Yad Vashem logo

Moshe Israel Katz

Testimony
היום. ה-19 לחודש ספטמבר
שנת 2017. כ"ח באלול. תשע"ז.
אני. דינה שפט. מטעם יד ושם.
מראיינת את כץ משה שנולד בהאצג. רומניה. ב-1931.
הוא יספר לנו על חייו בתקופת המלחמה.
משה התייתם כבר בגיל 5.
הוא יספר גם על הילדות שלו. ועל החיים ברומניה
אחרי המלחמה. ועל עלייתו ארצה. והתאקלמותו פה בארץ.
ספר לי. משה. על בני משפחתך.
מה אתה יכול לספר לי על בני משפחתך?
בוא נתחיל. סבא.
סבא שלי. זכרונו לברכה.
מה היה שמו?
היה אברהם הרש.
כן.
היו לו 13 ילדים.
ביניהם האמא שלי זכרונה לברכה.
שהתחתנה עם אבי ז"ל.
ברוך. שהיה גר בעיר פטרושיין.
לא רחוק מהעיירה שלנו.
העיירה שלנו הייתה עיירת מכרות פחם.
וכמובן שהיו 200 משפחות יהודיות.
מבחינה כלכלית. תנאינו היה לא רע.
בגיל 5. כמובן. שהתיתמתי מאבי ז"ל.
בסביבות גיל ה10.
הוגלינו לנלאץ.
זה מבצר על יד האצג.
שם היינו למעלה משנה.
ואחר כך נכנסנו לעיירה האצג.
ושם היינו עד אחרי שהרוסים כבשו את גרמניה. והמלחמה נגמרה.
וחזרנו הביתה. לעיירה שלנו. ללופן.
אבל לפני זה. משה. אני רוצה שתרחיב יותר על סבא. על סבתא.
על סבא וסבתא. להרחיב
אני לא יכול לספר הרבה. מכיוון שהם נפטרו עוד לפני שאני נולדתי
ורק מהדברים של האמא
זכרונה לברכה. פה ושם
זכרונות קטנים.
אבל אנחנו רוצים את הדברים הקטנים שאתה יודע.
אני כבר. לומר לך.
אני לא כל כך זוכר.
זה שהם היו משפחה ענפה. ומבחינה כלכלית היד...
ממה הם התפרנסו?
ממה הם התפרנסו. אני לא יודע
אבל לנו היה גם חנות מכולת.
היה לנו בית מרזח. והיה לנו בית גדול עם הרבה דיירים.
והיה לנו גם רפת- שהיה גוי מטפל בפרות. ואנחנו סיפקנו ל-200 המשפחות
היהודיות. חלב כשר. מכיוון שהעיירה שלנו הייתה ידועה בתור עיירה דתית.
כולם היו שם דתיים.
98 אחוז.
אבל. בוא נדבר. אני רוצה עדיין לדעת יותר על המשפחה.
מצד השני. על הסבא והסבתא.
אני לא יודע מאיפה הם באו לעיירה לופן
אני לא יודע שום דבר. אני לא זוכר.
אני רק זוכר את שמם
את השם של הסבא. אברהם.
והסבתא. יהודית נדמה לי. אם אני לא טועה.
זה מה שאני זוכר.
שמות הורייך?
איך?
שמות הורייך.
אבא שלי. זכרונו לברכה. ברוך.
והאמא שלי. שרה.
בלועזית קראו "שרולטה".
אבל קראו לה כמו ב"שרלוטה" בגרמנית.
גם אמא נולדה בלופן?
אני לא יודע.
אני חושב שכן.
אני חושב שכן. מכיוון שאני אומר לך
היו 13 ילדים. וכנראה שרובם היו אצל ההורים עד שהתחתנו. עד שגדלו.
אתה יודע כמה שמות? מהדודים? הדודות?
אני מכיר. כן.
יחזקאל. יוסף
איך קוראים לזה. שהוא היה... לא זוכר את הכל.
אני יודע דודה אולגה שהייתה בירושלים.
גם היא הייתה גרה בבית ישראל החדשה.
זאת אומרת. שהם היו משפחה מאוד דתית.
דתית וענפה. אנחנו היינו קרוב ל-90 בני דודים מצד אחד. וגם מהצד השני.
והיו קשרים?
היו קשרים הדוקים ביותר בכל המשפחה.
עד אחרי המלחמה.
פה אפילו עם האחים שלי. אני לא
אין לי איתם הרבה קשר.
היה לי אח שנהרג ביחיעם. ולא במלחמה.
ושני בנים נשאר ממנו.
ואחד אפילו כשהשני היה. אשתו הייתה בהריון.
קוראים לו אבנר. מכיוון שלאחי המנוח. היו קוראים לו יוסף.
אבל בן לא יכולים לתת. אחרי אבא כל כך צעיר.
אז נתנו לו את השם אבנר.
הנר של אבא.
הוא גר עכשיו בשוהם.
הוא ארכיטקט.
עכשיו. איפה מתחיל הזיכרון שלך הראשון?
זיכרון בעיקר. שאני למדתי בחידר מגיל 5 עד 10.
למדנו גם בבית ספר רומני. וגם בבית ספר יהודי.
בוא נתחיל בחידר. מה אתה זוכר מהחידר? מהמלמד? מכל זה.
היה לי מלמד בשם הרשטיג. הוא היה מלמד יוצא מהכלל.
כולם אהבו אותו.
ואהבנו ללמוד.
איך הוא לימד את האל"ף בי"ת?
אני לא זוכר את האל"ף-בי"ת איך שלמדתי.
בכל אופן. הוא לימד אותנו אפילו חשבון שבכיתה
אל"ף. המורה הייתה מוציאה אותנו לפעמים מהכיתה. מכיוון שאנחנו.
אני ועוד חבר אחד אליהו מאלק
אני זוכר. הוא נפטר. אבל המורה הייתה מוציאה אותנו
מחבקת את שנינו. הייתה
מוציאה אותנו מהכיתה. מכיוון שאנחנו ידענו את כל מה שהיא כבר מלמדת. אנחנו כבר ידענו.
אם זה היה בחשבון. אם זה היה
למדנו ברומנית. כל מה שלמדנו.
איך היה בבית-הספר הרומני? אתה. כילד יהודי.
הרגשנו שנאת יהודים.
כילד?
גם כילדים. כבר אחרי הזה...
זאת אומרת. עוד לפני המלחמה
אנחנו מדברים עדיין על לפני המלחמה. כי אני רוצה לשמור סדר כרונולוגי. אם זה אפשרי.
פשוט היה. לא אהבו.
המורה דווקא הייתה חביבה. ואני למדתי גם בליצאום.
אז המורים אהבו את היהודים. מכיוון שהיו תלמידים חרוצים יותר.
אבל איך הרגשת כילד בבית ספר רומני?
לי היה מקרה אחרי.
אבל זה כבר היה אחרי שחזרנו.
לפני זה. היה הכל בסדר.
כמובן היה קשה. בשבת הם דרשו לפעמים שאנחנו נבוא. כן נכתוב. בשבת.
אבל מי היו החברים? איך היה בבית הספר?
מי היו החברים שלך? גם רומנים?
גם רומנים. אבל בעיקר יהודים. שהייתי הולך איתם לחדר.
בני הכיתה שלי. שלמדו איתי באותו בית ספר ולמדנו יחד.
אז היינו עושים שיעורים ביחד. נפגשים.
אבל היו. למשל. היו חברויות בין רומנים ליהודים?
לא. לא במיוחד.
לא במיוחד.
אז. למשל. בהפסקה של בית הספר?
אני לא כל כך זוכר את ההפסקה. הפסקות
מכיוון שהייתי כבר בן 6. 7 בכיתה אל"ף
ובגיל 10 אני כבר הלכתי לנלאץ. למחנה הסגר.
אבל עד אז אני לא זוכר.
לא היו לנו. הייתי תלמיד מצטיין. ואז כמובן כולם חיפשו את הקירבה.
אבל לא. אני לא זוכר.
היית אומר שאתם. הילדים היהודים. נראתם שונים כשהלכתם לבית הספר?
לא. לא. לא. לא.
רק את זה שהמורה לפעמים דרש את זה שנבוא ללמוד בשבת או לכתוב.
וכמובן שאנחנו לא כתבנו ולא...
בעיקר אני לא זוכר שהרבה שבתות הייתי בבית הספר.
לא הייתי צריך את זה.
מה אתה זוכר מהחיים היהודים? מהחגים?
אני רק רוצה לספר לך שהבית שלנו היה על יד נהר שקוראים לזה.
קראו לזה. היום זה כבר לא נהר.
צ'אושסקו ביטל את הכל.
אבל קראו לזה ז'יאול.
ואני זוכר שאפילו בילדות
שהיה. איך אומרים. שיטפונות. הנהר
הז'יאול הזה נשפך לרחובות. וגויים לקחו אותנו למעלה. על הגבעה
מכיוון שהעיירה שלנו. מסביב היו הרים
ואז הוא העלה אותנו לגבעה.
אבל הבית הוצף מים והכל
אני חוזרת עדיין לשאלה שלי על החיים הדתיים שלכם.
החיים הדתיים. אני יכול לספר קצת.
בוא נתחיל מערב שבת.
מיום שישי. מערב שבת.
בערב שבת. כמובן שאנחנו
הייתה שם יהודיה. שהיה לה תנור אפייה.
ואנחנו. היו מביאים את הצ'ולנט.
את החמין עם סירים
ולכל אחד היה סימן.
זה היה ביום שישי.
היא הייתה מכניסה את זה לתוך התנור. שקודם היא אפתה את הלחם.
ואחרי זה היא הכניסה את הצ'ולנט
ביום שישי אחרי הצהריים. התנור כבר לא כל כך חם אחרי האפייה.
ועד שבת. אחרי התפילה.
היינו יוצאים כולם. אבל על יד הבית שלנו.
כדי להגיע לבית הכנסת. כל היהודים היו צריכים לעבור
על יד הבית שלנו כדי להגיע לבית כנסת.
ואז כולם. עם הסירים. עם המגבות.
היו לוקחים את הסירים והולכים הביתה בשבת.
בכל אופן. אני זוכר
הסבא שלי נפטר בדיוק עכשיו
בראש חודש. בראש השנה.
בראש השנה. אם את יודעת. יש שני ימים.
אז בראש השנה. ביום הראשון. אין קבורה.
והגויים חפרו את הקבר.
ולמחרת. ביום השני. קברו את הסבא. זכרונו לברכה.
אני זוכר את זה כמו ילד שכל היהודים היו. אחרי התפילה. מוזמנים לקידוש.
אבל זה לא היה נגד ההלכה? קבורה בחג?
קבורה. לא. זה כנראה שכאן יש דין שביום השני. כן
לא להלין את הגופה מכיוון שאין שם קרח. ולא בתי קרח וכל מה...
אז ביום השני של ראש השנה. כן קברו אותו.
הטמינו אותו. אבל את הקבר חפרו גויים.
ואתם. המשפחה. הלכתם...
אני לא זוכר את זה.
אני אומר לך. אני אפילו לא זוכר את הסבא מתי שהוא מת.
אני זוכר את התאריך היום.
מההורים. אבל אני לא ראיתי אותם.
אני לא הכרתי אותם בכלל.
בוא נחזור ליום שישי. מה אתה זוכר? אבא הלך למקווה? היה מקווה?
היה מקווה.
גם אני הייתי הולך למקווה.
מאיזה גיל כבר הלכת?
מגיל 5. אני כבר זוכר את עצמי עד אפילו בפתח תקווה. עכשיו. אחרי הנישואין.
זה אחרי. אבל אנחנו מדברים כילד. כבר הלכתם למקווה. מגיל 5?
עם האמא או עם האבא. אני לא זוכר את האבא. כן?
המקווה היה ממש ממש על יד בית הכנסת.
שם היה החידר. ושם היה...
איך נראה אז מקווה?
אני אספר לך. אמרתי לך. שז'אול.
הנהר עבר על ידינו.
והמקווה קיבל את המים.
מים חיים. את יודעת שמקווה צריך להיות 40 סאה וכל הדינים.
אז הוא היה נובע מתוך הנהר.
אם הנהר עלה יותר גבוה
זאת אומרת. היה הפשרת שלגים.
אז המים במקווה היה יותר גבוה.
אבל היה את ה-40 סאה תמיד. כן?
שזה לא יכול היה לרדת
והיה תנור בתוך המים. קראו לזה סמובר.
כמו שיש פה בשבת. חימום המים לעשות תה.
אסור להרתיח מים בשבת.
אז שמה היה סמובר.
והיו גם יהודים. כשביום שבת לא היה כבר התנור
מחמם. לא היה מי שיטפל.
כמובן יש מי שיטפל. אבל אסור.
אז היו יהודים שהיו טובלים בתוך הנהר. אפילו במים קרים כמו קרח.
גם נשים?
לא. נשים היו הולכות למקווה.
אבל לא בשבת. טהרת המשפחה.
סליחה שאני אומר. יש זמן
מסוים שהנשים גומרות את המחזור. והיו הולכות למקווה. כן?
לא היה. אני הייתי אחד מתוך איזה
אחד עשר ילדים או עשרה ילדים. שנולדנו באותו חודש. נובמבר 1931.
זה שנשים דיברו ביניהן. אני לא יודע.
היו לך אחים ואחיות?
היו לי עוד שני אחים. בבקשה?
שמותיהם?
אברהם. זה היה לפי הסבא.
כל משפחה שנולד בן. קיבל את השם של הסבא. אברהם.
יש לי הרבה בני דודים שקוראים להם אברהם.
אבל אחד האחים היה אברהם. והשני היה יוסף מאיר. יוסף קראו לו.
ואחיות. שמותיהן?
הגדולה יותר ממני. שהיא הייתה באחד-עשרה שנים מבוגרת ממני
קראו לה אסתר. והיא נטמנה בנהריה עם בעלה.
על יד בעלה. על יד בית הטהרה.
והאחות הצעירה שעדיין. ברוך השם.
היא צעירה ממני בחמש שנים
אז היא גרה בירושלים. ברחוב קוסובסקי. שם בקריית משה. איפה שאת גרה.
נעבור. עוד פעם נחזור רק.
דיברנו על יום שישי.
מה אתה זוכר...
אני רק זוכר את הרבי שלי.
מה שמו היה?
פולק.
הוא היה בניו ג׳רזי.
הוא התחתן עם הבת של הרב. והגיעו לאמריקה.
קודם הם היו ברומניה. בהורדיה.
ואחר כך הוא הגיע לניו ג׳רזי. באמריקה. והוא בנה שמה בית כנסת לתפארת.
עם הילדים היהודים כמובן. היו ידידים ומשחקים.
היו הולכים לחדר. וכשנולד ילד אצל מישהו. אז
כל הילדים שהיינו בחדר. היינו הולכים ביום שישי. והמלאך הגואל מכל רע
הוא יברך את הנערים. כמו שזה רגיל.
והיינו עושים. שלום זוכר. קראו לזה.
ההורים. כמובן היו כל מיני דברים טובים על השולחן. בירה ויין.
אבל זה היה ביום שישי?
ביום שישי בלילה.
ביום שישי בערב
זאת אומרת. אחרי קבלת שבת היינו הולכים הביתה. אוכלים ארוחת ערב.
רגע. רגע. עכשיו נדבר על קבלת שבת.
קבלת שבת היה תמיד בבית הכנסת.
אתה יכול לשיר לנו איזה ניגון?
מבית הכנסת. אני לא זוכר.
הייתי אז. אני אומר לך. ילד.
אבל אחר כך. הייתי פרח חזנות.
נו. אז אתה יכול.
אני זוכר שאני למדתי.
יום שישי. כשהביאו את
הסבון. שהגרמנים שרפו לדאבונינו את היהודים. אז הייתי באחת העיירות
היה לי מורה. זאת אומרת חזן.
שגם הבנים שלו היו חזנים.
אני מכיר. יש לי אחד שגר במושב. בישוב אלקנה.
אני זוכר שאנחנו שרנו. ואני זוכר שאני הייתי צריך להגיד את האל מלא רחמים.
ואני כהן. ואסור לי להיכנס לבית הקברות.
אפילו שקברו את הסבון. זה היה ריב.
אם את יודעת מה זה "ריינה יהודי שפץ". זה שומן יהודי טהור.
ואז קברו את הסבון הזה
בבית הקברות. ואני לא יכולתי ללכת להגיד את האל מלא רחמים.
אז הבן של המורה לחזנות ממשפחת לוי. מסיביאו. שלימד אותנו קצת חזנות.
אז הוא אמר את האל מלא רחמים כמובן.
אבל אני הייתי בים המלח פעם. והבן של החזן.
אני לא הכרתי אותו.
זה כבר ארבעים. חמישים שנה.
הוא התפלל כל ערב לפני העמוד.
ביום שישי. כשכבר עמדנו לעזוב. אז אמרתי "אברם. אתה היית חזן נהדר. מאיפה אתה?"
אז הוא אומר "קוראים לי בומי". הוא אומר. "אתה משה כץ?"
אמרתי "כן. האבא שלך היה המורה שלי לחזנות".
וביום שישי כמובן אני שרתי לו קצת.
אז אולי תשיר לנו איזה ניגון אחד?
לא ניגון שלם. אני יודע קבלת שבת. מה שהיה.
לכו נרננה. לכו נרננה. לאדוני נריע. נריע. נריע. נריע. נריע. נריע לצור ישענו.
את זה אני עוד זוכר.
אני שרתי את זה. והוא אמר "מוישה. אתה עוד זוכר את זה?"
אז אמרתי "אני זוכר את זה".
היינו בני 15. הגענו למחנה של בני עקיבא. ושמה גם כן למדנו.
אבל אני חוזרת איתך עוד פעם ליום שישי שלפני...
הרבה אני לא זוכר. אני זוכר.
את קבלת שבת.
קבלת שבת היה קבלת שבת.
יהודי שהיה לו קול נעים. משפחת האגר. וישניץ.
והיה לו קול מאוד נעים. והיו לו גם כן. 14 ילדים.
אז הוא היה בא לתפילה. וקיבלנו את השבת.
לא משהו מיוחד.
אתה אומר. סיפרת לי שאבא שלך
אני זוכר איפה שאבא שלי היה יושב. בבית כנסת
קרוב לעמוד.
אבל אני לא זוכר שום דבר. הייתי ילד קטן.
הוא בירך אתכם?
לא.
זה כמובן שהיה ברכה.
כל אחד שמברכים את הילד הזה.
כל אחד לחוד?
כל אחד לחוד קיבל את הברכה מאבא.
אבל אני כבר. אני אומר לך. אני לא זוכר.
אני הייתי בן 5 אז.
אתה זוכר את האוכל שאכלו אז?
אני יכול אני יכול לספר לך.
האמא שלי היתה טבחית.
אחותי הייתה השפית בקרלטון. בנהריה.
אבל. הגדולה הזאת שסיפרתי לך שהייתה בנהריה.
אבל אמא שלי. זכרונה לברכה.
הייתה ממש באו לקחת אצלה מתכונים לעוגות. לאוכל. הייתה טבחית.
בשביל זה קשה לי פה להתרגל לאוכל הזה.
ובכל אופן. מה אכלתם ביום שישי?
הדבר הראשון היה פאלצ'ה פיש.
את יודעת מה זה פאלצ'ה פיש?
כאילו דג. אבל היו עושים את זה מבשר.
עושים את זה מבשר. מכיוון שאסור לאכול בשר עם דגים באותו ארוחה.
יש בעיה קטנה. אבל זה לא בעיה.
אוכלים דגים.
בחורף. אפשר היה להשיג דגים. מכיוון שהיה קרח. הנהר היה קופא
ואז היה קרח. והיה אפשר...
היה שם הנהר. ואפשר היה לדוג דגים.
אבל בעיקר...
עשו גפילטע פיש?
כן. עשו את הגפילטע פיש.
ואני לא זוכר את המתכון. אבל זה היה מאוד. מאוד. מאוד טעים.
כמובן שכל אחד אכל.
בחוץ-לארץ אפשר היה לאכול. היה גפילטע פיש.
איך אומרים. נו.
פאלצ'ה פיש.
היה מרק עם איטריות.
גם קראתם לזה איוך?
לא. איוך זה פולין.
אנחנו לא.
זה מרק עם בשר. עם אטריות.
אבל אני זוכר את האמא
לא היו לה ציפורניים. את יודעת למה?
כיוון שהיא הייתה עושה את האיטריות לבד. והייתה מקצצת
עד כדי כך שהציפורן הייתה נכנסת. גם בתור האיטריות.
אבל סתם. זה לא עד כדי כך. אבל...
אוקיי. ומה עוד אכלו? חוץ מזה.
אחרי שאכלו את ה... שמה היה הבשר בקר. היה יותר זול מהעוף.
בשר בקר היה.
חוץ מזה שלנו היו את הפרות.
אז היינו נותנים לקצב את העגלה והחלק התחתון אסור לנו. מכיוון שזה צריך.
לא. הירך שזה אסור
לאכול. מאז שיעקב חזר והמלאך נגע.
גיד הנשה. אסור לאכול את זה.
אז הקצב היה לוקח את החלק התחתון שהוא בדרך כלל הרבה יותר טעים. מאשר החלק העליון.
אבל אנחנו היהודים קיבלנו את הבשר מהקצב.
כמובן. לא היה בעיה.
גם מבחינה כלכלית. אפשר היה לקנות את הבשר. והכל בסדר.
היה מרק בשר.
כמובן אכלנו את המרק.
וגם ירק היה בתוך המרק.
פטרוזיליה. שורש וסלרי ומה שרק יש. בצל וסלק.
הכל היה אבל המרק היה תמיד צח. צהוב. כמו החולצה שלך.
זה היה נקי. טהור.
ואחר כך היה בשר. מי שרצה.
היה גם כרוב ממולא היה.
והיו עושים קומפוט מתפוחי עץ. מכיוון שפירות לא היה חסר.
אז היה בסוף גם קומפוט.
ותוך כדי האכילה?
שרנו זמירות. איזה שאלה.
איזה זמירות?
ברוך אל עליון. בשבת בבוקר.
לא. אני זוכר מה שפה.
שאחרי שבאתי לארץ ישראל. והייתי בעליית הנוער.
המשכת את מסורת בית אבא. של זמירות?
לא. לא. לא. אני לא זוכר.
ממי? הייתי ילד בן חמש.
אני. אז לא היה לי אוזן מוזיקלית כמו בגיל חמש עשרה. אבל
אני זוכר זמירות של שבת
מהבית גם כן. אבל
לא מהבית.
זה בעיקר כשכבר גדלתי.
מה אתה זוכר משבת?
שבת היה. שבת רגילה.
הלכנו להתפלל שחרית. מוסף.
וכשחזרנו הביתה. אז כמובן שאני זוכר
את זה שהיו הולכים. עורכים קידוש.
אם זה היה בדרך כלל. לנו היה אולם גדול
בבית. ואז אפשר היה לעשות קידוש אצל משפחת כץ.
להרבה מאוד. מכיוון שכולם. את יודעת.
כשבאים מבית הכנסת. אי אפשר ללכת לכל אחד הביתה איפה שהוא גר.
אז הוא היה עובר על יד הבית שלנו. ושם היה.
אבל מה שאני כן זוכר. את ראש השנה שזה...
רגע. בוא נגמור עם שבת.
אין בעיה. שום דבר.
בשבת אחרי הצהריים היה סעודה שלישית או בבית הכנסת או
בחוץ לארץ. זה היה אצל הרב בבית כמובן.
אני זוכר את עצמי כמובן.
כל אחד קיבל איזה חתיכת. בגטו. מה שהיה.
ועל זה דג מלוח.
זה היה הסעודה השלישית.
או מים או תה
או מה שהיה. זה לא חשוב. כן.
ופסח? איך חגגתם פסח?
פסח זה היה. איך להסביר לך?
אני זוכר שהיו עושים את המצות.
לא היו בתי חרושת.
לא היו מביאים מחוץ לארץ. אלא היו עושים את המצות בבית.
זאת אומרת. זה היה מקום אפיה. אחד מרכזי. ושם היו עושים מצות לכולם.
מה זאת אומרת? אדם אחד היה עושה?
לא אדם אחד. לא. כולם.
כולם עבדו.
גם ילדים. גם נשים.
גם הורים. לאפות את המצות.
האם זה אומר שכל משפחה אפתה...
סתם. זה לא הבנתי.
לא. היה שמה מישהו שהיה אחראי.
אבל כל אחד קיבל את המצות יד.
כמו שיש פה בבני ברק. מצות יד. מישיבות. אני יודע?
קהילות מסוימות. עושים מצות יד. לא מצות מכונה. מה שיש.
אפילו שהמצות מכונה היום פה בארץ. הם טובים יותר.
טעימים יותר. מאשר מצות יד. מכיוון שזה קשה.
את מבינה? המצות יד זה לא מכונה.
אז המצות. מה שעושים בירושלים. ירושלמי. שמורה.
שומרים את החיטה. שומרים את הקמח.
ושזה לא יהיה יקבל לחות.
ואז זה מצות שמורות.
כשאופים את זה תוך ח"י דקות.
זה 18 דקות. כדי שהבצק לא יחמיץ.
וההכנות. איך היו ההכנות לחג?
כמובן. היו מתחילים כבר מפורים עם הניקיון. ככה שהבית יבריק.
שלא יהיה בין החריצים. חס וחלילה.
אבל זיכרון אחד כן אני זוכר. בתור ילד.
שסיפקנו את החלב ליהודים. שיהיה כשר. אבל בפסח צריכים יותר.
כמות יותר גדולה.
אז היה לנו גוי
שאנחנו היינו איתם בקשר.
עם אחי המנוח שנהרג ביחיעם.
היינו עולים אל הגוי. חולבים את הפרות.
לוקחים תפוחי אדמה מבושלים. כדי לרחוץ את העטין שלא יהיה מלוכלך.
ואסור היה לנו להוריד את הדלי על הארץ.
אני זוכר שהידיים היו נקרעות לי.
הייתי ילד בן שמונה. עשר.
וככה הבאנו מהגוי את החלב. שיהיה ליהודים מספיק חלב. מה לשתות.
ועלינו אל הגוי לעשות את ה...
לחלוב את הפרות. אני אומר. ילד.
הייתי שמונה. תשע. מה אני זוכר?
אבל את זה אני נזכר.
הכאב שהיה לי בידיים.
אז זה מזכיר לי היום. כמה קשה היה לנו כדי לבוא. לספק ליהודים חלב.
ואת יודעת. אם אנחנו מספקים חלב. אז צריך לספק גם בפסח.
צריך כמות קצת יותר גדולה. אז עשינו את המאמץ כדי שיהיה.
איך היו שומרים את החלב הזה. נגיד?
בכלים של פסח. מה זה. היו עושים חמיצה.
שמה בחורף. הסלק לא מחמיץ כמו פה בחום. מה שיש לנו כבר באפריל-מאי.
אז או אפילו במרץ
אז היו עושים את החמיצה.
מכינים אותו כבר מפורים.
ולנו היה על הבוידם.
על הגג של הבית.
היה לנו בית גדול. אני אומר לך.
ושם היו כל כלי הפסח.
זה שזה היה שחור. בגלל הפחם.
שהפחם זה האבק. עולה למעלה. ואז נכנס בין הרעפים.
והכל היה כמעט שחור.
אבל בפסח היינו. לפורים.
היינו לוקחים את הכד הזה. שהיה מיוחד.
אם זה לשומן. מכיוון שלא היה שמן.
אז היו מפטמים אווזים. והיו עושים את השומן.
וזה היה שמן. ממה שהיו מבשלים בפסח.
ומצד שני. אני אומר לך. את החמיצה. בורשט.
בטח שמעת את החמיצה.
אז היו עושים את זה כבר מפורים. כדי שיחמיץ עד פסח. חודש ימים.
זה היה מקובל לאכול.
לשתות בורשט. ערב פסח?
בערב פסח. לא אוכלים. לא לחם ולא מצות.
אז מה אפשר לאכול?
עושים חמיצה עם תפוחי אדמה בתוכו. זה היה המרק.
בשר אני כבר לא צריך לספר.
היה כל מיני בשרים. כבד. ריאה.
לפסח עשו בשרים מיוחדים?
לא. לא. לא. לא משהו מיוחד. אותו דבר.
אבל ערב פסח. אני זוכר את הבית גם של ההורים של אשתי.
האמא שלה זה היה
ז'רקויה. קראו לזה בפולנית.
אז זה היה כבד וריאה. איך אומרים? לבלב?
אבל זה לא היה אצלכם.
גם אצלנו זה היה. ודאי שהיה.
לא אכלתם אף פעם לפסח. למשל. מיני עופות?
מי שיכול היה להרשות או שאהב.
לא. זה לא היה תרנגול הודו כמו באמריקה.
"טרקי" במיוחד. היה אוכל רגיל.
אתה זוכר משהו מהטקס?
שום טקס לא היה.
היו כלים מיוחדים. שאני אומר לך.
היה בבוידם כל השנה.
היינו מורידים את זה ערב פסח.
כמובן היו צריכים לרחוץ את זה היטב. מכיוון שאבק של הפחם. זה היה שחור.
אז היו לכם עוזרות בית. אני מתארת לי.
לנו היו שלוש. ארבע עוזרות.
שהן היו מה? מבשלות?
אחת הייתה עוזרת בניקיון.
השניה הייתה מבשלת. השלישית הייתה עם הילדים.
אני זוכר שהגויה הייתה אומרת איתי. "מודה אני לפניך. מלך חי וקיים. " והיא ידעה את זה בעל פה.
היא הייתה מיומנת משהו.
אנחנו פעם. ביקרתי עם אשתי והיה גוי שהוא התחיל לדבר איתנו יידיש וזכר.
זאת אומרת. שאתם דיברתם יידיש בבית.
בבית בעיקר הונגרית.
בחידר יידיש.
בבית הספר רומנית.
קצת גרמנית. מכיוון שהיה לנו בית מרזח.
אז האמא. זכרונה. ידעה גם פולנית.
היו גרמנים.
מכיוון שבאו מכל הארצות. לעבוד שמה בפחם. להרוויח פרנסה.
והיה עבודה. כל מי שרצה עבודה במכרות פחם. היה לו.
זה היה עבודה קשה. אפילו מסוכנת.
פעם היו הגז מיתן
מה שהיה בתוך האבנים. אבני הפחם.
אם מישהו הדליק סיגריה או פתח את המשקפת שהיה לו כדי שהוא יראה.
היה חושך. את מבינה. במנהרות?
אז לא פעם אחת היה פיצוץ. והרוגים היו המון. המון. המון.
אנחנו נחזור לזה אחר כך.
אבל אני עדיין על החגים.
אתה יכול לספר עוד משהו על פסח?
על המצות שהיו עבודות. מצות יד.
ואנחנו כמובן קיבלנו כל אחד. בגדים חדשים.
הייתם עורכים. היו חנויות כבר אז. או היה חייט שמגיע?
היה חייט אחד או שניים מיוחד. שאנחנו הכרנו אותו.
ושמה הזמנו את הבגדים. או ההורים הזמינו.
אני לא זוכר שאני הלכתי במיוחד.
כשהתחתנתי עם אשתי. אז הייתי הולך בפתח תקווה לחייט.
זה משהו אחר. זה משהו אחר.
אנחנו עדיין מדברים על הילדות ועל החגים.
ונעבור עכשיו באמת. מהטקס עצמו. אתה לא...
שום טקס מיוחד.
מה? ליל הסדר?
ליל הסדר זה היה. איך אומרים?
להגיד את ההגדה. זה היה מאוד יפה.
שרנו כל אחד והכרנו את המנגינות. כולם. זה היה נחמד.
בסך הכל מאוד נחמד.
טקס מאוד מאוד מאוד נעים.
היו המשפחות מתאספות ביחד. או כל משפחה..?
כל משפחה לחוד. היו הרבה ילדים. אז המשפחה שהתאספה.
זה היה לא מעט.
עכשיו. בוא נעבור לימים הנוראיים.
לראש השנה.
ראש השנה. כן.
שום דבר
מיוחד.
לא. אתה דווקא אמרת. "אני זוכר משהו מראש השנה".
כן. היה יהודי בשם האגר
שהיה לו קול נעים.
הוא היה מתפלל לפני העמוד. וגמרנו את התפילה.
אבל איך הייתה האווירה בבית?
אווירה של חג מודגש.
למשל. אבא לבש קיטל?
אני לא זוכר.
כן. היה קיטל.
כן. היה אנשים שהלכו
לא האבא. אני לא זוכר אותו.
הייתי בן חמש.
ממה אבא נפטר?
אולקוס.
ומי עזר לכם אז. מבחינה כלכלית?
האמא. זכרונה לברכה. ניהלה את הבית מרזח ואת החנות.
ואחותי עזרה. האחותה הגדולה.
היא הייתה עובדת בבית המרזח. והאמא בחנות.
אז למשל בראש השנה. ארוחות. התפילה. התפילות. הברכות.
שום דבר מיוחד.
מה לא מיוחד?
שום דבר מיוחד.
זה היה ארוחה
כשגמרנו. בדרך כלל גמרנו מאוד מאוחר.
לא בירכתם לשנה החדשה. לפירות?
כמובן שמי שהיה רגיל.
אנחנו. שמה זה לא היה כל כך כמו פה.
פה בארץ. אם את יודעת
יש את הסילקה. תפוח
דבש. רימון.
אצלנו לא. לא.
זה חג שהיה מצויין שזה חג.
הרגשת את אווירת החג.
אני אמרתי לך. קיבלנו את הבגדים שלקראת פסח.
והמצות האלה שהייתי מכניס במכנסיים החדשים.
הייתי אוכל את המצה. וזה היה קשה.
את מבינה?
לא כמו פה. אתה נהנה.
אבל היה שמה את החלב.
מכיוון שלנו היה מספיק חלב.
היו אוכלים את הקפה.
והצלחת היה מקרמיקה. אבל מצופה עם אמייל.
את יודעת כזה מבריק. שזה לא יהיה גס.
אז היינו עושים את הקפה עם המצות.
וזה אחר כך. זה היה מרכך את המצות.
אבל אני זוכר שמכיוון שהקמח
עשו שהוא יקבל מים תוך 18 דקות. הוא מחמיץ.
אז אכלנו את הקפה מהר.
עם המצות עם הקפה. והיינו הולכים מהר. לשטוף את הכלים.
את הספל או את הצלחת.
אבל זה בפסח.
זה בפסח.
אני שאלתי אותך על ראש השנה. אתה אמרת...
שום דבר.
לא היה תפוח בדבש. דברים כאלה.
לא. לא. לא. אצלנו לא היה.
מה עם תקיעת השופר?
אני אשאל אותך אחר כך. איפה עשו תשליך?
תשליך. היה נהר לא רחוק מבית הכנסת. שהמקווה היה מקבל את המים.
אז זה לא היה בעיה ללכת לעשות תשליך.
ושכל הגויים רואים את זה?
שום דבר. אף אחד לא עוזב.
לא הפריעו לנו.
אני לא זוכר את זה.
בכל אופן. עד אז תשליך לא היה אצלנו בעיה.
בכל אופן. מה אתה עוד זוכר מראש השנה?
שום דבר מיוחד. אני אומר לך.
עד שעליתי ארצה אני לא. לא הרבה.
בגיל עשר. אחד עשרה. כשחזרנו הביתה מהמחנה.
אז היינו רק בבית.
אני הייתי לומד בחידר. ושום דבר מיוחד.
שום דבר.
מיום כיפור?
מיום כיפור השתדלנו לצום.
אפילו בגיל שלוש עשרה. אנחנו כבר התחלנו את הצום. צום של ממש.
כל היום. הרגילו אותנו כל שנה. קצת יותר.
עוד שנה. זאת אומרת. במקום שעה עשר. אז אחר כך בשתיים עשרה.
אחר כך עד שתיים.
אחר כך התחלנו כל היום לצום.
עד היום. ברוך השם. אנחנו...
אני מקווה שגם את צמה. לא?
בסוכות. בסוכות. סוכה בבית כל יהודי?
קודם כל. לכל היהודים
כל הבתים. כל היהודים. גרו לא כמו בבית משותפים. פה שלוש או ארבע קומות.
היו רק בתים קומה אחת.
אז לכל אחד היה חצר.
וגם לנו היה חצר עצומה.
והיו לנו את הקרשים משנה לשנה.
היו יהודים שלא יכלו.
לא היה להם חצר.
אז היו להם סוכות שזה היה עשוי בצורה כזאת. שזה היה מרפסת.
אפשר היה לפתוח אותו לשני הצדדים ורק סכך. היו צריכים לעשות חדש.
אבל אם יכלו. זה היה כמו מרפסת.
ולכל יהודי אז היה...
מי שרצה. עשה סוכה.
את ארבעת המינים.
לכל אחד היה.
על פי רוב. כן.
כמה בתי כנסת היו אצלכם?
אחד.
אתה זוכר איך הוא נראה. בית הכנסת?
מפואר ביותר. מפואר ביותר.
אם את יודעת שיש בית כנסת. איפה שמתפללים בשבתות ובחגים. והיה בית מדרש.
שזה היה לפני בית הכנסת. ושם היו מתפללים כל השבוע.
אבל לא כל המאתיים משפחות היו באים לתפילה.
היו כאלה שגרו מאוד מאוד רחוק.
לפעמים ארבעה. חמישה קילומטר מבית הכנסת. היו מתפללים בבית.
שמחת תורה. זה היה...
זה היה שמחת תורה.
מה זה? תתאר לי.
היו הקפות. יש שבע הקפות. אם את יודעת. מסביב ל...
והיה שתייה. שתייה קרה.
יצאתם החוצה עם ה..?
פה בישראל כן. אבל שמה לא.
המצב עם הגויים.
זאת השאלה שלי. האם כשהגויים צפו בכל זה. הם לא הפריעו? אני מדברת עדיין כשהיית ילד.
גויים היו גרים גם על ידינו. בתוך הבית שלנו גם.
אנחנו אף פעם לא עשינו משהו כדי שהגוי יראה שאנחנו. או להבליט את היהדות.
זה לא היה.
זאת אומרת. פחדתם.
לא פחדנו.
זה לא עניין של פחד.
הגויים לפעמים העריכו. ואפילו היו כאלה שדאגו לנו.
גם כשהיה השיטפון. גוי לקח אותי. אני זוכר
אני יודע. הייתי שבע. שמונה. לקח אותי למעלה על הגבעה.
היו גויים טובים.
אבל לא הבלטנו את היהדות.
מי שרצה. היו הולכים.
עד שבאו אחר כך הליגיונרים והנאצים. זה משהו אחר.
אבל עד אז. היהודים היו הולכים עם זקן. והכל בסדר.
איך הלכתם? תמיד עם כיפה? או רק כובע?
לא. לי היה ברט כחול.
אבל גם האחרים לבשו ברטים. לא?
על פי רוב. היו כובע קסקט. היו...
שאלתי אותך אם באמת היהודים נראו קצת אחרת?
היו הרבה יהודים שהיו הולכים שחור.
אלה היו החרדים יותר.
הרב. השוחט. או המלמד.
אבל היהודים היו הולכים תמיד. רגיל ביותר.
כמו עמכה.
חנוכה?
חנוכה היינו מדליקים את הנרות.
היו הרבה כאלה שהיה להם חנוכיה. שאפשר היה להוציא את זה למרפסת.
והרוח לא הייתה. מכיוון שזה כבר קרוב יותר לחורף.
אז היו מוציאים את ה...
היו מוציאים. אבל על פי רוב שמו את זה על החלון ככה שיראו.
וחנוכה. הרבה פעמים נפל ליד...
וילון. והוילון היה נשרף.
זה קרה ודאי אצלכם.
לא אצלנו. אני זוכר מקרים.
היו כאלה שעשו את זה. מכיוון שזה שעשה את הביטוח היה משפחה. ואז
הוילון היה נשרף. אז הוא פנה אל הקרוב משפחה והיה מקבל את הביטוח.
אבל זה נדיר. נדיר. נדיר.
פסח היה בקרבת. מבחינה של זמנים.
זה היה בקרבת חג המולד שלהם.
היית אומר שבחג המולד הם השתנו קצת?
לא. לא. לא. הם חגגו את החג שלהם.
עם הביצה האדומה. אם את יודעת.
ושום דבר מיוחד. אנחנו אפילו...
זאת אומרת. החיים שלכם. לפי התיאור שלך. היו זה לצד זה.
לפני הגרמנים.
במאה אחוז.
זה לצד זה.
מצוין.
נכון?
כן. אצלנו. אמרתי לך. שהיה אולם גדול.
היו עושים אפילו נשפים בימי ראשון.
וכל קבוצה. אם זה היה הגרמנים.
אם זה היה רומנים.
אם זה היה הונגרים. היו עושים מסיבה.
עכשיו. אני רואה שיש איזה בעיה?
יש לך איזה בעיה אדוני?
עכשיו. ב-12 וחצי בדיוק אוכלים. אמרתי את זה.
אני צריך ללכת. אבל אצלנו זה...
אז היית רוצה להפסיק?
לא. לא. אני לא.
כמה שתוכל אנחנו מאוד נעריך את זה. כי אני באה מירושלים.
לא בעיה אצלי.
את יכולה להגיד להם שיכינו לי את המגש. וזה הכל.
כל הכבוד. אנחנו מאוד מודים לך.
פורים אני זוכר מעט מאוד. הייתי ילד קצת.
היינו הולכים מבית לבית.
היו משלוחי מנות?
מאוד. אני ממשיך את המסורת גם פה.
של מה? מה היו?
משלוח מנות.
עוגות. אמרתי לך שאמא שלי זכרונה לברכה. הייתה מתמצאת גורמה ועוגות.
עד בלי די.
והיו עושים. כל אחד. והיו מתפארים.
אני הצלחתי עם עוגות אגוזים.
עם השטרודל. כל אחד עם הסיפור.
אבל זה היה משלוח מנות.
אני אפילו באתי לכאן.
היו לי עשרה משפחות
אני לא הכרתי אותן אפילו.
אנחנו לקחנו להם.
היינו גם גם פה.
לא עוגות. לא צריכים את העוגות. אבל יש ביסקוויטים.
יש וופלות. יש בקבוקונים קטנים של יין.
יש סוכריות. יש שוקולד.
היו גם משלוחי מנות ללא יהודים?
לא.
לא. זה לא.
זאת אומרת. מצד אחד הלכת לבית ספר רומני.
מצד שני אתה חי בעצם רק בסביבה היהודית שלכם.
למשל. איזה הזדמנות. מי בא ל..?
לחתונות של גויים לא הלכנו.
והם לא באו אלינו.
לא היה... איך אומרים?
לחיות יחד. לא.
אתה סיפרת לי בהתחלה שאמא
אפילו. ניהלה את בית המרזח.
גם את הבית מרזח.
אבל אחותי עבדה בבית המרזח.
הייתי באמת רוצה לדעת על בית מרזח. היהודים באו לשתות?
לא. אף יהודי לא.
רק הגויים.
מה שאני זוכר בתור ילד.
שאנחנו בתור יהודים היינו מסתדרים. מכיוון שהגוי היה
אם הוא הרביץ לאשתו. אז הוא שתה שהוא התרגז
אם היא הרביצה לו אז הוא שותה.
אם היה חג הוא היה שותה. היה
לא היה חג אז הוא היה ממורמר והיה שותה.
אבל הם עבדו במכרות פחם קשה מאוד. ואז זה דרש את המשקה ככה.
גם יהודים עבדו במכרות הפחם?
אחי המנוח. יוסף. שנהרג ביחיעם. אז הוא. בזמן שכבר חזרנו. אז הוא
היה מוכרח כדי לפרנס. לקחו מאיתנו את החנויות.
לקחו את ה...אבל יוסף עבד במכרה. כדי להביא גם פרנסה.
גם אני עשיתי כל מיני דברים שהאמא הייתה סורגת. אחותי הייתה עובדת
בתסרוקות. אני הייתי בוחר לי חיילים כל מיני...
היו שם בתי קולנוע?
היה בית קולנוע.
אני זוכר כשאבי
ז"ל. הכניסו אותו לבית החולים בפטרושיין.
אנחנו בדיוק היינו בקולנוע. שלגיה ושבעת הגמדים.
אני זוכר את זה כמו היום.
והפסיקו את ה...
זה הסרט הראשון שראית?
כנראה. כנראה.
הייתי ילד בן חמש.
והייתי עם אחי המנוח.
עם יוסף. והפסיקו את ההסרטה. ואמרו את השם "כץ" שיצאו. ללכת הביתה.
"מחכים לכם בבית".
ואז לקחו את אבא לבית החולים.
אנחנו. כמובן. אני זוכר את זה.
זה היה ביום ראשון אחד.
היה נובמבר. זאת אומרת... בית ניסן.
זה ממש חורף. היה שמה.
ואנחנו נסענו. יש רכבת. היה בין העיירה שלנו לבין פטרושין. כל הזמן רכבות.
לקחו את הפחם אז היו צריכים להיות שמה. מסילות ברזל.
את מבינה? עם רכבות.
אבל אנחנו הגענו עם אוטו.
עם אוטו פרייבט או טקסי.
מה שהיה. היה יום גשום.
אני הגעתי. הגענו לשם. לדאבונינו הגענו ללוויה.
זה היה ביום רביעי. יום חמישי
כשהוא קיבל. היה לו קודם כל פרפורציה לפני זה. שנה קודם.
אבל הוא הלך וכדי שלגויים יהיה מה לאכול. קמח
תירס. הרים שק של תירס לשלוח לטחנת הקמח.
ואז נפתח לו התפר.
והוא לא סיפר את זה לאמא. וכמובן שכל ה...
ואחר כך אמא היא שלקחה את המושכות?
היא לבדה. והיא גידלה אותנו.
זכרונה לברכה. היא הייתה ג'דה ג'דה.
אתה גדלת בזמן. שהיית ילד. אמנם.
השאלה שלי היא. האם הזכירו אצלכם עד בוא הגרמנים.
הכיבוש הגרמני. את היטלר. את גרמניה?
לא שום דבר. אנחנו מהיטלר אנחנו אפילו רק ידענו בגיל. בשנות 42-'43'.
לא דיברו בבית. בכלל.
אתה לא חושב שהיה איזה פחד
לא. לא. לא. שום פחד.
אז עד מתי היית אומר שהחיים שלכם היו רגילים?
עד גיל 10-11. החיים שלי היו רגילים ביותר.
ביותר אפילו. זאת אומרת. שהאוכלוסיה גם כן. לא שינו את יחסם כלפי יהודים.
עם עליית הנאצים. עם פרוץ המלחמה.
רק אחרי זה. כשכבר חזרנו הביתה. אז הרגשתי את הזה.
אפילו מגויים שהיו תומכים יותר בגרמנים.
זאת אומרת. הם שינו. הם שינו.
כן. אחר כך ודאי.
עוד לפני זה קצת. מכיוון שאמרתי לך. היו הליגיונרים. ואז הם התנכלו כן ליהודים.
הלכו וחתכו להם את הזקן.
מתי זה היה כבר?
זה שנתיים לפני שאנחנו. הגלו אותנו לקסטל.
אז איך דברים בעצם משתנים אצלכם?
פשוט היו רודפים את היהודים בכל מקום.
מתי זה היה? באיזה שנה?
אני אומר לך. ב- 39-'40'. לפני שלקחו אותנו.
כן. 39'-40'. בשביל זה אני שואלת. איך החיים שלך משתנים?
אני לא הרגשתי במיוחד. אבל היו הרבה בנות שנאנסו.
בנות יהודיות שהגויים אנסו אותן.
רגע. הגויים המקומיים?
המקומיים. כן.
הגרמנים לא היו אצלנו בפנים.
הגויים. אתה מתכוון. על ידי הרומנים.
כן.
הם היו הולכים עם החולצה הירוקה.
ככה הם היו. ידעו על זה.
כמו כת. כמו קבוצה
הליגיונרים היו
קוראים להם. כמו האס אס. או כמו בהונגריה היו ההורטי מיקלוש.
ואינני יודע מה. פשוט. או כמו באוקראינה. היו ממש רודפים את היהודים.
היה להם גב. הגרמנים. אז...
אז זה התחיל קודם עם הבנות?
עם הבנות. עם היהודים שהיו קוצצים להם זקן.
אצלכם? ראית דבר כזה?
כן. היו. היו. היו.
אני זוכר אפילו כמה משפחות ויהודים שקצצו להם את הזקן.
אבל מי עשה? עדיין רומנים? ליגיונרים?
רק ליגיונרים רומנים.
אז היה מקרה ביאשי.
אז זה השפיע עליכם?
לרעה. כמובן. הרגשנו רדיפת היהודים.
רגע. אז ביום בהיר אחד זה קרה?
לא. זה לאט. זה לא. זה לא התנפלות.
היית אומר שכבר ב-1939?
כן. כן. הייתי כבר ילד בן 8. והבנתי כבר דברים.
ואני הייתי בבית ספר. הייתי עם עיניים פקוחות. תלמיד. הבנתי הרבה.
ראיתי את זה.
ושהלכת לבית-ספר. הציקו לך?
לא במיוחד.
עדיין לא.
אבל הרגשתי אפלייה בין המורים כלפי יהודים.
הם פתאום שינו את...
אני יכול לספר לך מקרה ספציפי שלי.
שאני הייתי תלמיד ראשון בכיתה.
והיה שם איזה בחור. ששמו היה דיסנצ׳יק.
אני זוכר את זה כמו היום. את השם.
שנינו התחרינו מי המצטיין יותר.
אז אם את יודעת בדקדוק.
יש דברים. קל. הפעיל. פועל וכל היתר.
מה שכבר מזמן שכחתי.
אז אני טעיתי באחד האמירות שלי בתשובה. בעל פה.
אז זה כבר היה בליטיום.
בכיתה ראשונה. נדמה לי.
והדיסנצ׳יק הזה קיבל 10. ומכיוון שאני אמרתי את זה קצת הפוך.
קיבלתי רק 9.4 או 9.2 ואז זה קלקל לי את כל הממוצע.
את יודעת. מה שנותנים ברבעון של. שנותנים את הציונים. ממוצע.
אז ממוצע הציונים שלי. היה פחות.
איך לקחת את זה? אתה זוכר?
מאוד. מאוד. מאוד קשה. שבגלל. ואז אני אמרתי לפרופסורית.
לזאת שהייתה מלמדת אותנו. "אני יודע שאת שונאת את היהודים.
אבל תדעי שאני אכניס אותך לבית הסוהר עם העכברים".
עד כדי כך הייתי. איך אומרים.
אבל זה מראה שהיה לך...
הייתה לי כריזמה.
לא רק שהיה לי ביטחון. אלא הייתי בטוח בעצמי שאני יודע. ואז אני קיבלתי עונש. שהיה
לנו כובע עם המספר של התלמיד על הכובע. ועל היד.
ושבועיים קיבלתי סילוק. מהעליצאום.
לא קיבלו אותי ללימודים. כמובן שבועיים.
כמובן. אחר כך חזרנו. אבל אני ידעתי שהיא הייתה בין הליגיונרים.
המשפחה שלה. והיא שונאת יהודים.
כי אתה אמרת שקודם המורים מאוד אהבו אותך דווקא.
אותי? אני אומר לך כשהיינו ילדים.
בכיתה אל"ף. בי"ת. עד לפני שבאו הגרמנים. עד שחזרנו.
היינו תלמידים. היהודים היו...
אני זוכר את הסנדוויצים שלקחתי.
את הכל אני... מכיוון שהיו לנו פרות. אז אני בבית היה לנו מעשנה
היינו עושים נקניק. ומוכרים בכל רומניה. כשר.
רגע. אתם הייתם מעשנים גם את ה..?
היה לנו. אז לקחנו את הבשר.
היה לנו ברוך השם. היינו עמידים.
אבל אנחנו היינו מעשנים. גם נקניק
איך אומרים. קבנוס וכל מה שיש אני עוד זוכר את זה כמו היום.
ואז אני הייתי לוקח סנדוויץ עם נקניק.
אני לקחתי סנדוויץ' עם נקניק. והחבר שלי. לבין
משפחת האגר. היה לוקח את הסנדוויץ עם מלפפון חמוץ.
אני תמיד קינאתי בו שהוא אוכל מלפפון חמוץ. ואני צריך לאכול נקניק.
אבל היינו מתחלפים ומסתדרים. היה בסדר.
האגר. הילד הזה. ניצל מהשואה?
כן.
אתה יכול להזכיר עוד שמות של ילדים יהודים?
האגר.
הרוב נפטרו.
השאלה אם הרוב הושמדו?
לא. לא. לא. לא. אף אחד אצלנו לא הושמד.
לא. אצלנו. אנחנו היינו בלאגר. בבית בקסטל. היו שמה ארבע מאות
חמש מאות חדרים. היו שלושת אלפים איש.
לנו. אנחנו לא רעבנו.
יום אחד היה שעועית. יום אחד תפוחי אדמה.
יום אחד שעועית. יום תפוחי אדמה.
ככה שכל השבוע היה בסדר.
לחם לא היה. לחם לא היה.
אבל זה יותר מאוחר. כשהעבירו אתכם.
זה כשאנחנו היינו כבר בלאגר.
לא. בלאגר. בלאגר עצמו בשנה ראשונה שניה.
זה מה שהיה. אחר כך. אנחנו היה לנו תנאים יותר טובים.
אנחנו עוד לא הגענו לשם. אנחנו עדיין...
אני רוצה לדעת מה קרה לעסקים האלה של ההורים שלכם?
הייתם. הלוא. בעלי רכוש.
אז הגויים. הגויים הלגיונרים ומי ששלט אז. אנחנו לא היינו בבית.
אז הם העבירו את זה לגויים.
לנהל. וקיבלו על זה רשות לנהל את זה.
עשו אריזציה. מה שנקרא.
לא יודע איך שקראו לזה.
רגע. למי זה הועבר? העסקים הועברו למי?
לא הועבר. אנחנו לא יודעים מה שהיה.
היו אנשים שכשחזרנו. אנחנו הלכנו.
לא ידענו למי שיימסר.
לא מכרנו.
אנחנו. לקחו את זה. ונתנו לרשות לגויים לנהל את זה בעצמם.
אחר כך. אפילו כשחזרנו. היינו שותפים. אנחנו עם הגויה שהיה בבית המרזח.
אז היא הסכימה להיות שותפה שלכם.
כמובן שהיא הסכימה. היא ידעה שזה שלנו.
כן. אבל יש כאלה שלא רצו ולא נתנו.
זה משהו אחר. אצלנו. אנחנו הסתדרנו. כן.
אנחנו חזרנו אל הבית שלנו.
כן. אבל אנחנו עוד לא שם.
אני רוצה לדעת מה קורה. לאט לאט. מה קורה איתך בבית הספר?
מתי לוקחים אתכם?
איך זה מתחיל הכל?
אני אומר לך שעד גיל עשר. אחד עשרה. הייתי בבית ספר עממי.
אני מדברת על הגרמנים עם הכיבוש הגרמני.
עם הכיבוש הגרמני. אנחנו היינו בהאצג. ושם למדנו בבית ספר.
אנחנו הגענו לקאסטל. ושם לא למדנו.
איבדתי שנתיים שלוש. בית ספר.
רק רגע. האם גירשו אותך מבית ספר?
לא.
האם אמרו לך לא לבוא יותר לבית ספר?
לא.
אלא?
אנחנו בגיל עשר. אחד עשרה לקחו אותנו להאצג. לנלאץ. ושם היינו במחנה הסגר.
עכשיו. איך זה היה?
לא למדנו.
כשיצאנו שנה וחצי. שנתיים אחרי זה להאצג.
שם היה בבית ספר יהודי. ולמדנו הלאה.
אני רוצה לדבר על נלאץ.
ואיך אתם יום בהיר אחד אומרים לכם תעזבו את הבית. איך זה היה?
פשוט. אני הייתי ילד.
אני אומר לך. הייתי ילד בן עשר. אחד עשרה.
לא. אני רק זוכר את זה שכולנו
במקום להיות בבית הלאה.
לקחו אותנו לקאסטל. למחנה ריכוז. למחנה הריכוז הזה.
זה לא היה מחנה ריכוז.
זה שם היינו מרוכזים כן. אבל זה היה במקום שהיה צומת רכבות.
מאוד קרוב. ויכלו לקחת אותנו. את כל השלושת אלפים איש
להכניס אותנו לקרונות. ולהגיע לאושוויץ.
רגע. קודם אתם. כשהעבירו אתכם לנלאץ.
איך הגעתם לשם? ברכבות?
לא זוכר. אפילו לא זוכר איך אם באוטו או אם ברכבת או מה.
רכבת הייתה.
אתה לא זוכר אם לקחתם אתכם משהו?
לא זוכר שום דבר. אני זוכר את זה
כן. שהיינו כבר שמה בהאצג
אחרי שנתיים אחרי נלאץ.
אסור היה ליהודים לנסוע ברכבת.
זה היה כבר יותר מאוחר.
אבל אני רוצה להבין קצת איך היה המעבר.
אתה לא זוכר כנראה. מהבית שלכם לנלאץ. ומה אתה זוכר?
איך היו התנאים שם? מה אתה זוכר מנלאץ? הייתם שנה וחצי.
אנחנו עבדנו. אנחנו עבדנו עבודות
חקלאות. מכיוון שאם את יודעת
ברומניה היה גנרל אנטונסקו.
והוא היה הרמטכ"ל. והוא אמר שהוא צריך את האמהות ואת הילדים הקטנים שיעבדו בחקלאות.
שיעצרו דברים. דברי מאכל. תפוחי אדמה.
שעועית. תירס. כל מה שצריך שלצבא רומני יהיה מה לאכול.
את זה אנחנו עבדנו.
בשביל זה היה לנו מה לאכול.
כמה שעות עבדתם כל יום?
לא זוכר.
מה גידלתם?
כל מה שיש. תירס. סלק. עגבניות.
תפוחי אדמה. אני זוכר אותה.
את הגרפית. את יודעת מה זה גרף?
שהייתה באה לבקר. אם אנחנו לא משאירים באדמה תפוחי אדמה.
את מבינה? היא. היה לה מקל כזה.
עד שהמקל פעם שהיא נברה בתוך האדמה.
הגרפית הייתה גם. איפה היא התגוררה הגרפית הזאת שהגיעה אליכם?
זה היה הבית שלה.
אם היה לה מחלקה מיוחדת. אנחנו לא יודעים.
ומחלות. אני לא צריך לספר לך.
כינים וגרדת.
לא. אתה צריך לספר לי.
אז שם בנלאץ היה לנו כינים.
לא מעט. בילהרציה. כל מיני מחלות.
רגע. איך. היה שם רופא?
שום רופא. שום דבר. סניטציה לא היה.
מישהו שמאוד חלה. מישהו חלה. איפה...
כשמישהו חלה. אז היה חולה ומת.
הלוא היו שלושת אלפים אנשים. אתה אומר.
אני לא זוכר שום רופא. אני לא הגעתי. רק מה שאני זוכר שהייתי מלא כינים בכל מקום. והאצבעות
בין האצבעות. היה לי גרדת. אם זה מחלת עור שלא תדעי.
זה מחלת עור. גרדת.
היו להרבה את זה. אני מתארת.
כולם. רובם. היינו ישנים
על הארץ עם קלחים של תירס או קש.
וזה מה שהיה המיטה שלנו.
ועל זה היינו שוכבים.
היה לכם כיסוי?
בגדים שלנו. מה זה כיסוי?
אולי הבאנו משהו מהבית או מה.
כלי בית. אבל אני לא זוכר. לא זוכר. או שקנינו
אני אמרתי לך. אחותי הגדולה עבדה. אחי המנוח עבד.
הוא עבד במרמלדה. בבית חרושת לריבה. האמא הייתה סורגת.
אני אפילו זוכר את עצמי בהאצג
אחרי שבאנו מנלאץ להאצג. כדי לקבל את הדירה. ולא היה ממה לשלם.
אז הייתי הולך עם הפרות של הבעל הבית. שמי שהיה בעל הבית של איפה שגרנו.
הלכתי למראה עם הפרות. כדי לא נשלם שכר דירה או שזה היה שכר דירה.
ואני זוכר נעליים לא היו. אז
שלט של הקוצים של החיטה או שעורה. מה שהיו בשדות
והפרות אחר כך יצא למראה לאכול.
אז זה היה דוקר לי ברגליים כל פעם.
כל דקירה כזאת היה אוכל לי את הנשמה.
הייתי כבר אז בן שתיים עשרה. שלוש עשרה.
כשהייתם בנלאץ. איפה ישנתם?
אני אומר לך. היה מבצר.
זה היה קרוב לשלוש מאות. ארבע מאות חדרים היה שמה.
והיינו מחולקים כל אחד ידע איפה שהחדר שלו. ושם...
אז רגע. אז כמה גרו אנשים בכל חדר?
לפעמים מאה. לפעמים מאתיים.
תלוי היה בגודל של החדר.
ומה אתם. הילדים. עשיתם בנלאץ גם?
אמרתי לך. עבדנו בחקלאות.
אני לא מדברת רק
על עבודה. ילד. יש לו...
הינו הולכים וגונבים. גונבים מהשדות. היה שמה. לגרפית הזאת. היו לה שמונת אלפים דונם אדמה.
והיו שם תפוחי עץ. שזיפים. אגוזים. כל מיני פירות.
היה אפילו ימה עם ברבורים.
זה בעצם מקום יפה מאוד.
משהו. משהו. משהו. אנחנו אחר כך
עם אישתי פעם הלכנו. והסוס שמה סנטוריום.
מהמקום עשו סנתוריום. לחולי שחפת. מכיוון שהמכרות האלה
הגזים ואבק השחור הזה. שהיה שם בעיירה
היה עולה על הריאות של האנשים. והיו חולים בשחפת.
היו תינוקות בניכם?
ודאי שהיו.
אחותי הצעירה הייתה. היא צעירה ממני בחמש שנים.
זאת שגרה בירושלים.
איך כל אלה..?
שרדנו? שרדנו.
שרדנו.
כל המשפחה. כל המשפחה אצלנו.
גם אחי המנוח שהיה בקיבוץ עברון.
והוא היה בטימישוארה. ואחי המנוח יוסף. את הגברים
מי שהיו שמה. בנלאץ.
לקחו אותם לעבודות כפייה לעשות בונקרים. ותעלות אנטי טנקים ותעלות.
אז את האחים שלך העבירו לשם.
האח הגדול שלי היה בערך עם איזה 5 שנים מבוגר ממני.
אז הצבא לקח אותו לעבודות כפייה.
וזה היה בקרבה?
לא. זה היה על הגבול הרוסי.
ושם. הרומנים. כדי שיוכלו להילחם נגד
הרוסים. מכיוון שהרומנים היו ביחד עם האיטלקים ועם הגרמנים.
זה היה טריום וראט.
כך אז קראו לזה.
איטליה. רומניה. וגרמניה.
והם הלכו נגד רוסיה.
כמעט הגיעו עד למוסקבה. לנינגרד וכל היתר.
אז הם עשו שמה בונקרים.
ותעלות לחיילים. איפה שהם היו נלחמים.
זאת אומרת שלא ראיתם אותם הרבה זמן. את האחים שלך.
חודשים. אולי אפילו שנים.
אבל אחר כך האח הזה חזר.
אני זוכר. כשהם חזרו הביתה או ברחו כשכבר הרוסים עשו את הדפנסי נגד הגרמנים.
אז הם באו עם הרכבות והגיעו שמה על יד הצומת הזה. שסיפרתי לך שיהיה קרוב.
אז היו שמה שדות תירס.
אז הם ברחו מהרכבת. ירדו מהקרונות ונכנסו לשדות עם התירס.
הגרמנים. עם מכונות ירייה מהמטוס היו קוצבים ביהודים.
לא מעט יהודים נהרגו קרוב לבית כבר. כשכבר חזרו מעבודות כפייה.
היית אומר. אני מדברת עדיין. במחנה הזה. בטירה נקרא לזה
הייתה עזרה הדדית בין האנשים?
כן. היה יהודי שהוא היה מקובל על...
שמו?
נדמה לי. לבין יוסף. אם אני לא זוכר.
נדמה לי לבין יוסף. יהודי יקר וטוב.
והוא ניהל שם הרבה דברים טובים למען היהדות.
מה הוא עשה שם?
מה שרק אפשר.
מה הוא יכול היה לעשות?
הרבה הוא לא יכול. אבל הוא היה הנציג של כל המחנה הזה. כביכול שלושת אלפים יהודים.
ולא הוא לבד.
היו כמה יהודים טובים.
הוא יכול היה לדבר עם הגרפית על העבודות.
אנחנו היינו הולכים שמה לגנוב אגוזים.
אם את יודעת שהאגוז זה כמו השקד פה.
הייתה לו קליפה ירוקה לאגוז המלך. והגיע סוכות. בסביבות סוכות
אז היה בשל. אבל לפני שזה היה בשל
כמו פה. יש את השקד הירוק שמפצחים אותו בפנים הוא לבן.
כשהוא עוד לא שקד של שקדים. ממש.
אבל הקליפה הירוקה הזאת היה עושה. צובע את האצבעות בצבע חום. חום אדמדם.
אז הגרפית אמרה "ילדים גונבים את האגוזים"
אז הלבין והאלה שהיו אחראים אמרו ש"אתם הילדים עושים צרות". אז מי עושה?
אף אחד לא רצה לספר מי עשה.
אבל זה היה מוכר על האצבעות שזה היה עם צבע כזה אדום חום. אז ידעו מי שגונב את האגוזים.
השאלה שלי למה דווקא הגרפית זכתה בכל ה...?
הגרמנים וההנהגה הרומנית. צ'אוצ'סקו. אנטונסקו. סליחה.
הם נתנו להם את הרשות. ואת הזכות לנהל את המקום הזה.
לקחו גם ממנה את הזכויות.
זאת אומרת. השתלטו על זה מבחינת הכוח.
הם ניהלו את המקום.
אנשים. השאלה שלי. האנשים המשיכו שם להתפלל?
ודאי. ודאי. היה מקום
אחד החדרים או אחד המקומות ששם היו מתפללים.
לא היה בעיה.
היה גם. אני הייתי ילד. מה אני זוכר את עצמי שאני הלכתי להתפלל?
אני זוכר שהייתי בן חמש. אני הייתי בן חמש.
בין שתיים עשרה כבר הייתי בהאצג.
ושמה כן היה בית כנסת והתפללתי.
אבל בנלאץ אני כבר לא זוכר איפה היה בית הכנסת.
אם היה מניין או שהיו כולם ביחד.
אני התפללתי.
אני התפללתי.
אני לא עזבתי את האמונה לרגע.
אף פעם?
פה בארץ היה לי רגע של שבירה.
כי אתה אומר שאחיך היה בעברון.
ביחיעם ועברון הם היו גם בחורי ישיבה.
הם היו הולכים עם כובע שחור.
בחוץ לארץ.
הם לא היו שם.
רק אני הייתי ואחותי הצעירה. אחותי הגדולה.
אחי הגדול יותר. יוסף. שהיה...לא. זה שבעברון היה בעיר אחרת. בטימישוארה.
אבל אחי הצעיר יותר. יוסף. שנהרג ביחיעם. אז הוא הלך רגיל.
אם אתה אומר שהוא היה ביחיעם. בעברון. אני מתארת לי...
זה כבר אחרי שחזרנו. הוא נפטר אחרי זה.
אתה אומר שאתה לא הפסקת מעולם להאמין.
לא. לא להאמין ולא להתפלל.
כל הזמן הייתה לך את האמונה הזאת?
האמונה הזאת. אני גם היום את רואה אותי לא חבדניק.
ולא שום דבר מיוחד. אבל אני מאמין באמונה שלמה שיש משהו.
תגידי. סליחה שאני שואל אותך. גוף האדם
יש עוד חכם אחד שיעשה את כל חלקי הגוף.
להזיז את האצבע או להתגרד בשיער.
שמישהו יעשה את זה. אין.
אתה לא פסקת מלהאמין.
אני לא אפסיק להאמין. מכיוון שהאמונה שלי.
למה הים לא נשפך עלינו פתאום?
למה אנחנו לא נופלים לתוך הים?
אבל שאלת גם למה כל כך הרבה יהודים נספו?
אני שואל את זה ואני. את החשבונות שלו. אני לא עושה.
אז זה התשובה שלך.
זה התשובה שלי. שאת החשבונות שלו אני לא יודע.
למה אישה שנסעה לטבריה עם
שני הילדים לחתונה. והמחבלים עלו על האוטובוס והרגו אותה.
למה דווקא היא?
ולמה אבא. שלושה הבחורים האלה שלמדו בישיבה. בחברון. נהרגו.
את יודעת את החשבון?
לא. יש אנשים שכבר כן.
יש משהו.
מה זאת אומרת המשהו הזה?
חמאס בעזה. חפרו את התעלות
ועמדו להתקיף אותנו. והם עשו לא מעט בקיבוצים ועל הגבול.
מכיוון שהשלושה הבחורים האלה.
הם היו הקורבנות שהיו צריכים הדתיים. שהם היו צריכים להציל את מדינת ישראל.
ואנחנו יצאנו למלחמה נגד ערבים בעזה.
אז תשאלי את השאלות. אין.
למה שישה מיליון? אני שואל את עצמי.
היום. 22 לאוקטובר. שנת 2017.
אנחנו ממשיכים את העדות עם משה כץ שנולד בלופן. ברומניה. ב-1931.
בפעם האחרונה אתה רצית לספר לנו על המעבר שלכם להאצג.
אתה התחלת אולי. אתה רצית לדבר על זה עוד פעם
בוא נדבר על האצג.
רגע. אתה לא יודע. אני שאלתי אותך. הם שחררו אתכם?
לא זוכר.
איך שחררו אותנו מהמחנה בנלאץ.
עברנו להאצג לעבוד.
עוד אסור היה לחזור הביתה.
אנחנו עוד היינו במשטר
כלשהו. ובהאצג עבדנו בכל מיני
עבודות מזדמנות.
כמו מה?
אני הייתי ילד בן שתיים עשרה.
שלוש עשרה. ועבדתי בתור רועה פרות.
אצל מי?
אצל גוי שנתן לנו את האפשרות לגור אצלו.
תמורה זה. תמורת השכר דירה עבדתי אצלו במרעה. על הפרות שלו.
רועה צאן כזה היית.
רועה פרות. רועה צאן.
נעלים לא היו לנו.
הוא ידע שאתם יהודים?
ודאי.
ואיך הוא התייחס אליכם. האיש הזה?
די אנושי. די אנושי.
יהיו לו עוד דיירים.
היה לו בית גדול בהאצג. בכל אופן...
מה אמא עשתה?
אמא הייתה סורגת מצמר.
למי?
מי שהיה קונה את זה או מי שהיה צריך את זה.
תמורת כסף.
אחותי עבדה אצל ספרית.
אחי המנוח יוסף. עבד בבית חרושת למרמלדה.
אחותי הצעירה. הקטנה. הייתה קטנה ממני. הייתה בת שש. שבע.
בקושי היה לנו מה. זאת אומרת. ללמוד. למדנו בהאצג.
אה. אתה למדת.
קצת. קצת.
בבית ספר כללי.
איך קיבלו אותך בבית הספר?
היינו שם הרבה יהודים. כשהיינו במחנה.
ועברנו להאצג. חלק עבר להאצג.
אנחנו למדנו שם בבית ספר.
מה אתה זוכר שלמדתם?
בית ספר כללי. לא זוכר.
אני הייתי עוד כל כך קטן.
שתיים עשרה. שלוש עשרה. אני לא זוכר. בית ספר כללי.
היסטוריה. גיאוגרפיה. מה ש...
מה אתה עוד זוכר מהחיים בהאצג?
היה דיי קשה. היה מלחמה. מלחמת העולם השנייה.
להשיג לחם היה מאוד מאוד קשה. והרבה כסף.
איך השגתם לחם? דרך תלושים?
לא. לא. אולי הגיעו עם תלושים.
בכל אופן. ממה שהרווחנו קצת כסף. את מבינה?
מכל אחד. אולי כל מה שהרווחנו.
כל הבית היה מספיק לכלכלת הבית.
וביגוד גם כן. אי אפשר היה.
אני הייתי הולך לרעות עם הפרות.
לא היו לי נעליים.
ואני הייתי צריך ללכת על שדות השלף. והקוצים האלה של החיטה והשעורה
היו קורעים לי את הנשמה. והרגליים היו פצועות. למטה.
והאמא הייתה סורגת מצמר.
אז הייתי צריך ללבוש גרבי צמר מה שהיא עשתה.
והצמר הזה היה דוקר.
את הנשמה היה דוקר לי.
בבית היה
לנו יחסית טוב.
פה פתאום את עוברת למצב קשה. חיים קשים.
ודאי היה מאוד קשה.
הילדות שלי...
היו לך חברים אז?
כן. היו אותם החברים שהוגלנו למחנה.
משפחות. ומהעיירה שלנו היו יותר.
הלכתם לבקר בעיירה שלכם?
בבקשה?
אסור היה.
אסור היה.
לא. לא. לא. אני לא הייתי.
במשך ארבע. חמש שנים. אני לא זוכר את הבית.
כשחזרנו הביתה. ודאי שאני זוכר את הבית כמו שהיה.
איך התייחסו אליכם המורים בבית הספר?
בהאצג?
מאוד יפה.
קיבלו אותנו. כן. הם ידעו שאנחנו יהודים.
וגם רוב המורים גם היו יהודים. ואז קיבלו אותנו.
כנראה שהקהילה בהאצג.
בבית ספר התייחסו אלינו מאוד יפה.
היו לכם יחסים עם ילדים לא יהודים?
לא. לא במיוחד. אולי אם היה בבית.
אבל אני לא זוכר אף אחד.
אני זוכר את עצמי בתור ילד. בן אחד עשרה. שתיים עשרה. שלוש עשרה.
שהייתי קונה בחנויות סוכריות. מעטפות. יין.
ולא רחוק מאיתנו היה מחנה של הצבא הרומני.
אני הייתי מוכר לחיילים עם גרוש עולה או שניים יותר ביוקר. ממה שקניתי.
זה היה עוד פרנסה.
לעזור לאמא לכלכל את הבית.
מה לעשות.
באיזה שפה דיברתם בבית? יידיש?
בבית הונגרית.
בעיקר הונגרית.
אף פעם לא יידיש.
יידיש בחידר.בבית הספר היהודי. ובבית הספר הרומני למדנו ברומנית.
אתה המשכת להתפלל ככילד? להניח תפילין? עוד לא בר מצווה.
אני אגיד לך. זה כבר קרוב לבר מצווה.
אבל התפללתי ואני. האמונה שלי הייתה. לא הכריחו אותי.
זה המזל שלי.
לא הכריחו. ולא דרשו. אבל אני התפללתי.
אני בגיל חמש כבר אמרתי קדיש אחרי אבא שלי.
אני שואלת אותך. אתה רוצה להגיד לי. זה שאלה.
שכבר בגיל אחד עשרה. שתיים עשרה. הייתה לך אמונה בקדוש ברוך הוא?
הייתה אמונה.
קודם כל. למדנו בחידר. כן?
כבר מגיל חמש. שש. היינו בחדר.
אני בגיל. בכיתה אל"ף כבר ידעתי חשבון מעל ל-100. מכיוון שבחידר הרבי.
הרב המלמד. לימד אותנו גם חשבון.
אני הייתי מאוד חזק בחשבון. עד היום תודה לאל.
ולמדנו בחידר יידיש. את פרשת השבוע.
משם. כשהגענו לקפריסין. אני כבר ידעתי חצי עברית.
העברית שלי היה ז'רגון. את יודעת. וידבר.
יש לך עוד משהו להוסיף על החיים שלכם בהאצג?
לא במיוחד.
מה קרה אחר כך?
חזרנו הביתה.
שמה? שנגמרה המלחמה?
אתה זוכר את השחרור? איך נגמרה המלחמה?
אני זוכר כשהיינו עוד בהאצג. הצבא הרוסי... בטח
אבל לא אצלנו ההפצצות. מכיוון שהעיירה הייתה. איך אומרים...
אבל הצבא הרוסי הגיעו להאצג.
גם להאצג.
כשהם התקדמו לכיוון ברלין. לכיוון גרמניה.
ואני זוכר את הצבא הרוסי.
אני זוכר מקרה שכדאי לך לשמוע.
היה קצין רוסי. שהוא היה בבית שלנו.
איפה שאנחנו השכרנו. והוא התגורר אצלנו.
אז אמא שלי. זכרונה לברכה. הדליקה נרות שבת.
כשהוא ראה את האמא מדליקה את נרות השבת. הוא התחיל לבכות.
כי הוא היה יהודי. ודאי.
הוא הראה שיש לו חבילה.
מה שקיבל מהאבא והאמא שלו
לשמור. זה היה זוג תפילין כבר מעופש.
והוא אומר "אני זוכר את האמא שלי שהייתה עושה דבר כזה
שמה את הידיים על העיניים. והייתה מתפללת".
מרגש.
מאוד מרגש.
היה שם הילד בן. או חייל יותר נכון.
בן חמש עשרה. שש עשרה. והוא היה בחצר שלנו.
בגינה. היה מכונת ירייה אנטי אווירית.
את יודעת. אז היו הדברים מאוד פשוטים.
הוא הפיל מטוס גרמני.
מכיוון שהוא. כשירה עם התותח האנטי אווירי רעד.
הוא זכר את זה והוא סיפר לנו.
אני יודע. הקצין או איך שנודע לנו.
שאת ההורים שלו. הוא ראה שהגרמנים רצחו אותו.
ואז זה נכנס לו בדם. שהוא מוכן לשלם לגרמנים.
ואז הוא ירה על מטוסים שבאו.
אני זוכר ערב פסח אחד.
הלכתי לקנות בהאצג.
הלכתי לקנות יין כשר לפסח.
אסור לנו לשתות יין פסח. לא כל יין שרומני עשה. אלא יין שיהודים עשו.
אבא לא היה. אז אני הלכתי. בתור ילד בן שלוש עשרה
להביא את היין כשר לפסח.
אחי המנוח. יוסף. בדיוק עבד בשחיטת איזה כבשה. שיהיה בשר.
פתאום באו מלוב. כשבאו האמריקאים להפציץ את שדות הנפט בבאקו
בפלוישט. ברומניה שלצבא הגרמני לא יהיה דלק.
אז השמיים היו שחורים.
לא ראית שמש. לא ראית ענן. לא שום דבר. רק מטוסים.
ואני מאוד נבהלתי. הייתי ילד. כבר היה אחרי שקניתי את היין.
רצתי הביתה לאמא ואני זוכר. היה לי את הזה.
דמיז'אן כזה של ארבע או גלון ארבע. חמש ליטר יין.
וזה היה מזכוכית. ואיך שרצתי לאמא
נפלתי. והכל נשבר הזה. כל היין הלך.
דרך אגב. חגגתם בהאצג פסח?
כן.
היו לכם מצות?
היו מצות שועד הקהילה דאג לזה שיהיה...
מה אתה זוכר מפסח בהאצג?
שום דבר מיוחד. בהאצג לא במיוחד.
אבל כבר אחר כך. כשחזרנו הביתה.
אז אתה לא זוכר פסח?
לא זוכר.
כשחזרתם הביתה. הבית עמד על תילו?
הבית עמד על תילו. כן.
אבל כמובן שכבר לא היינו. גם היה לנו בית מרזח.
והבית מרזח. כבר גויה. כשאנחנו היינו בהאצג ובנלאץ.
הגוייה הייתה מנהלת את ה...
אז היא החזירה לכם את זה?
האמא נכנסה...עשו איזה עסקה שגם האמא תקבל.
אבל הגויה. כמובן. חיה על חשבון.
כשאתם חזרתם. גם הרהיטים. הכל. היו..?
אני כבר לא זוכר. מה היה. מה לא היה. גרנו בבית איפה ש...
מה אתה זוכר מהחיים שלכם אחרי המלחמה?
היו חיים לא קלים. היו חיים קשים.
ממה התפרנסתם?
אני למדתי.
למדתי. עברתי לבית ספר. הלאה המשכתי.
והאמא עבדה שמה בבית מרזח.
ואיך התייחסו אליכם השכנים כשהגעתם?
הרגשנו שהיו גויים והיו...
רגע. הייתה אנטישמיות?
הייתה אנטישמיות חזקה.
איך? זאת אומרת. כששאלתי אותך אם קודם הייתה אנטישמיות...
הייתה גם קודם.
עכשיו אתה אומר יותר?
עוד יותר. ואותי אפילו סילקו מבית הספר.
מכיוון שאמרתי לגויה אחת "אני יודע שאת
לגיונרית ונאצית" והיא העיפה אותי מהעליצאום לשבועיים.
הורידו לי את המספר שהיה לי על היד. על הכובע.
אסור היה לי ללכת ברחוב ואחר כך...
וכשחזרת לבית ספר. איך התנהגו התלמידים. הילדים כלפייך?
רגיל.
המורים. היו כמה מורים שנתנו לנו להרגיש שהם לא אוהבים אותנו.
אפילו ניסו להכשיל אותנו.
מכיוון שאני הייתי תלמיד טוב. אז אחת המורות עשתה.
בשביל זה אני אומר לך שהיא העיפה אותי מהבית ספר. מכיוון שאמרתי לה
אני הייתי אפילו. איך אומרים. קצת חוצפן. ואמרתי לה שאני יודע שאת
היית לגיונרית. אני אכניס אותך לבית הסוהר מכיוון שכבר הקומוניסטים...
למה? מה היא עשתה לך?
היא נתנה לי. איך אומרים. ציון מאוד נמוך וזה קלקל לי את הממוצע ואז השני
שהוא היה גרמני. שמו היה דיסנצ'ק. אני זוכר את זה עד היום.
הוא היה מתחרה איתי. על מי שיהיה הציונים הטובים יותר.
את יודעת. שנותנים בכל שליש.
מכיוון שהיא נתנה לי אז את ה-4. לא 10. מכיוון שאמרתי לה מילה אחת הפוך.
איך השתקמה הקהילה? בית הכנסת? עוד מעט בר מצווה שלך.
אני לא זוכר שחגגתי את הבר מצווה.
אני לא זוכר.
אז החיים שלכם. כמה שנים. הייתם כמה שנים ברומניה.
אני הייתי אחר כך מ-45' עד 47'.
עוד שנתיים הייתי.
אני למדתי.
הצטרפת לתנועת נוער.
לא. אני כל הזמן הייתי בבני עקיבא. עוד מילדות.
אז זה לא היה חדש. אז מה? עד 47'.
מתי נפל לכם האסימון שאתה רוצה לעזוב?
את רומניה?
ב-46'. היינו במחנה. גם כן שמה בנלאץ. עשו מחנה של בני עקיבא.
יש משהו לא מובן. אתה מספר לי עכשיו על החיים שלך בלופן...
למדתי בבית ספר בגימנסיה.
עכשיו. מה קורה? אחרי?
אתם עוזבים את לופן?
אני. אני בתור ילד. כשהייתי בבני עקיבא הלכתי להכשרה. לסיביו.
ושמה אני עבדתי. אבל הייתי ילד בן שש עשרה. עוד חמש עשרה וחצי.
לכן שאלתי אותך. מה אתה זוכר מהפעילות בבני עקיבא אחרי המלחמה.
היה מחנה קיץ חודש ימים.
את זה אני כן זוכר.
ו?
והיינו שם חודש.
נסענו.
ואפילו היה דה וולוציה. זאת אומרת פיחות. שעשו ממיליון עשו מאה או עשר.
ולא היה לנו אפילו כסף עם מה לחזור. מהמחנה הביתה ללופן.
מהאצג ללופן.
ונסעתי עם אחד שהיה בא להאצג. היה יריד גדול של בהמות. והוא היה קצב.
ואני נסעתי באוטו של אותן הפרות הביתה. מהאצג.
ואז. מתי אתה מחליט לעזוב?
במאי. יוני 47'. כשהייתי בבני עקיבא.
אמרתי למדריך. שמו היה אריה גלזר.
"אני רוצה לעלות לישראל".
היינו כבר כמה ילדים. לא אחד.
לא שניים. אלה לכל בית היה ילד...
בבני עקיבא. כמה פעמים הייתם נפגשים בשבוע אחרי המלחמה. בבני עקיבא?
אתה זוכר משהו מהפעילות שלכם?
לא במיוחד. לא במיוחד.
אבל אני הייתי גם בנוער הקומוניסטי. אוטאצ'ה.
גם שם היית?
כן. אוטוצ'ה.
איך הרגשת?
מצד אחד. אתה בבני עקיבא. מצד אחד?
הייתי יהודי. למדתי גם בחידר.
מה אתה זוכר מה...
פעילות. פעילות רבה של ספורט.
של התנועה קומוניסטית?
כן. של התנועה...אוטאצ'ה.
ואיך הרגשת שם?
מצויין.
שיחקתי גם כדורגל. הייתי ב.... גם מדים.
שם לא היה אנטישמיות. לא הייתה?
לא. אנחנו לא הרגשנו.
מהקומוניסטים ודאי לא.
באיזה שנים הייתה שם?
מ-45'. אמרתי לך. עד 47'.
ואז עליתי ארצה. הייתי קודם בהכשרה בסיביו.
אחת הערים הגדולות. ושם היו הכשרה לאלה שרצו לעלות לארץ ישראל.
למה רצית בעצם לעלות?
מכיוון שאני. כל החיים שלי היה. עוד מהחידר.
"ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו"
אז אצלי היה חזק.
ההורים הסכימו שתעלה?
רק האמא הייתה והיא הסכימה.
ואז עלית לארץ.
אז עליתי ארצה.
איך עליתם לארץ?
חמש עשרה אלף ילדים. היינו תנועות נוער מכל הזרמים.
מכל הזרמים. עלינו בשתי אוניות. פאן יורק ופאן קרסנט.
ואתה. איזה היית?
אני הייתי באוניה פאן יורק.
ומה אתה זוכר מהאווירה באוניה?
היה מאוד קשה.
מאוד מאוד קשה.
ההורים ליוו אותך?
לא. האמא שלי באה ארצה שלוש. ארבע. שלוש שנים אחרי זה.
מאיזה נמל?
אנחנו. עוד קודם ברומניה. הגענו לרושצ'וק.
מרושצ'וק עברנו לבורגס. לבולגריה.
ומבולגריה הגענו ברכבת נדמה לי. כן. רכבת. עד לקונסטנצה.
ושם עלינו על שתי האוניות.
אתה זוכר מהאווירה בפאן יורק. איך היה?
די קשה. פאן יורק זה היה אוניה של הובלת בהמות.
כדי להעביר חמש עשרה אלף יהודים.
ילדים. בשתי אוניות זה היה צריך מקום.
אז עשו לבד כמו במחנות ההסגר בגרמניה.
היינו שבע קומות בקומה אחת.
שרק יכולנו להיכנס לישון.
אבל זה לא היה בעיה.
באנו ארצה. זה העיקר.
אכלתם? היה מספיק...
היו אתכם מדריכים?
היו מדריכים. היו. הכל היה בסדר. היה מסודר.
ואז אתם מגיעים לארץ...
מגיעים לחיפה. ואז שבע אוניות משחית אנגליות. עקפו את כל השתי האוניות האלה.
פאן יורק ופאן קרסנט. וזה היה בראשון לינואר או ב-31 לדצמבר.
כמעט בחיפה.
והביאו אותנו עד לקפריסין. לפמגוסטה.
לעיר בקפריסין על חוף הים.
שמה היה פמגוסטה. ושם היה מחנה צבאי כנראה אנגלי.
והכניסו אותנו ושם היו כמה מחנות. שישים. שישים ואחת. שישים ושתיים.
אני הייתי במחנה שישים ושלוש.
מה אתה זוכר משם?
רעבנו.
האנגלים נתנו לכם לרעוב?
כן.
לא נתנו לנו...היינו בחורים כבר. אני הייתי בן שש עשרה.
ולא היה מה לאכול מספיק.
היה לי אח פה בישראל.
והוא שלח עם שליחה. לירה שטרלינג לקפריסין.
אליי לקפריסין. ואז יכולתי להרשות לעצמי לקנות קצת חרובים.
קצת יותר לחם. וקצת תפוזים.
מה אתה זוכר מהחיים שלכם שם?
למדנו בעיקר עברית והגנה עצמית.
מי לימד את ההגנה עצמית?
היו שליחים מישראל שלימדו אותנו... לא. שמות ודאי לא.
אבל למדנו את הקפאב.
זה המקלות מלחמה עם המקלות. וג'יאוג'יטסו. את יודעת.
זה מלחמה גופנית. ככה. בלי נשק.
כמה זמן הייתם שם?
אני הייתי שלושה וחצי חודשים.
ב-13 באפריל. 48'. עליתי ארצה.
כן?
קודם הגענו למחנה בנתניה.
אנחנו הגענו לחוף תל אביב.
עם עצירות. הורידו אותנו מהאונייה והגענו.
לקחו אותנו עם האוטובוס ל...נדמה לי. כן
קודם לנתניה. ואחר כך עברנו לכרכור.
קודם. היום הראשון שאתם... איך הייתה ההתאקלמות שלך?
איפה? פה בארץ?
היינו במחנה צבאי אנגלי. היו עוד את המחנות
אם את זוכרת את המחנות האלה שהיו עם מכסה פח. ככה חצי עגול.
ושמה שיכנו אותנו.
מאות ילדים היינו. מאות.
איך הסתדרתם. אתם הילדים?
חלק ודאי היו יתומים. חלק...
כולנו אותו דבר.
זה לא היה... על פי רוב. הילדים היו בלי ההורים.
כן. ברור. היו כאלה יתומים. אני מתארת לי.
אני לא יודע מי שהיה יתום. אני הייתי יתום מהאבא.
אבל איך הילדים הסתדרו ביניהם? מה אתה זוכר?
הכל בסדר גמור. היינו מחנה. קבוצה.
את יודעת. קבוצה של בני עקיבא.
בנים. בנות. קצת היה קשה.
היו באותו מחנה גם שתי אחיות.
בנות דודות שלי. סליחה.
שעזרו לי בכביסה קצת. את מבינה?
את כבר... בחור בן 16.
הרבה כבסים כמובן שלא היו לנו.
אבל גם לא היה כסף ממה לפני זה.
מה לקחת איתך בעצם? היה לך איזה חפץ שלקחת מהבית?
כן. אני זוכר איזה מעיל גדול ארוך. שזה היה משהו מיוחד.
אבל בסך הכל. כשעזבנו את הבית. את רומניה.
אף אחד. אסור היה לו לקחת יותר מאשר חמש עשרה קילו.
וזה היה "רוקזק". אם את יודעת.
תרמיל גב. ובזה היה הכל.
אז מה שמת? מה אמא שמה לך?
אולי עוד זוג גרביים. אולי עוד זוג תחתונים.
אבל...ואת המעיל הכבד הזה שאני זוכר אותו.
אבל לא משהו מיוחד.
לקחנו איתנו שום. כיוון שהיה מחלות ים.
כשעלינו. היינו איזה כמה ימים על האונייה עד שהגענו לחיפה.
אז שאם אוכלים שום. זה לא משפיע לרעה. המחלות ים.
אז לקחתי איתי כמה דברים.
אני זוכר שהיה לי אוסף בולים.
אפילו אני אספתי מגיל שבע. שמונה.
היה לי אוסף בולים. וגם זה לקחתי איתי.
וזה היה. איך אומרים?
עוד המזל שהצלחתי לקחת.
מכרתי אחד.
הבאתי. אני עוד זוכר.
את הספר אברהם מאפו.
הדבקתי את כל הבולים. זה היה ילדות.
אתה יודע
מה היה מצבה של אמא באותו זמן. ברומניה?
ההתאקלמות שלי בארץ הייתה נפלאה.
רגע. הגעתם קודם והייתם. אתה אומר. במחנה..
בנתניה.
ואחר כך העבירו אותנו לכרכור.
בכרכור הייתי איזה חודשיים.
ומשם אני עברתי לשדה יעקב. לבית ספר חקלאי.
אני רק אומרת. אתה היית בבית ספר חקלאי.
איך הרגשת שם?
מצויין.
הנעורים שלי היו שמה.
זה בערך מגיל שש עשרה וחצי.
איך הסתגלת. דבר ראשון. עם השפה העברית?
אני למדתי בחידר את החומש.
ז'רגון.
אז בשבילי היה קל להעביר את זה לעברית.
והיו עוד ניצולי שואה בבית הספר? אתה לא יודע.
אני לא שאלתי אף אחד אם היה ניצול שואה או אם ההורים.
אתה דיברת על מה שעברת?
לא במיוחד.
בקושי עם המשפחה. עם האישה. עם הילדים.
בקושי.
לא שלא רציתי אבל...
מה שהיה מקרה מעניין. סיפרתי.
אבל לא בדיוק את כל התהליך. חלק.
את בבית הספר הרגשת טוב?
מצויין.
התגייסת לצה"ל. אני מתארת?
לא.
אני ידעתי שאמא שלי צריכה.
אמא שלי. זכרונה לברכה. הייתה צריכה לעלות ארצה ואני הלכתי לישוב
"בית מאיר" בפרוזדור ירושלים על יד "שורש".
והייתי אפילו אחראי קצת על
השמירה. ושמרתי. והייתי שוטר נוסף זמני.
וגרתי בבית מאיר כמה שנים.
לא זוכר כמה שנים.
הייתי בבית מאיר. והיה לי שמה משק חקלאי
לימדתי את האנשים שהגיעו. עולים חדשים.
מה זה לול. מה זה אפרוחים.
איך מגדלים אותם. תערובת. וכל...
ושם היו גם הרבה יהודים מהונגריה.
מכל מיני מקומות. מפולניה. מרומניה.
וגם לא דיברתם בניכם על מה שעברתם?
לא. אולי. לא שום דבר.
אחר כך. מבית מאיר
אני הגעתי עם עוד שני חברים בני העיר.
אחד בן העיר. הגענו למושב צפריה.
על יד כפר חב"ד.
שמה הייתי חמש שנים.
עבדתי בחקלאות עם טרקטור בפרדסים. בקטיף.
למה עזבת את בית מאיר?
מכיוון שלא היו מספיק אדמות.
אני הייתי. אהבתי מאוד את החקלאות. מה שלמדתי בשדה יעקב.
ושם. בבית מאיר. לא יכולתי להתפתח.
והיו לי עוד שני חברים. החלטנו לצאת ולהתיישב במושב צפריה.
וכל אחד קיבל בית.
ואז. כשהיה לי כבר. אה. גם האמא הייתה בבית מאיר איתי תקופת מה.
ואני עבדתי בקרן הקיימת. ואמא הייתה במשק.
היו לי שם עופות מטילות.
אז כמובן שעזרה.
והתפרנסתי בכבוד.
ואני אומר לך. עשיתי גם שמירה בלילה ועבדתי ביום בקרן הקיימת.
היה לי קצת משק עופות.
זה היה בשבילי. חמש שנים הייתי שמה.
וזה היה בשבילי. שמרנו על הגבול.
מתי התחתנת?
בשנת 62'. הייתי כבר בן 30.
והתחתנת עם ניצולת שואה?
לא. זאתי אישתי. שנמצאת איתי מאז.
היא ילידת הארץ.
היכרתי אותה דרך הדוד.
היו לך קרובי המשפחה פה?
היו לי שני אחים ושתי אחיות.
לפני שאתה הגעת היו לך כבר פה...?
שני האחים היו פה.
מאיזה שנים?
מ-46'. 45'.
אבל על זה לא סיפרת. אז הם עזבו כבר. האחים...
הם עזבו את רומניה עוד לפני. זאת אומרת. תכף. אחרי השואה.
תכף אחרי המלחמה.
באיזה מסגרת הם עזבו?
השומר הצעיר.
הם לא היו דתיים.
ואני אסביר לך גם למה אני הלכתי לבית מאיר.
מכיוון ש...וגם לצפריה. מכיוון שאמא שלי הייתה דתיה עד יומה האחרון.
והבית שלנו תמיד התנהל בבית מסורתי.
לא קיצוני דתי. אבל דתי בשורשים של המסורת.
ומכיוון שאני ידעתי שהם בקיבוץ לא דתי.
האמא שלי לא יהיה לה חיים.
כשהיא תראה אותו מעשן. עובד על טרקטור בשבת
והמטבח כמובן שלא היה כשר.
אבל פה היא הייתה גם דואגת לי. ודואגת גם לעצמה.
אתה חושב שהאחים שלך לא המשיכו בחיי-מסורת בגלל השומר הצעיר?
לא. אבא לא היה.
והם אפילו למדו בישיבות.
ישיבות דתיות חרדיות.
ואני לא הכרחתי. ואני ראיתי שיש משהו נשגב.
בלתי מובן.
איך ראית את זה?
מתוך לימוד מה שלמדתי. מתוך החברה שהייתי בהם.
ראיתי שמישהו מנהל. אין עדר בלי רועה.
אז מוכרח להיות משהו נשגב שקשה לנו להבין.
אני לא יכולתי אף פעם להגיד לו "אני בטוח". הוא רק "אתה עיוור".
כל מיני ניסה לשכנע אותי. אבל...
היו לך בעיות תיאולוגיות עם הקדוש ברוך הוא?
שאלת את עצמך על השואה?
אני שאלתי. ובאתי אל רבנים. ושאלתי הרבה שאלות.
שאלות של ממש. אבל תודה לאל קיבלתי תשובה מספקת.
מהי התשובה?
אל תעשה את החשבון של הקדוש ברוך הוא. הוא עשה את זה לבד.
וזה שכנע אותך. כן?
לא רק זה. אלא בכלל.
אני שאלתי את עצמי "מי אני?".
אני שואל אותך היום.
תגידי לי. מה פתאום אני מדבר איתך?
אז ילד בא מבית הספר ואומר לאבא שלו "אבא
למדנו את תורתו של דרווין. שהאדם בא מהקוף".
אז האבא שלו אמר לו "אולי אתה בא מהקוף.
אבל לי היה אבא ואמא".
"אז תסביר לי אתה את תורתו של דרווין".
אי אפשר.
זה דבר שאמרתי זה מחוץ לויכוח.
האמונה של האדם זה הכי חשוב.
מכיוון שאנחנו שמענו גם עכשיו אנשים ורבנים והכל.
אנשים חכמים. ולאו דווקא אנשים דתיים.
אלא אנשים לא מסורתיים.
אף אחד לא יכול להגיד לי "תגיד לי מפץ הגדול".
מי עשה את המפץ הגדול הזה?
אם את יכולה להסביר לי. אני מוכן לקבל. אי אפשר.
אתה מאמין גם בהשגחה פרטית?
כן. כן.
אני יכול לספר לך מקרה.
יש לי נכד שגר בעופרה.
הוא בא לבקר אותנו באמצע השבוע.
אני אומר לו "אלעזר. אני הולך להתפלל מנחה ומעריב"
אז הוא אומר "אני אלך איתך ולא עם האבא".
אמרתי "בבקשה. אני אשמח מאוד.
אבל בין מנחה ובין מעריב אנחנו עוד לומדים קצת משניות".
"יופי. אני שמח מאוד. אני אוהב את זה".
עברנו על יד קיוסק של מפעל הפיס ואני אומר
לו "בוא נקנה כל אחד כרטיס בעשרה שקלים".
מפעל הפיס עושה דברים יפים.
כמובן שהכרטיס שלי לא זכה בשום דבר.
הפסדתי עשרה שקלים.
אבל הכרטיס שלו. במקום. הרוויח 100 שקל.
אז אמרתי "אלעזר. זה הכסף שלך".
אז הוא שמח. אז אמרתי לו
מכיוון שאני מאמין באמונה שלמה ובהשגחה. אמרתי "אתה רואה?
אתה עושה דבר יפה. אתה בא להתפלל. הקדוש ברוך הוא כבר שילם לך".
אבל אני רואה את זה. סליחה שאני אומר
אני רואה את זה בעיניים פתוחות.
תן. והוא מחזיר לך.
כתוב בתורה והכוהנים "ונתנו".
אם תקראי את זה בחזרה
את אותם האותיות. תכתבי "ונתנו" זה שוב פעם "ונתנו".
זאת אומרת. כשאתה נותן. אתה מקבל.
אתה מקבל. ואני בטוח. ואני מרגיש לא שאני בטוח.
אני מרגיש את זה יום יום.
תן ותקבל.
אני. בפתח תקווה. כשגרנו שמה. עבדתי בעזר מציון.
הייתה בחורה עיוורת.
כל יום חמישי הייתי לוקח אותה מהבית עד לבני ברק. ומחזיר אותה מידי פעם.
ואני יודע שעשיתי משהו שלא רק אני חי. אלא גם הזולת חי.
ואם היא עיוורת. יכולים או לא יכולים. זה אותי לא עניין.
העיקר אני ידעתי שאני צריך לתת מעצמי.
ועד היום הזה אני משתדל לעשות לאנשים טוב. פה אפילו במקום.
יש לי מצלמה קטנה. ואני מאוד אוהב לצלם.
אני מצלם עשרות תמונות.
זה עולה לי כל תמונה שקל.
אצל הצלם בפתח תקווה. אני מביא
ואם אני נותן לו את התמונה. אז הוא אומר "כמה זה עולה?"
אמרתי "תודה".
תגיד לי. איך השפיע עלייך משפט אייכמן?
כשתפסו את אייכמן. אני הייתי בדיוק ברחובות.
וכששמעתי. אמרתי "ריבונו של עולם".
יש משהו. איך אומרים. חטא ועונשו.
אבל. את לא יודעת. הייתי בחור עשרים ושתיים. עשרים וחמש
לא עשיתי מזה דבר גדול. אבל המשפט
השפיע עליי דיי חזק שסוף סוף... את כל המשפט.
באת לירושלים?
לא. לא. לא.
כבר היינו נשואים.
אבל...
אומרים שהחברה הישראלית. בקשר לשואה אני מדברת.
השתנתה אחרי משפט אייכמן. אתה גם חושב ככה?
לא.
שאנשים נהיו יותר פתוחים. יותר רצו להקשיב. לדעת...
אנחנו. ואני.
אני באופן אישי.
מבין שהיחסים שלנו עם גרמניה היום.
עוזר לנו הרבה להיות יהודים בארץ ישראל ומדינת ישראל.
אבל השואה. גם לי נשארה שם הדודה עם שישה ילדים.
מה שמה היה?
שם המשפחה אני לא זוכר.
אבל בהונגרית קראנו לה אירנק'ה.
ואתה זוכר את שמות ילדיה?
לא. אף אחד.
מה אתה זוכר ממנה?
מה שאני יודע. נדמה לי שבעלה כן חזר מאושוויץ. מעבודות כפייה.
והקים לו משפחה פה. אבל...
היא באה לבקר אתכם לפעמים? אתה זוכר את זה?
לא. לא. לא. אני לא זוכר. אף פעם.
אפילו אתה. רק מהתמונות אני זוכר אותה.
מי עוד נספה? אתה יודע שמות של בני משפחה?
לא.
אני כן זוכר.
יש לי בת דודה. הייתה לי בת דודה בבני-ברק והם גרו בהונגריה. בבוניהאד.
והדודה הזאת שהלכה לאושוויץ הייתה מהידולמאש.
עם השישה הילדים שנספתה.
אתה לא זוכר שמות של ילדים?
אף אחד
אבל הבת דודה הזאת מבוניהאד.
היא חזרה עם בעלה ושתי הבנות היו בבני ברק. אני זוכר.
גם כן היו בהונגריה.
על שם האבא שלה. אני נקרא משה.
אתה עשית ביקור שורשים בלופן? חזרת?
לא פעם ולא פעמיים. הייתי עם אשתי.
והלכנו לבית העלמין איפה שאבא שלי קבור.
ואיך הרגשת שם?
מצויין.
פגשת אנשים?
משלנו? אף יהודי לא היה כבר.
לא יהודי. לא יהודי. מישהו שהכרת?
בבקשה?
עם הילדים היית גם? ביקור שורשים?
היינו פעם אחת.
אישתי הייתה עם הבת.
אבל אני הייתי עם אשתי. הלכנו לקבר אבות.
אני כהן. אסור לי להיכנס לבית הקברות. את יודעת.
ואשתי הלכה והדליקה נרות. הסברתי לה בדיוק איפה זה.
כמובן שמאז שאבי נפטר ב-1936 עד עכשיו. אז בית הקברות גדל.
אבל אמרתי "תדעי. יש שמה בית קטן".
אני זכרתי. הזיכרון היה לי חזק.
"יש שמה בית קטן עם שני עצי אגוזים. אגסים. שמה".
והיא מצאה את הקבר והדליקה נרות.
וכשחזרת הביתה. הכניסו אותך לבית שגרתם בו?
מהשואה? ודאי.
לא. לא. לא. לא. כשחזרת לטיול. חוזר.
כן. היה שמה גוי. שהוא היה כבר אחראי על כל הרכוש שהיה לנו.
אבל כמובן...
אבל הרגשת. אתה אומר שהיית כמה וכמה פעמים?
הרגשתי טוב.
אבל אני לא הייתי תמיד בלופן.
אני הייתי בכל מיני ערים בביקור.
אתה אוהב לחזור לרומניה. לביקור.
מאוד. אנחנו היינו בעיקר בברשוב.
ברשוב היה שמה הרים ומלונות. הרים כמו שווייצריה הקטנה.
ואתה אוהב לחזור...
היום כבר לא נוסעים מכיוון שהרגליים והנשימה וכל מה שיש. קשה לנו.
אבל מאוד אהבתי כשיכולנו.
ועם אשתי היינו נוסעים הרבה לסקנדינביה. ואירופה. ורומניה. והונגריה.
כן. זה אני מבינה. אבל רציתי לדעת על לופן ועל רומניה.
את רוצה לדעת על לופן?
אני הייתי ילד. אני חושב בן שבע. שמונה.
והעיירה שלנו מסביב היו הרים גבוהים מאוד.
בחורף יורד שלג. אבל אם במקרה יש קיץ. שמש.
אז השלג נמס וכל המים נכנסים לתוך הואדי הזה. איך אומרים?
בין שני ההרים לערוץ הנחל. והיה אפילו שיטפון עד כדי כך שהיו
צריכים לקחת אותי על הכתפיים ולעלות על ההר כדי להינצל.
ואותו נהר גדול מה שהיה שמה עם שיטפונות שלקח בתים
חזירים. פרות. את יודעת. בשיטפון.
והיה עוד דבר. שהיו הרים והיו כל מיני עצים שהיו כורתים אותם. ואחר כך
על השלג. היו מביאים אותם למנסרה.
והמים הרבים האלה לקחו
את העצים האלה. וממש שברו את הגשר מבטון מזויין.
זה היה לפני הבית שלנו.
הבית שלנו היה שבע מטר מהנהר.
יש לך געגועים לנהר? למקומות האלה?
היום לא. יש לי געגועים דווקא לשוויצריה.
אם הייתי שואלת אותך מה לקחת מרומניה. מלופן
לא מבחינה מטריאלית חומרית.
אלא מבחינת תרבות או... מה לקחת משם?
את החיים שלי. את האמונה שלי.
ואני אומר לך. בסך הכל הייתי בחור בן שש עשרה.
מה יכולתי לקחת? את מה שלמדתי.
יש מה שנקרא שפה. נוף. תרבות.
הנוף היה נהדר.
אנחנו. כשחזרנו פעם אחת לטיול והיה שמה הגוי.
אז אני בשביל כמה גרושים שנתתי לו בדולרים.
אז הוא לקח אותי עם אישתי עם האוטו שלו לקחת לבית הספר איפה שאני למדתי.
לסנטוריום. לבית החולים שהיה שמה הגדול איפה ש... זה היה בתוך היער.
הלכנו וראיתי את אפילו המים שיצאו מההר.
מים קרים. שזה אפילו פיצץ את השיניים מרוב קור.
היה קרח. הלכנו. טיילנו. ופגשנו את הגויים וקניתי.
אני. בשביל ה.... שידעתי את השפה. הסתדרתי מאוד טוב ברומניה.
אתה עדיין מדבר רומנית?
מדבר רומנית. מדבר הונגרית.
קורא רומנית?
קורא גם רומנית. קורא גם הונגרית.
הונגרית כבר פחות.
את העיתון "אוי קלט" אני...כבר איננו. אבל אני גם לא
לאמא הייתי קונה את זה כל שבוע.
אבל ידעתי לקרוא הונגרית. רומנית. עברית.
כמה ילדים יש לך משה?
שתי בנות.
שתי בנות. שמותיהן?
הגדולה נחמה.
והקטנה עמליה. עם הקטנה עכשיו דיברתי איתה.
נכדים?
שניים. שני בנים.
אלעזר ואלישיב.
היית רוצה. לפני סיום העדות. היית רוצה אולי להגיד משהו?
שהקדוש ברוך הוא יעזור לכל אחד שיהיה לו לא פחות טוב ממה שאני מרגיש.
לא מבחינת בריאות.
איך אומרים?
את השנים שהזדקנו קצת יחד. עם האישה ביחד
זה כבר 55 שנה. מ-62'. שלא יהיה לנו יותר גרוע. שיהיה שלום.
קודם כל שיהיה בין היהודים בינינו.
זה העיקר.
איך אני יכול לדרוש מערבים שיהיה בינינו הבנה וטוב.
כשבין היהודים לא כל כך טוב?
אני אומנם. האחים היו לא לא דתיים.
אבל זה לא אומר שום דבר. הם היו אחים.
וגם אם מי ש... יש לי גיסה בקיבוץ עברון.
עכשיו. לפני איזה חודשיים או שלוש היה חתונה אצל הנכד שלה.
אז אין לי. היא בשבילי גיסה וידידה טובה.
אין לי. וגם עם הילדים של אחי המנוח שהם מקיבוץ עברון
אני דת זה שלי. אבל קרובי משפחה זה קרובי משפחה.
משה. אנחנו באמת מודים לך. קודם כל בשם יד ושם וגם בשמי.
תודה רבה לכם.
תודה רבה.
ואני מאחל לכל יהודי קודם כל בריאות.
כשאדם בריא. אז הכל בסדר.
נכון מאוד.
זה אבא שלי מימין.
שלי. משמאל שלי. האמא שלי. זכרונם לברכה. כשהם היו צעירים.
זה אני והבת שלי הגדולה נחמה. שני הנכדים שלנו.
אלעזר ואלישיב.
זה אני ואישתי בטיול אחד שהיינו ביוגוסלביה על שפת אגם בלד.
היה נחמד ונעים. היינו צעירים.
Testimony of Moshe Yisrael Katz, born in Lupeni, Romania in 1931, regarding his experiences in Lupeni, in Nalat Vad camp and in Hateg Family life; his parents own a pub; religious life; his father works as a supplier of kosher milk; studies in a heder and in a Romanian school; rape of Jewish young women by Romanians during 1939-1940; shearing of beards by Romanian Legionnaires; discrimination by teachers in the Romanian school; Aryanization of [Jewish owned] stores; transfer of the Jews to the Nalat Vad camp; Nalat Vad camp life for approximately 18 months; agricultural labor for the Romanian Army; outbreak of scabies disease; forced labor; move to Hateg; odd jobs; work as a shepherd; his mother works in knitting; studies in a public school; liberation by the Red Army; he meets a Jewish [Red Army] officer; return to his family's home; displays of antisemitism; harassment in the Romanian school, 1945-1947; activities in the Communist movement; activities in the Bnei Akiva movement; attempt to make aliya in 1947; exile to Cyprus; aliya to Eretz Israel, 1948; life in Israel.
details.fullDetails.itemId
13209129
details.fullDetails.firstName
Israel
Moshe
details.fullDetails.lastName
Katz
details.fullDetails.dob
08/11/1931
details.fullDetails.pob
Lupeni, Romania
details.fullDetails.materialType
Testimony
details.fullDetails.language
Hebrew
details.fullDetails.recordGroup
O.3 - Testimonies Department of the Yad Vashem Archives
details.fullDetails.earliestDate
19/09/2017
details.fullDetails.latestDate
22/10/2017
details.fullDetails.submitter
כץ משה ישראל
details.fullDetails.original
YES
details.fullDetails.interviewLocation
ISRAEL
details.fullDetails.belongsTo
O.3 - Testimonies gathered by Yad Vashem
details.fullDetails.testimonyForm
Video