העשן. זה היה כאילו שזה נופל עלינו, זה בער שם ימים שלמים. ככה זה היה הסירחון של העשן והכל, וידענו בדיוק.

ש: הזכרת קודם שהיחס של מנהל העבודה שלך היה טוב. האם היתה לכם איזו מיכסה שהייתם צריכים לעמוד בה שהוא אולי הקל עלייך?

ת: זה לא, אבל היתה לנו עבודה מסויימת שעשינו. בסוף אחרי פברואר מרץ כבר לא היה חומר לעבוד בו, לכן עבדנו שש שעות או ארבע שעות, כי לא היה כבר ממה לעבוד, חומר הגלם הזה כבר לא בא, ולא היתה שום אפשרות. חוץ מזה הפצצות האויר היו כל-כך קשות וכל-כך לעיתים קרובות, שהאס.אס סגרו אותנו לבית-חרושת, ונעלמו למקלט, לכן ישבנו שעות שלמות, וקודם אכלנו את כל מה שהיה לנו.

ש: אתן פחדתן מההפצצות?

ת: בעצם לא, אני לא יודעת למה, אבל בעצם לא פחדנו. שמחנו להתפטר מהאס.אס, שמחנו לישון והיה לנו שקט מוחלט. מה שהיה לנו כל אחת שמרה לה קצת לחם או משהו, אז התישבנו, אכלנו, הלכנו לישון על הריצפה איפה שהוא והיה לנו שקט. עד שהיתה שוב סירנה וזה הפסיק.

בחג המולד של 44'45-' הגרמני שלי, שאני שכחתי את השם שלו, הוא נסע הביתה לאשתו, הוא קרא לה מוטי, הוא אמר שהוא נוסע למוטי, והוא יבלה שם את חג המולד. הוא חזר אחרי החופש, והוא אמר: המוטי שלי שלחה לך משהו לחג המולד. הוא סיפר לה עלינו, הוא סיפר לה שיש בחורה מוינה, אז היא שלחה לי, וזה שם במגירה, לפני שאתם הולכים הביתה תקחי את זה, שלא תסתובבי עם זה, שלא יתפסו אותי.

לפני שיצאנו מבית-חרושת הלכתי שם למגירה, היא שלחה לי זוג גרבי צמר. את יודעת מה זה? זה קשה לתאר היום כמה שזה היה חשוב. הייתי יחפה, היו לי כאלה נעליים חצי קרועות, והיא שלחה לי זוג גרבי צמר עד פה כזה ארוך עם תיקונים, כי גם להם לא היה. אני כל-כך בכיתי, שאני לא זוכרת מתי שבכיתי כל-כך הרבה. הוא כבר לא היה אז, ולמחרת אמרתי לו תודה, והוא אמר (בגרמנית). זה היה כל-כך מרגש, אני לא יכולה להגיד לך כמה שזה היה מרגש, אני עד היום מתרגשת מזה. היו גם מומנטים יותר בהירים.

ש: כשמפנים אתכם באמצע אפריל זה ברור לכם שמנסים להרחיק אתכם מהחזית?

ת: אנחנו שמענו את הקטיושות הרוסיות, זה היה מרחק של כמה ק"מ מאיתנו.

ש: מה קורה בפינוי הזה?

ת: בפינוי הזה נסענו איזה עשרה ימים עד שנים-עשר ימים הלוך וחזור דרך גרמניה, דרך צ'כוסלובקיה לכל מיני מקומות, ברכבת פתוחה ובגשם, כמו שכתוב בכל ספר, אלא שנסענו, ולא הלכנו ברגל. בסוף הגענו למאוטהאוזן (Mauthausen).

ש: אתם עוד במצב שיכולים לטפס למעלה למאוטהאוזן?

ת: כן, בקושי אבל טיפסנו. הוא רצה לשלוח אותנו לדכאו (Dachau), וכשהגענו לגבול צ'כוסלובקיה גרמניה האמריקאים כבר באו משם לקראת הגבול הצ'כי, אז הוא חיפש לנסוע לאיזה מקום. עמדנו שם יומיים בפילזן, לא היה רכבת ולא היה קטר. אחר-כך הוא מצא רכבת של חיילים לחזית, והוא תלה אותנו על הרכבת הזאת, והיא הובילה אותנו למאוטהאוזן.

ש: מה קורה שם?

ת: אני ידעתי מה זה מאוטהאוזן, כי זה בכל זאת באוסטריה, וידעתי שעוד ב38-' היה למאוטהאוזן שם מחריד, רק לשמוע את השם אז חשבנו שזה באמת הסוף. לא היה לנו כוח אחרי שנסענו כל-כך הרבה זמן בלי אוכל ובלי כלום, אז חשבנו שזה הסוף, עלינו לשם בקושי למעלה. זאת עיירה יפה מאוד, שהיא באמת שמורה עד היום, אני הייתי שם לפני כמה שנים, זה מאוד יפה.

כשהגענו למעלה השאירו אותנו שם לעמוד עוד שעה ועוד שעה, לא ידענו מה קורה איתנו. היינו רעבים, מלוכלכים ותשושים, משהו. אחר-כך באו כל מיני שבויים לראות אותנו. איתנו ביחד באה עוד איזו קבוצה ממקום אחר של בחורות יוניות. הן היו במצב עוד יותר גרוע מאשר אנחנו, אני לא יודעת בכלל מאיפה הן באו, אבל הן היו במצב שהן ממש התמוטטו שם. אנחנו היינו עוד איכשהו.

ש: כל התקופה הזאת לא היית חולה?

ת: בחג המ ולד הייתי ח ולה, היה לי צהבת, כי הפירר שלח לנו מתנה קופסאות גולש שימורים. אלה היו קופסאות כאלה של הצבא, של הוורמאכט, כל אחד קיבל כף או שתי כפות מהגולש הקר הזה, וזה היה כבר כנראה מקולקל, וכולנו כמעט קיבלנו מזה צהבת, זה היה משהו נורא, ולא היה לנו שום דבר. אבל התגברנו איכשהו, אני לא יודעת, אני חיה עד היום, ומהטרנספורט שלנו רובן נשארו עד הסוף.

פתאום באו לשם איזה בחורים, כמה חבר'ה, והוא אמר שהוא מחפש מישהו שמדבר גרמנית. אז אמרתי: מה יש? הוא אמר שהוא מחפש בחורות מגרמניה שמדברות גרמנית, שהוא רוצה לעזור. הוא היה בחור נאה, הוא היה קאפו. על-ידו היה איזה רוסי או מישהו שמדבר שפה סלאבית, אז אמרתי שאני גם יודעת צ'כית, והוא ידע רוסית אז איכשהו.

הוא אמר לנו: תישארו פה עד לסוף. שאלתי: מה קורה איתנו? והוא אמר: שום דבר לא קורה, אתמול סגרו את תאי הגז. בעצם הכוונה של כל הטרנספורטים שבאים עכשיו זה לגז, אבל אתמול סגרו את הגז, כי האמריקאים כבר כל-כך קרובים, שהם כבר לא מעיזים להפעיל את זה. זה היה המזל שלנו, כי זאת היתה באמת הכוונה. הוא אמר לנו: לא יקרה לכם שום דבר, תיכנסו עכשיו למקלחת, תתקלחו, תקבלו בגדים. אל תיקחו בגדים, כי זה מלא כינים, אנחנו נביא לכם איזה משהו, ועכשיו תישארו פה בפינה, אנחנו נביא לכם אוכל. פתאום הגרמני הזה שהוא היה מברלין, הוא היה קומוניסט, הוא היה בכל מיני מחנות מ33-' עד 45', בחור צעיר. הוא היה בגיל שמונה-עשרה, אז זה שתים-עשרה שנה, אז הוא היה סך-הכל די צעיר. והרוסי היה שבוי, באיזשהו קרב הם תפסו אותו. הוא הביא לנו קקאו, והוא הביא לנו דברים שאני לא ידעתי בכלל את השמות. לצרפתים היה בחבילות של הצלב האדום מין ריבה, אבל זה לא היה בעצם ריבה אלא כמו ג'לי, תפוס כזה כמו פלטות כאלה, אפילו לא מרמלדה, זה היה יותר קונפטורה משהו כזה, זה היה די קשה כמו בונבונים, וחתכו את זה. את זה הוא הביא לנו, אני חושבת שלא ראיתי חמישים שנה דבר כזה. הוא הביא לנו לכל אחד כוס קקאו, אני לא זוכרת אם זה היה קר או חם, אבל את יודעת מה זה, ממש השתגענו. אחר-כך הוא הביא לנו לום, הוא אמר לנו בדיוק לאן ישלחו אותנו, ושהוא יבוא למחרת לבקר. הוא באמת עשה את זה, כל הימים האלה עד לשחרור כל יום הוא בא, והביא לנו מה לאכול.

אחר-כך הוא הסתלק, הוא אמר: ברגע שפותחים את השער אני בברלין. באמת לא ראינו אותו יותר, לא שם ולא כלום. הוא היה משהו.

צד שלישי:

אני חושבת שברביעי למאי באו האמריקאים, ואנחנו לא ידענו שזה השחרור. פתאום היה שקט בכל המחנה, הגרמנים נעלמו, כולם נעלמו, הכל היה מוזר לגמרי. אנחנו היינו גרים למטה מתחת ההר, ולמעלה היה המחנה של מאוטהאוזן.

ש: אתם הייתם בצלט לאגר?

ת: כן, ברוסן לאגר כמו שקראו לזה. פתאום ברחוב הראשי של המחנה אנחנו שומעים רעש של טנקים, ופחדנו נורא, כי לא ידענו שאלה האמריקאים, חשבנו שהגרמנים חוזרים. פתאום אחנונ שומעים צעקות, וכמה שלא היה לנו כוח עלינו את הגבעה, שהיא היתה די תלולה. עלינו, וראינו אמריקיאם, זה היה משהו, כולם השתגעו, נישקו אחד את השני עם האמריקאים עם הליכלוך שלנו. הם התחילו להאכיל אותנו, הם זרקו לנו שוקולדים וקופסאות של ספן, זה היה משהו.

אחר-כך אחרי שעה הם הסתלקו, זה היה כאילו חלום. אנחנו ישבנו שוב למטה, וחיכינו למה שקורה. באמת יום יומיים אחרי זה באו הרופאים וסניטרים, עשו לנו די.די.טי, והאכילו אותנו. בא קצין יהודי אמריקאי, הוא דיבר גרמנית פרפקט, הוא שאל, למי יש כתובת בחוץ, הוא מוכן לשלוח. אני כתבתי מכתב, ידעתי את הכתובת של ההורים במאוריציוס, אז כתבתי מכתב מאוד משונה כזה, לא ידעתי איך לכתוב בכלל, שכחתי איך כותבים מכתב. הוא שלח את זה בדואר צבאי, זה הגיע בתוך כמה ימים למאוריציוס.

זה היה המכתב הראשון שהגיע למאוריציוס ממישהו מהשואה. חברות שלי סיפרו לי ואמא שלי שכולם התחילו לבכות ולצרוח, כי הם הרי ידעו את הכל, והם לא ידעו שמישהו חי אחרי שעבר את הכל. אז אמא שלי שמרה את המכתב, הוא מונח עוד איפה שהוא. זה היה שם ממש נהדר, את זה אני גם שמעתי מהחברות שהיו אצלנו בנאות, איזו התרגשות כללית שהיתה שם, שהגיע מכתב ממישהו שעבר את השואה.

אחר-כך העבירו אותנו לפראג, אני חזרתי לפראג, הצבא האמריקאי העביר אותנו והסתדרנו. ביולי או באוגוסט חזר הבעל שלי, הוא היה מאוד חולה, הוא היה בדכאו, ואחר-כך הוא היה בדגנדורף באיזה מחנה הבראה שם, והוא חזר לפראג. אחר-כך נפגשנו, וב46-' באוגוסט עליתי ארצה.

באתי לקיבוץ געתון, זה היה לפני העליה לקרקע לגליל העליון, שם נולדה הבת הראשונה שלי, והחיים נמשכים עד היום הזה. עכשיו יש לי נכדים ועוד נכד, שלושה ילדים ואנחנו כולנו ביחד פה בארץ בינתיים, עד מאה ועשרים.

ש: תודה רבה.