ת: נולדתי בדצמבר 1928 בעיר יאנינה בצפון מערב יוון.
ש: תארי לי את משפחתך הקרובה.
ת: משפחתי מנתה 4 נפשות: אבי, אמי, אחי הצעיר בשבע שנים ממני. חיינו בתוך קהילה קטנה בת 2500 יהודים, אשר נתנה את כל השירותים הקהילתיים היהודיים כמו כל קהילה אחרת. למדנו בבתי ספר יהודיים, באליאנס בלבד שהיה ולאחר מכן בבתי ספר תיכוניים ממשלתיים.
ש: ממה התפרנסו הוריך?
ת: אבי עסק במסחר, אמי עקרת בית ואנחנו למדנו בבית הספר. במלחמת העולם השניה, כאשר הגרמנים נכנסו...
ש: עוד לא הגענו לשם. בתקופה הזאת שלפני מלחמת העולם השניה, אתם גרים ביאנינה ואת אומרת שיש שם קהילה קטנה יהודית. האם את יכולה להגיד איך היה הקשר או היחס בין הקהילה היהודית לבין הקהילה המקומית הנוצרית?
ת: עד כמה שאני יודעת היחסי היו מצוינים. לא היתה אנטישמיות, על כל פנים לא אנטישמיות גלויה. יתכן שמוסתרת כן היתה. אנחנו חיינו עם זכויות מלאות כמו כל האזרחים ביוון. רק מבחינה דתית היינו שונים מהם. אם כי, כשלמדנו בבית ספר תיכון גוי היינו חייבים ללמוד גם בימי שבת ובחגים. בקהילה לא היינו דתיים, אבל שמרנו על יהדותנו ועל המסורת, ואם כי קהילת יאנינה היא אחת הקהילות הותיקות ביותר, אנחנו הודות למסורת החזקנו את יהדותנו ולא היתה התבוללות בכלל.
ש: את כילדה זוכרת חברות וחברים - לאו דוקא יהודים - באים אליך הביתה, את הולכת אליהם? האם את זוכרת קשרים כאלה בין הוריך לבין אחרים?
ת: בהחלט. פרט לקשר שהיה בינינו לקהילה היהודית היינו בהחלט מעורבים עם האוכלוסיה של יאנינה הלא - יהודית. גם עבדנו אתם ואנחנו הילדים למדנו אתם בבית הספר, הם באו אלי, אני באתי אליהם והיו לנו קשרים טובים מאד.
ש: את זוכרת או יודעת על דמויות בולטות בקהילה היהודית?
ת: שנותרו בחיים?
ש: לאו דוקא, בתקופה ההיא לפני מלחמת העולם השניה.
ת: אני זוכרת מן הקהילה היהודית את היו"ר שאינני זוכרת את שמו. אני זוכרת את המורים באליאנס, שחלקם היו נשלחים מכי"ח, מצרפת וחלקם מקומיים. אנחנו דברנו יוונית בלבד ולמדנו רק יוונית, כי אנחנו לא צאצאי הגירוש הספרדי, כך שלאמיתו של דבר דברנו אך ורק יוונית. בבית הספר אליאנס היה מישהו שהעביר שיעורים בעברית, אבל כנראה שהידיעה שלו בעברית לא היתה מספקת כדי לתת לנו, אבל ידענו את האותיות, ידענו לקרוא, לא ידענו את הפירוש של המילים, אבל ידענו עם ניקוד לקרוא, אני חושבת שזה היה די טוב. אבל זה כמובן רק בבית הספר העממי, כי הרמה לא היתה מספיק גבוהה וילדים שרצו ללמוד בבית הספר התיכון היו חייבים להגיש בחינות קבלה לבית הספר התיכון. עשינו זאת עם תום הכיתה הרביעית של בית הספר העממי, כך שהתיכון היה שמונה שנים.
ש: ספרי לי, אם את זוכרת בשנות השלושים, 33-35, לפני פרוץ המלחמה ממש, האם יש לכם איזה מידע, האם אתם שומעים מה שקוראים בגרמניה, האם יש התייחסות של הקהילה היהודית למה שקורה שם?
ת: אני חושבת שלא. פרט לזה הייתי צעירה מדי. כאשר נולדתי בדצמבר 28 ואת חוזרת לשנות השלושים, 33 - הייתי ילדה ועד כמה שאני זוכרת, עד כמה שאני יודעת - לא, שום דבר. באותן השנים על כל פנים.
ש: לפני פרוץ המלחמה, ב1- בספטמבר 39, האם ממש בתקופה שלפני, יש כבר איזו מודעות למה שקורה בגרמניה, האם יש איזושהי התייחסות לזה?
ת: לא.
ש: בואי ספרי לי באופן פרטי, מה קורה מ1- בספטמבר 39 - מתי מתחילים החיים שלכם להשתנות ובאיזו צורה?
ת: ב1941-, במלחמת העולם השניה נכנעה יוון, אבל בעיר, בצפון מערב יוון שלטו איטלקים, הצבא האיטלקי, כי היה בין הצבא הגרמני לאיטלקי הסכם לחימה ועל כן בשנת 1941 היו האיטלקים ככובשים בתוך עירי, יאנינה. הם נהגו ללא כל אפליה לגבי היהודים. אנחנו המשכנו את החיים היומיומיים שלנו באופן רגיל - עבודת האב, אנחנו בבית הספר וכו'. רק כאשר הפרו...
ש: האם בתקופה הזאת של השלטון האיטלקי במקום היה איזה שינוי מהותי - לאו דוקא ליהודים - אלא בכלל בחיים? האם היו איזה מגבלות?
ת: עד כמה שזכור לי לא, פרט לזה שהיה כובש, וחיילים איטלקיים הסתובבו. אבל אנחנו המשכנו את החיים הרגילים שלנו, גם היהודים וגם הנוצרים תחת שלטון האיטלקים. ביולי 1943 האיטלקים הפרו את ההסכם. הם נסוגו ונכנסו גם לעירי הגרמנים. מאז בעצם השתנו לגמרי החיים שלנו. עם הכנסם של הגרמנים לתוך העיר...
ש: מה את זוכרת מהימים הראשונים האלה, אם בכלל?
ת: עד כמה שזכור לי, עד כמה שאני יודעת הם ערכו רישום. מה שזכור לי שממש הפילו פחד נוראי עלינו בתור יהודים. הגיעו אלינו שמועות שאם הגרמנים נכנסו - יש לנו מה לפחד. לא ידענו בדיוק מה.
ש: ועד אז, עד יולי 43, אתם לא יודעים בכלל, או עד כמה שאת יודעת, לא יודעים בכלל מה שקורה עם יהודי אירופה?
ת: יותר נכון - עד כמה שאני יודעת, כי יתכן שהיו שמועות כלשהן ואני לא ידעתי.
ש: אם את יכולה להזכר, לתאר לי את הסצנות שאת זוכרת מכניסת הגרמנים - מה את רואה ברחוב, מה מתרחש, איזה שינויים יש מבחינת האוירה ומבחינת חיי היום-יום?
ת: האוירה מאד מתוחה ובאופן מיוחד לגבינו היהודים, שהיינו כ2500- לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, שגרנו בשכונה מרוכזת. הגרמנים ערכו מיד רישום מלא של כל יהודי יאנינה וזה כמובן הטיל פחד ואימה נוראה. מה שזכור לי - גרמנים שהשתלטו, צבא גרמני, שנכנסו לבתי ספר, הצבא נכנס והחרים מבנים ציבוריים - ואימה גדולה. אני חושבת שגם באותם הימים הפסקנו ללמוד בבתי הספר.
ש: את זוכרת גרמנים מסתובבים ברחוב?
ת: כן. ממש לראות אותם - ההליכה שלהם והכל, הם הטילו פחד עלינו. הם, כאמור, מיד ערכו רישום של כל יהודי יאנינה ובתחילת אוגוסט 1943 באו לאסור את אבי, כאשר הספיקו לאסור קודם לכן את סבי. באותו לילה התאכסן אצלנו מ(לא ברור) אורח בשם אהרן לוי, שבא לעסקים ליאנינה ולן אצלנו בבית. באותו לילה באו הגרמנים בחצות הלילה, בדפיקות חזקות בדלת, לא ידענו מה מתרחש. אבי מיד ירד למטה ופתח את הדלת. הם נכנסו, ציוו עלינו לכבות את האורות ורק עם פרוז'קטורים הם האירו את הסביבה, ערכו חיפוש. אינני יודעת מה הם חיפשו. אני משערת שחיפשו משהו כדי להאשים את אבי ולהצדיק את הסגרתו. כמובן, לא מצאו דבר, ואז ציוו על אבי לפתוח את הכספת שהיתה בבית, רוקנו אותה וביקשו ממנו ומהאורח שלנו אהרן לוי להתלבש ולהתלוות אליהם, כאשר בקשו ממנו לקחת גם את המפתחות של בית העסק, שבו עבד אבי יחד עם סבי.
ש: במה עסק בית העסק הזה?
ת: לאבי היו כלי בית ומתנות, לסבי היה כלבו קטן לחומרי בניה וכו'.
ש: אני רוצה לשאול משהו - באים גרמנים ועוצרים - האם הם אומרים לכם משהו, למה בעצם הם עוצרים את אבא?
ת: לא, שום דבר. לא רק באותו ערב אלא גם מאוחר יותר לא הצלחנו לדעת מה עלה בגורל אבא. באותו ערב, ללא כל סיבה לקחו אותם, כאשר למטה במכונית הצבאית היה גם סבי, שאותו הספיקו לאסוף קודם לכן, ואחרי כן את אבי ואת האורח שלנו. לקחו אותם, עד כמה שראינו, לכיוון החנות. היינו בטוחים באותו לילה - כמובן, רעדנו ולא ישנו בכלל - שהם הולכים לעשות אותו הדבר בחנות - לנסות לחפש משהו בכדי להאשים אותם, בכדי להסגיר אותם ולרוקן אצ הכספת. לפנות בוקר היינו בטוחים שהם ישובו, אבל לצערי הרב הם לא שבו. מאז לא ראיתי אותם. בדיעבד ידעתי, לאחר ששבתי לאחר מלחמת העולם השניה ממחנות הריכוז וחזרתי ליוון בתקוה שאני אמצא את אבא, ואז נודע לי מה עלה בגורלו.
ש: מאותו לילה שאבא וסבא נלקחו - אמא ואת ואף אחד לא הצליח לברר מה עלה בגורלם?
ת: כל מאמציה של אמי - היא ניסתה לתפקד רגיל, כאילו לא כלום ולהסתיר מאתנו הקטנים, ממני ומאחי, את הפחד, אבל יחד עם זאת, כל מאמציה של אמי - הן בפרוטקציה, בקשרים שהיו, עם היהודים או עם הגויים או אפילו תשלום שוחד כדי שנוכל להצליח לשמוע מה עלה בגורלם, האם הם חיים, מה הסיבה שנעצרו, איפה הם מוחזקים - לצערי הרב, עד חודשים שלימים לא הצלחנו לדעת מה עלה בגורלם.
ש: חודשים או עד תום המלחמה?
ת: חודשים, עד שלקחו אותנו במרץ 1944, שבעה שמונה חודשים אחרי זה, שגירשו אותנו הגרמנים למחנות הריכוז. עד אותו תאריך, ששה-שבעה חודשים, בפרק זמן זה אמי ניסתה ולא הצלחיה לדעת דבר עליהם. זאת ידעתי רק בדיעבד. כאשר חזרתי לאחר מלחמת העולם השניה ליוון ידעתי מה עלה בגורלם. הם החזיקו אותם בבית הסוהר בתוך יוון ואחרי שבוע ימים שלחו אותם לבית סוהר בסלוניקי, בית סוהר פבלו מלה(?), שם החזיקו אסירים פוליטיים. כביכול, הם הואשמו כנראה שסייעו לפרטיזנים או התנגדו למשטר הנאצי וכו', אנחנו לא יודעים.
ש: אני רוצה שתחזרי בבקשה - מה קורה באופן רצוף אחרי שאבא נעצר. איך החיים שלכם נמשכים? ממה אתם חיים?
ת: אמי המשיכה לתפקד, לפתוח החנות, את העסק, ולעבוד יחד עם הפרסונל שהיה שם, ללא סבי ואבי. אנחנו המשכנו. אני לא זוכרת, נדמה לי שהמשכנו ללכת לאותם בתי ספר שלא החרימו הגרמנים. אבל האוירה היתה איומה. חלק מן היהודים הצעירים הצליחו להצטרף לפרטיזנים בהרים, חלק הצליחו לקבל תעודות זהות מזויפות ולהמלט - לפחות מיאנינה, אם לא מיוון ואז להסתתר באתונה שזו עיר גדולה והרבה יותר קל כשלא מכירים אותם. אנחנו, לצערי הרב, אמי, על כל פנים, לא עשתה כל צעד - מתוך תקוה שתוכל להצליח לשחרר אותם מבית הסוהר. לגבי דידנו, להסתתר - לא היה קיים דבר כזה בשום אופן. בדיעבד, כאמור, כאשר חזרתי ליוון, ידעתי שלקחו אותם לבית הסוהר בסלוניקי.
ש: האם מעבר לאירוע הזה שהשפיע עליכם בודאי קשות, האם יש גם גזירות שמוטלות על האוכלוסיה היהודית בכלל?
ת: לא, בכלל לא. אם אפילו הגיעו אי אלו שמועות ביאנינה, הקהילה היהודית היתה מאד אופטימית, שלגבי דידנו, בגלל הקשרים הטובים עם האוכלוסיה היוונית, בגלל מיעוט היהודים, כ2500- יהודים, אנחנו דברנו יוונית בלבד. כלומר, לא היתה כל סיבה לגבי הגרמנים, לראות אותנו כיוצאי דופן. היו שמועות שלנו לא יקרה דבר, ביאנינה.
ש: אבל הגרמנים בעצם נוכחותם לא הטילו כל גזירות, כמו למשל שאסור להסתובב בשעות מסויימות?
ת: לא.
ש: אין שום סימני זיהוי?
ת: לא, שום סימני זיהוי לגבי היהודים עד לאותו תאריך שהוציאו פקודה לאסוף אותנו. לא היה שום דבר פרט לגרמנים שהסתובבו כאמור בתוך העיר - אימה, פחד, לא יודעים מה עומד להתרחש.
ש: ואז,
Testimony of Artemis (Batish) Miron, born in Janina, Greece, 1928, regarding her experiences in Auschwitz, Ravensbrueck and Malchow camps
Her family; community life and contacts with the local population.
German occupation of Janina and the detention of her father and grandfather and their execution; deportation to Auschwitz-Birkenau with her mother and brother, March 1944; separation from her mother and brother who were murdered in the gas chambers; camp life; death march with female inmates, January 1945; transfer to Ravensbrueck and Malchow, and labor in a weapons factory; camp life and labor; transfer in the direction of Hannover, April 1945; left in Hannover by the Germans who then flee; liberation by the Red Army, May 1945.
Her experiences at the end of the war; aliya to Eretz Israel, 1946.
LOADING MORE ITEMS....
Details
Map
Hierarchical Tree
item Id
3563347
First Name
Artemis
Last Name
Miron
Maiden Name
Batis
Batish
Date of Birth
1928
Place of Birth
Janina, Greece
Type of material
Testimony
File Number
9035
Language
Hebrew
Record Group
O.3 - Testimonies Department of the Yad Vashem Archives