Online Store Contact us About us
Yad Vashem logo

Zeev Wolfgang Schmidt

Testimony
היום ג בחודש אב שנת תשע״ז.
ה-26 ביולי 2017 אני סיגל הולצמן מראיינת את מר שמידט זאב.
מר שמידט נולד בברסלאו שבגרמניה בשנת 1926.
הראיון מטעם יד ושם ונערך בבית העד.
אחר צהריים טובים מר שמידט.
אחר הצהריים טובים. אני מקווה שגם לך.
אנחנו נתחיל בבית הוריך בברסלאו עוד הרבה לפני עליית הנאצים לשלטון לפני 33.
אנחנו רוצים לשמוע על החיים שהיו שם.
בוא נתחיל בשמות. איך קראו לאבא זכרונו לברכה?
איוולד.
איוולד?
איוולד. כן.
אבל שמידט.
כן. כמובן.
ואמא?
רות. ידידית משפחת טוקוס.
טוקוס?
טוקוס.
אתה יודע איפה אמא נולדה?
אמא נולדה בעיר קטנה. קרוב לברסלאו עיירה שקראו לה אולץ.
היום קוראים לזה אולצנן. זה בפולניה.
היום זה בשטח פולין.
כן.
תאמר לי. ההורים של אמא. סבא וסבתא מצד אמא. מה אתה יודע עליהם?
הם היו. אנשים מאוד עמידים.
עם חנות כלבו טקסטיל ענקית.
איך קראו להם?
טוקוס כמובן. והחנות הייתה.
איך קראו לסבא? מה היה שמו הפרטי?
לסבתא קראו קרל. קרל.
לסבתא קראו נני. והשם העברי שלו אני לא יודע.
בסדר. אז אתה אומר שהייתה להם חנות גדולה.
חנות ענקית!
בעצם הייתה החנות הגדולה.
הכלבו. הטקסטיל הגדול ביותר בעיר.
בברסלאו?
באולץ. בעיירה הקטנה. נכון.
וממש במרכז העיר הבית היה שהוא.
אביו הסבא של אבא שלו קנה את בית
העירייה הישן כאשר העירייה עברה לבניין חדש.
וזה הבניין גדול מאוד.
שאני זוכר אותו אני בתור ילד הייתי שם הרבה ושחקתי. הייתי.
הסבתא נורא אהבה אותי.
הייתי הנכד הראשון ולכן גם נורא המפונק.
הבית היה יפיפה. גדול מאוד
ושמה בבית הזה הוא היה מעל החנות הגדולה.
היו שם שתי קומות מעל החנות.
בקומה העליונה גרה סבא שלי עם המשפחה שלו.
מתחת גרה המשפחה של אחיו עם המשפחה שלו.
הם ביחד ניהלו את החנות הזאתי.
היא הייתה משותפת לשני האחים.
בימים ההם זה היה ככה מקובל.
שלסב סבי היו שישה בנות.
שש בנות ושני בנים.
היה מקובל שהבנות לא נותנים להם איזשהי נדוניה אבל ידאגו להם הבעלים שהתחתנו.
החנות תהיה שייכת לשני האחים.
והוא הוריש להם כבר את החנות.
יש לנו את כל הפרטים על החנות כולל יום העברה.
על מהסבא רבא אליו
גם היובלימום חג שבעים שנה לחנות הזאת זה היה עסק גדול.
הסבא רבא. מאיפה הוא הגיע?
הוא היה דתי מאוד.
הם היו דתיים מאוד.
והניח תפילין כל בוקר.
אבל לא חריג בצורה של היום שאנחנו רואים את זה פה.
זו הייתה צורה שונה של.
לחלוטין שונה.
רק רגע נעצור.
כן.
החנות הזאת.
רגע יש לי עוד שאלה לגבי הסבא רבא. מאיפה הוא הגיע לאיזור. אתה יודע?
יש לנו סיפור די מרתק.
כתוב איך הם הגיעו.
רשום איך הם הגיעו לחנות הזאת.
זה סיפור שכתוב לצערי לא בעברית והוא כתוב בגרמנית עדיין.
מעניין מאוד איך הוא הגיע מכלום להגיע לידי באמת יש איש מאוד עמיד. משום דבר.
מאיפה. איפה הוא היה גר? איפה הוא היה? איפה הוא נולד? אתה יודע?
הם כולם בשלזיה. בערים קטנות בשלזיה שאני לא את כולם הכרתי אני היום לא יודע.
זאת אומרת שהמשפחה מדורי דורות הייתה חייה באיזור של שלזיה אתה חושב?
הם כבר בזמן משלזיה.
כן. אבל זה גבול פולניה. זה קרוב.
הסבתא היא באה מפוזנן שהייתה באותה תקופה הייתה זמן מה פולניה.
והיא עברה כמה. אחר-כך גרמניה. גרמניה.
והיא דיברה פולנית פרפקט.
היום פוזנן היא פולנית כמובן.
כן כן היא דיברה גם כבר אז. היא ידעה פולנית.
תאמר לי. אתה יודע מדורי דורות. מהיכן המשפחה הגיעה לגרמניה? את זה ניסתם לברר?
אנחנו בנתיים בצד של אמא. במשפחה של אמא.
מהצד של אמא לא.
אתה לא יודע.
לא יודעים. אני לא. לא יודעים.
פולניה. כיוון פולניה.
כיוון פולין. אוקי.
התחלת לומר משהו על החנות.
טוב על החנות יש.
רק שעינו את שני האחים האלה הם היו עד
כדי כך מקובלים כאשר האחיו של הסבא נפטר.
עשו מצעד עצום סביב המרכז.
ממש מצעד מוזיקלי. חגגו שם.
לא הוא הסבא אלא אחיו. הוא מת קודם.
עשו ממש מצעד בעיר הוא היה ממש איש מאוד מקובל.
שניהם היו מאוד מקובלים ומרכז היהודי בלי ספק.
הסבא שלי היה גם.
היה לו תפקיד כבוד. הוא היה ראש החברה קדישא. הוא היה נשיא חברת קדישא.
של הקהילה שגרה שם?
של הקהילה היהודית. הייתה יהודית קטנה אבל מאוד.
מה זה קטנה? מה נראה לך? איזה סדר גודל?
לא יודע כמה. כמה הם היו.
אבל כל העיירה הייתה קטנה מאוד.
שוב. אתה יכול לחזור על שם העיירה?
אולצנן. אולץ.
אולץ.
קראו אולץ. עם. עם אומלאוט.
אני גם כן הלכתי עם הסבא לבית כנסת קבוע שם.
ויש לי בבית פה תמונה. ציור.
זה לא ציור בדיוק זה מן העתק. זה צוייר כמובן ביד.
גם כן הציור אז נעשה על ידי קרוב משפחה אחר מצד האבא דווקא.
וזה תלוי על יד המיטה שלי.
תמונה ואני יודע בדיוק באיזה ספסל ישבתי.
אני רואה את זה עוד שם.
איזה דתיים הם היו? הם היו אורתודוקסים?
לא. לא אבל לחלוטין דתיים.
הם הלכו קבוע לבית כנסת.
הם היו. בבית היה כשר בדרך כלל.
אני רוצה לומר בדרך כלל למה מפני שאני יודע אמא
מספרת שבזמן מלחמת העולם הראשונה היה.
היה תקופה שאי אפשר תמיד להשיג אוכל כשר והם גם עם זה התפשרו.
אוקי.
אבל ברגע שהיה אוכל כשר.
היה כשר ולא רק זה.
כיוון שהעיר מרכזית והיו מעט מרכזים יהודים במקום.
עובדים בחנות שהיו יהודים. כל היהודים.
חלק קטן שהיה יהודי.
אכל איתם יום יום את הארוחות צהריים. בבית.
הם היו עולים למעלה מהחנות ועם המטבח
גדול מאוד וסביב כל השולחן עבדו גם העובדים. אכלו היהודים.
רוב העובדים היו יהודים באמת. אתה חושב?
לא. לא הרוב לא היו יהודים.
הרוב לא?
היו איזה שבעה. שמונה תמיד כמה יהודים.
מי שהיה יהודי היה אוכל איתם.
והקליינטים היו גם יהודים וגם גרמנים כמובן?
זה כל העיר. כל העיר. העיר.
היא הייתה ממש במרכז השני.
מה מכרו שם?
יש לנו תמונות.
מה. מה. מה לא מכרו בטקסטיל.זה התחיל כל מה שצריך זוג שהוא מתחתן
כולל נוצות במיטות. הטקסטיל שבזה.
כל הנוצות. היה מחלקת נוצות גדולה. ושקלו בשקים גדולים נוצות.
אותי גם שקלו לפעמיים על אותם המאוזניים ענקיות כאלה.
זה היום אין דבר כזה בכלל.
שטיחים. כל הבדים לחליפות.
גם הייתה מתפרה לחליפת גברים. מתפרה לבגדי לנשים.
בימים ההם הרי עוד לא היו בגדים מוכנים.
הכל היה תופרים בבית. כולל אצלנו בבית.
הייתה תמיד באה תופרת כל כמה ימים.
אם היה מכונת תפירה.
והייתה תופרת שמלות לאימי.
החיים היו אחרים לגמרי.
זאת אומרת שהחנות כלבו הגדולה הזאתי. זה היה עסק מאוד דומיננטי שם באולץ.
באולץ. כן.
וגם פירנס יפה את המשפחה. אני מבינה של אמא.
וודאי. וודאי. וודאי.
אז הם. סיפור אחד די מעניין יש.
היות והם היו יהודים בין הרבה גויים.
הם. ויחד עם זה מאוד עמידים. או נגיד עשירים.
ההורים דאגו. דאגו כל הזמן שהבנות היו עוד שתי אחיות.
של אמא שלי עוד שתי אחיות.
הם היו שלוש בנות במשפחה?
כן.
לא היו בנים?
לא.
צריכים להתנהל בצורה מאוד לא בולטת וצנועה.
הם לא לבשו שום דבר נוצץ.
שום זהב. שום מתלים.
שום עגילים. שום דבר מסוג זה.
הצנע לכת לא לבלוט.
זה היה קשור ליהדות גם. אתה חושב?
גם ליהדות וגם לתרבות המשפחה בכלל.
לא לבשו שום דבר נוצץ ובולט.
אבל גם הדגישו את זה וגם לא רצו לעורר את קנאת הגויים.
הם היו גם צנועים באמת בנשמתם.
הם בהחלט צנועים. בהחלט. חוץ מאולי אוכל שהם אכלו מצויין.
היה הכול מאוד צנוע.
אם אמא שלי הרגישה אנטישמיות מהרגע הראשון.
בתור ילדה בבית ספר כבר.
כן היא סיפרה?
כן היא סיפרה על זה קבוע.
מה היא הייתה מספרת?
והיא אף פעם אומרת שהיא לא הרגישה שגרמניה זה לא המדינה שלה.
ככה אמא אמרה?
מיילדות.
זה מעניין. כי היא באה ממשפחה של דורי דורות ישבה שם.
הם היו לא באולץ עצמו כנראה או בסביבה.
ישבו עוד יהודים היא הרגישה.
אף פעם לא הרגישה נוח להיות בתוך העם הזה.
ופעם היה סיפור בולט שהיא מאוד מספרת אותו סיפרה אותו הרבה פעמים.
בזמן המלחמה. מלחמת העולם הראשונה.
גרמניה נקלעה בסוף המלחמה למצוקה זוועתית.
נגמר להם כל הכסף.
נגמר לצבא התחמושת. הכל נגמר.
היה צריך למסור את כל הסירים אפילו לעשות מזה נשק. להפוך לברזל.
היה להם מצוקה קשה וכספית ופנו לאוכלוסיה לעזרה.
לעזור בתרומות גם בכסף.
וכדי לקבל תרומות. הציבו יותר באמצע העיר.
פסל גדול מעץ של הגיבור הלאומי הינדנבורג.
הוא היה גיבור לאומי במלחמה. הוא ניצח.
עשה איזה קרב מפורסם שבו הגרמנים ניצחו בהתחלת המלחמה הזאת.
וכל תלמידי הכיתות. בית ספר נקראו. בנים. בנות. כולם.
נקראו לתרום כספים וכל אחד.
העמידו שם סלסלה עם מסמרים.
שני סוגים של מסמרים: מסמרי ברזל רגילים וברזלים אחרים מוזהבים.
וכל אחד היה יכול לתרום כסף
ואז בזכות זאת להחתים מסמר אחד. לתקוע מסמר בפסל.
כשהגיע תורה של אימי.
והיא ידעה שיש להם עמידים מאוד.
היא עמדה לתרום להם מסמרים של זהב.
ואז ניגש אליה. ניגשה אליה מורה ואמרה ״את יהודיה לא נאה לך שאת תכניסי מסמרים של זהב.
אנחנו. אני לא רוצה את זה״.
צלמית זו זכרה על כל הימים וסיפרה לנו על זה פה.
מבחינת אמא זה היה ממש עלבון באותו רגע.
זה היה עלבון וגם סמל. אתם משהו אחר.
תגיד לי. לפי המראה אפשר היה לראות על אמא שלי ילדה יהודיה? או שהיא בחורה יהודיה?
לא היא יצאה יפייפיה. יש לי תמונות.
לא קשור ליופי. אבל היא לא הייתה כהה או משהו כזה?
לא. לא. בהחלט לא. שום.
אבל יכול להיות שליהודים היו בדרך כלל יותר כהים.
שיערות בדרך כלל. היו פחות בלונדים. זה נכון.
אתה חושב שמי שחי שם היה יכול מייד לדעת. מי יהודי ומי לא יהודי. תושבי האיזור?
אני חושב שלא. אני חושב שלא.
קשה לי להבחין את זה.
אנחנו הרי כאן בארץ יודעים קצת להבחין בין עמים שונים. קשה לדעת.
אוקי. תיכף נדבר על המשפחה של אבא.
עוד שאלה על המשפחה של אמא.
אמרת שהם היו שלוש בנות.
שתי אחיות שלה היו יותר צעירות ממנה?
מבוגרות ממנה.
מבוגרות ממנה? וכשהם בגרו איפה הם חיו?
איפה הן חיו?
הם כולם ברחו כבר. והצליחו אלה.
לא. עוד לפני שהם ברחו. איפה הם חיו כשאתה היית ילד?
הם היו. עבדו באותו העיר.
הם נשארו. הם חיו שם.
הם גם עבדו. בעליהן גם עבדו בחנות הזאת אחר-כך. כן.
היו להם ילדים?
לאחות אחת היה נכד.
ילד אחד. בן דוד היחידי שהיה לי שם.
ואז לשנייה מהם לא היה ילדים בכלל.
עוד מעט תשמע מה עלה בגורל כולם כשהנאצים עלו לשלטון. אבל בוא נעבור רגע למשפחה של אביך.
איפה אביך זכרונו לברכה נולד?
אבי נולד בברסלאו. בעיר הגדולה.
היא העיר הייתה השנייה או השלישית הגדולה בגרמניה אחרי ברלין.
מה אתה יודע על סבא וסבתא מצד אבא להורים של אבא?
קודם כל איך קראו להם? שמות?
קראו לו שרגא הוא השם העברי שלו.
היה אלפרד היה השם הלועזי של הסבא שמידט.
אני זוכר אותו בבית המרקחת שלו היה רוקח.
יש לי גם תמונות שלו.
דרך אגב שיש לנו תמונות מהכול.
כל הדברים האלה שאני מספר.
הכל מתועד בתמונות. כשהורי הגיעו ארצה עם הכל.
ואישתו הייתה אוגוסטה.
לה היו עוד אחיות.
היה לה אח אחד שהיה צייר מפורסם.
ושבשעתו וממנו יש לנו את התמונה שסיפרתי לך מבית כנסת.
יש לנו על יד המיטה.
״היהודי המתפלל״ שזה אחת התמונות המפורסמות שלו.
זה אני יכול להראות לך שגם הוא עשה.
איך קראו לו?
קראו לו לבושין. הוא היה צייר ידוע. הוא מופיע.
אפילו מצאתי אותו בוויקיפדיה.
מצאנו אותו במחשב עד היום.
הוא בעצם דוד שלך.
הוא אח של סבתא שלי.
אח של סבתא. אז.
כן. אני הכרתי אותו בתור ילד.
רק פעם אחת ראיתי אותו.
אז אתה אומר שסבא רוקח.
נכון. בא לבית מרקחת שלו.
והבית כולו היה שייך לו.
איפה הוא למד סבא להיות רוקח. אתה יודע?
אני מניח שגם בברסלאו.
הייתה אוניברסיטה גדולה. שמה גם אבי למד רוקחות באותה עיר.
זאת אומרת שגם סבא וגם אבא למדו לימודים גבוהים באוניברסיטת ברסלאו?
כן. אבל הוא קודם כל הלך למלחמה והוא יעשה מלחמת העולם הראשונה.
על מי אתה מדבר כרגע?
אבי.
על אביך כבר.
וגמר את הלימודים שלו רק אחרי המלחמה.
תאמר לי. סבא. סבא רוקח. עסק שמשרת את כל האוכלוסייה אני מניחה.
היו כמה בתי מרקחת זה לא כל האוכלוסיה. עיר גדולה.
לא. לא את כל האוכלוסיה אבל מבחינת לא רק יהודים לבית מרקחת מגיעים גם גרמנים.
בוודאי. בית מרקחת מרכזי באירופה היה בכלל.
בגרמניה. היה בדיוק. מחולק.
איזה בית מרקחת. איזה איזור הוא משרת. לא נתנו אחרת.
זה היה מסודר מאוד.
מסודר לחלוטין. כך וכך תושבים לבית מרקחת.
באזור מסוים זה הבית מרקחת שלו.
הוא צריך רשיון. והכול היה.
כן והוא גר שמה.
והדירה הייתה צמודה לבית מרקחת כדי שיוכל לתת שירות יומם ולילה.
לא היה שום דבר. תמיד.
לא היה דבר שבת או משהו כזה.
יומם ולילה הוא היה גר מאחורנית ודרך הדירה יכול להיכנס לבית מרקחת.
אנחנו מדברים על ימים שרוקח ממש הכין בעצמו את התרופות.
זה היה מעין מקצוע יותר יוקרתי מרופא.
כן.
והם היה מאחורי בית מרקחת היה אז שמה המעבדה לבורטוריום.
ושמה עבדו כמה אנשים אקדמאים.
בפיתוח הלבורטוריום היה מיקרוסקופים.
הם עשו בדיקות דם.
הם עשו בדיקות שתן וכל בדיקות כימיקליות אחרות אולי עוד שתן. לא יודע ורוק.
והרכיבו. הרופאים צלצלו שיש בעיה כזאת וזו בוא תעשה לנו תרופה מתאימה.
לא היו עוד התרופות מהמדף ולכן כל דבר היה תערובת.
ערבבו כל מיני סוגים. חומרים כימיקלים.
השתמשו בהמון תרופות טבעיות.
סוגים של תה. המון מגירות עם סוללות עם תה.
שאני בתור ילד שיחקתי בהם.
שם פתחתי וסגרתי מגירות ואני זוכר
את הריחות של המגירות השונות.
אני מדמיינת ככה מקום עם המון בקבוקונים ואבקות.
בקבוקים מיוחדים. מצוירים קבוע
עם זכוכית מלוטשת זה הכל מסודר לחלוטין. יפייפה.
עוד היום אני כזה נוסע לאירופה.
אני משתדל לפעמים ללכת לבית מרקחת עתיק.
יש אחד בציריך יש בכמה מקומות שזה יפיפיה לראות.
וואו. אז בעצם סבא רוקח ואבא ממשיך אותו.
אבא אחר-כך עבד עם סבא? אבא הספיק לעבוד עם סבא?
אבי עבד זמן קצר עם סבא לפני שעלו ארצה.
כמה ילדים היו לסבא? כמה אחים היו לאבא שלך?
לסבא שלי? או לאבי?
לאבי לא היה בכלל. הוא היה בן יחיד.
אביך היה בן יחיד.
ומבחינה יהודית. איך נוהל ביתו של סבא? סבא הרוקח.
הוא היה הרבה יותר רפורמי.
הוא הלך לבית כנסת רפורמי שנשרף די בהתחלה.
בית כנסת ענק. יפיפה.
שאני זוכר אותו בילדותי הייטב.
ואני מאוד אהבתי ללכת בגלל המוזיקה הנהדרת.
בגלל העוגב והמקהלות הנהדרות.
אני לא. מהתפילות לא הבנתי כלום!
אני לא הבנתי. ידעתי עברית. אף מילה.
זה היה בשבילי שפה בלתי ידועה לחלוטין.
חלק גם מהתפילה הייתה תמיד בגרמנית רק חלק היה בעברית.
ולכן מאוד אהבתי את זה.
בוא תסביר לנו מה זה אומר קהילה רפורמית באותם הימים.זה גם כן מאוד השתנה.
מה זה אומר קהילה רפורמית בברסלאו?
קודם כל היו שני בתי כנסת: אחד רפורמי ואחד. בגרמניה. ואחד.
סטטוס קוו?
הא. נו.
אותודוכסי?
אורתודוכסי.
האורתודוכסי קיים עד היום הזה. הגרמנים הפכו אותו. עשו אותו למוזיאון.
הם לא פגעו בבניינים לשימור מוזיאוני והוא קיים עד היום.
זה היה...
זה קראו לו סטוריש.
לה. הוא קיים עדיין עכשיו בפולניה.
הבניין ישנו ועדיין שוב משמש.
במידה מסוימת שהיה חשוב לקהילה היהודית.
זאת אומרת זה בית כנסת שלא נשרף בליל הבדולח. בקריסטל נאכט.
‏הוא לא נשרף בליל הבדולח.
קראו לו סטוריש. סטוריש בגרמניה זה חסידה.
אתה ביקרת שם לפעמים? או שאתה רק ביקרת בבית הכנסת הרפורמי?
בכלל לא ביקרתי שמה.
אני אז. היום אני יודע מכיר את התמונה. אני מכיר את המקום.
אני גם יש לי פה בארץ היו לי מכרים שהלכו לשם.
אבל הסבא הלך לבית הכנסת המפואר.
הרפורמי. שהיה בעצם דומה בפנים לאותו דבר כמו הכנסיות.
מבחוץ הוא היה שונה קצת עם כיפות.
בפנים זה היה מאוד. מאוד מפואר.
בוא תתאר לי את בית הכנסת הרפורמי.
טוב יש על זה תמונות שנשתמרו.
אני חושב שאפילו בירושלים.
בתל אביב יכול להיות שיש שם.
כל מיני בתי. תיאורים של בית כנסת.
בתי כנסת באוניברסיטה. איך זה נקרא שמה?
אתה היית הולך לבית כנסת קבוע עם סבא כל שבת?
כן. כמעט כל שבת. לא תמיד.
או שהייתי בעיר הקטנה אצל הסבא השני.
הוא לא הלך בשבת תמיד. הוא הלך ביום שישי קבוע. או בשבת קבוע.
אני לא זוכר. הוא בעצם. זה היה קצר יותר.
התפילה הייתה קצרה יותר.
המרכז היה תמיד הדרשה. זה היה נורא חשוב.
משהדרשה הייתה תמיד עניין מוסרי- פוליטי גם קצת.
קצת נגעו גם בעוד עניינים. ״ענייני היום״ מה שנקרא.
ואני בתור ילד. ברחתי לחצר ושיחקתי בחצר בחוץ.
עם הילדים.
כן.
היה נהוג אצלכם בערב שבת לעשות קידוש וכולי?
כן.
אתם הייתם? דרך אגב. רגע. איפה אתם גרתם?
אנחנו בברסלאו. בעיר הגדולה.
אתם גרתם לייד סבא הרוקח?
לא לגמרי. לא לגמרי.
לא רחוק במיוחד. אבל.
זה מרחק הליכה זה היה?
לא בטוח. לא בטוח.
אני כבר לא יכול.
באופן קבוע. היינו אצל תמיד ביום שישי אצל אחד המשפחות ביום שישי היה בדיוק כמו בארץ.
אותו ה. בעצם שרו אותם השירים. אותם התפילות.
אבל כמובן בסגנון האשכנזי שזה הוא לא אנחנו פה מדברים בסגנון ספרדי.
אתם הייתם מה שנקרא אשכנז-אשכנז?
זה היה נשמע לי הרבה יותר כמו היום התימנים מתפללים.
תאמר לי. היו עושים אצלכם קידוש בערב שבת?
כן. וגם הבדלה.
קידוש הבדלה.
כן. עשו הבדלה עם הנר המיוחד.
הקלוע זה אני רק לא זוכר בדיוק.
ובשבת עצמה. סבא הרוקח עבד? בית מרקחת היה פתוח?
כן. כן. בשעת הצורך.
לעת צרה. אבל לא בשוטף מה שנקרא.
לא. יודע אם זה היה פתוח קבוע.
אבל כשבאו משהו לקבל
תמיד היה צריך תמיד להיות בכוננות.
כי זה מה שנקרא יותר פיקוח נפש. אבל האם הייתה מנטליות של שמירת שבת?
בברסלאו לא.
שמעו. תראה העסק היה סגור אבל נסעו ב. נסעו בחשמלית.
אתה מדבר על הכלבו?
לא היה להם מכוניות כמובן. לא לאלה ולא לאלה.
ברור.
אבל נסעו בכל בעיר בתחבורה ציבורית. כן. גם בשבת.
הכלבו היה פתוח בשבת? לא הבנתי העסק.
החנות הגדולה באולץ. אני חושב שכן.
שהיא עבדה גם בשבת.
כן. אני חושב שכן.
אם אולי הסבא לא היה בפנים ההוא אולי היו לו מספיק עובדים שהחנות הייתה פתוחה בשבת. כן.
כמה זמן נסיעה ברכבת נניח מברסלאו לאולץ? בערך.
חצי שעה.
חצי שעה.
כן.
האיזור שאתם גרתם בו בברסלאו.
זה היה איזור שעוד יהודים גרו שם? או איזור מעורב?
מעורב לגמרי.
מעורב לגמרי.
לגמרי.
האם היה בברסלאו איזור שבו גרו רובע יהודי מה שנקרא?
זה אני לא יודע.
אתה לא יודע.
כמה ילדים אתם הייתם במשפחה?
טוב. לי יש אח אחד.
אח אחד.
יש לי רק אח אחד.
משה הוא רופא היום והוא גר בניו יורק.
הוא צעיר ממך משה?
בשנתיים וחצי.
בשנתיים וחצי.
כשאתה ככה חושב על בית הוריך עכשיו נדבר.
מה ככה הדבר הכי חזק שעולה לך מהבית הזה. מבחינת חינוך למשל?
לא קל. האמא הייתה.
שלטה בחינוך באופן מוחלט!
אבא לא התערב.
אמא הייתה דומיננטית מבחינת חינוך הילדים?
לחלוטין האבא לא התערב בכלל.
הוא היה. הלך לבית מרקחת בחיפה.
לבית הורי היה פה בית מרקחת בחיפה הרי.
השאלה שלי היא האם אתה זוכר אותם עוד בגרמניה. עוד בברסלאו?
בברסלאו זה היה לגמרי.
אני לא יכול להגיד. הייתי קטן.
אני יודע החשיבות הגדולה ביותר בברסלאו בשבילי הייתה העוזרת.
האמא בכלל אז
הלכה. היה לה כל מיני
תחביבים.
הייתה עסוקה.
עסוקה. היא ידעה להעסיק את עצמה. הייתה מאוד מאוד פעילה ועסוקה.
במה?
אסטרולוגיה. היא למדה גרפולוגיה.
היא הייתה גרפולוגית אחר כך.
גם אבי. גם שהם.
בימים ההם גרפולוגיה הייתה ברומו של עולם.
היום זה כבר. אין לזה שימוש רב. כמעט שלא.
פעם זה היה. בגרמניה זה נהפך בשעתו לעניין מדעי ממש!
והם שניהם למדו גרפולוגיה.
גם עבדו בזה אפילו. במידה מסויימת.
בעיקר אבי וגם אימי.
ואסטרונומיה היא גם קצת התעסקה עם מפות בבית.
וחלק גודל היה תפירת שמלות בבית.
עם זה שזה גם כן היא הייתה מאוד מאוד אלגנטית תמיד.
דגש על ביגוד יפה.
לכל המשפחה דרך אגב ותפרו בבית עם תופרת קבועה.
מי ש. את מי שחיבבתי בבית בעיקר את העוזרת.
שמה היא הייתה?
היא גרה אצלנו. כמובן לייב אין.
היא גרה. היה לה חדר קטן סמוך למטבח.
גויה כמובן נחמדה מאוד.
היא יכולה לצאת. היה לה חופש רק חצי יום בשבוע.
והיא בישלה. ודאגה לי.
אבל היות ואימי לא הייתה.
היה לה המון התעסקויוית.
היו לנו עוד מטפלות ילדים. מטפלת נוספת.
אומנת כזאת.
אומנת נוספת. שהיא באה פעמיים שלוש בשבוע ויצאה איתי ועם אחי אולי גם לפארקים לשעשע אותנו.
גם האומנת?
אמא לא התעסקה איתנו בגרמניה הרבה.
בארץ כבר הכל אחרת.
תאמר לי. גם האומנת הייתה גרמניה?
כן. אני זוכר את כולן.
האומנת הייתה מאוד יפה ואני אפילו
זוכר עוד מתנות שקיבלתי מהאומנת ובעלה. אוקיי.
היו לי המון צעצועים ומפונק מאוד. הייתי נורא מפונק.
קודם הייתי לבד הנכד הראשון
של השתי הסבתות ואחר כך גם כן לא היה חסר.
אתה הספקת לפני-33 ללמוד במערכת חינוך מסודרת. בגן ילדים או שהיית בבית?
שם בגרמניה למדתי רק שנה אחת.
את כיתה א.
כן. הלכתי זמן קצר לגן ילדים של נזירות.
זה הדבר היחידי שהיה שמה ליד הבית.
היה גן ילדים של נזירות. ניהלו אותו.
היו מאוד נחמדות. זה הזיכרון שלי קלוש.
אני לא זוכר הרבה מזה אולי דברים טריוויאלים.
אז ב-32 בערך מכניסים אותך לכיתה א?
כן. ובית ספר היה בית ספר כללי.
פסללוגיק קראו לו. בניין יפה. מפואר.
ביקרתי אותו עליו אחרי המלחמה.
עוד פעם הלכתי במיוחד לראות את הכיתה.
יש לי צילומים שלי בכיתה הזאת הראשונה שלמדתי.
מפה בישראל והוא קיים הבית ספר עד עכשיו כמובן שהוא פולני כרגע.
אז הכיתה היינו שני ילדים יהודים.
וכשהתפללו בבוקר. הילדים כולם היו צריכים להתפלל ״פאדר אונסר״.
קמו המורה שהיה נחמד. איש טוב.
אמר שני הילדים לנו.
״אתם לא צריכים להשתתף בתפילות.
אתם יכולים להשתתף להישאר לשבת״.
חוץ מזה הכל בסדר.
אין שום בעיה לא הייתה אפליה.
הרגשנו רק. התחלתי להרגיש יהדות
קצת כשהלכתי הביתה בדרך והילדים קראו אחרי ״ילד יהודי״.
"יודן יונגן". "יודן יונגן".
היו כמה ילדים שקראו לנו ״יודן יונגן״.
לא ידעתי מה זה בכלל.
ולא הבנת למה הם מתכוונים?
כן ידעתי שאנחנו קצת אחרים. ההורים כל פעם על זה התפילות היו אחרות. יום שישי וככה.
אנחנו לא הלכנו לכנסיות.
העוזרת הלכה לכנסייה. אנחנו הלכנו לבית כנסת.
זה הרגשתי כמובן שאנחנו קצת שונים.
ההורים שלחו אותי לבית ואז אחר הצהריים שההורים רצו שנקבל קצת "יידישקייט".
קצת ידע יהודי שלחו אותי אחר הצהריים
לכשעתיים-שלוש בשבוע לבית ספר היהודי אחר הצהריים.
איך קוראים למקום הזה?
אני לא זוכר. אבל אני דבר היחידי שאני זוכר מזה הייתי רק בכיתה א.
שזה היה נורא מצחיק.
מדוע?
פעם ראשונה. הסתובב שמה בן אדם שדיבר על שמיים וארץ.
ונענע בידיים ודיבר כמו שיהודים בישיבות מדברים.
בפאתוס. בהצגה ואני זה היה נראה לי נורא מוזר וההורים שלנו לא הזיזו את הידיים.
הם ישבו והרצו אבל לא. הוא דיבר בידיים.
ואבי שנא את זה דרך אגב שמדברים בידיים וזה. זה לא.
אבל הוא דיבר בידיים ותיאר את השמיים ושעה הסתובב.
אני בשבילי זה היה כמו בדיחה כל העניין הזה. שלומר שלמדתי מזה?
זה היה שום דבר.
זה היה נראה לי נורא מצחיק זה הכול.
המורה הזה שלך. אתה יודע איך קראו לו?
לא.
לא. יש לך מושג אם הוא שרד את המלחמה? אתה לא יודע.
באולץ לעומת זאת. בעיר הקטנה.
שם העניין היה יותר רציני שם יש סיפור אחר.
אבל זה קשור לאימי. אימי.
בבקשה.
שמה היה רב יהודי שגם עלה אחר כך ארצה והבת שלו חיה פה בארץ.
והכרתי אותו. זה לא מעניין.
הוא הכרתי אותו עוד בגרמניה ואשתי.
אין לה שום. כי לא היה לה שום היא מאיזור אחר.
היא חברה טובה שלי אשתי עד היום.
והתחבר מתישהו אותו רב יהודי שקוראים לו דוקטור וורמן.
הוא לימד את הילדים היהודים באולץ.
אבי. בעצם סבי הציל את חייו בגרמניה.
הוא החביא אותו. אני חושב שזה מופיע על הסיפור של אישתי.
הוא החביא אותו ונאצים רצו לקחת אותו.
הוא לא נתן לקחת אותו.
את דוקטור וורמן הזה.
והוא ניצל ועלה ארצה עם משפחתו.
הם גרו בארץ והבת גם חייה פה בארץ.
זאת אומרת. סבא הציל אותו כבר בזמן הנאצים?
זה בזמן הנאצים. סבא באולץ.
אבל זה היה סיפור של יותר נוגע לסיפורים של אישתי.
דיברנו על זה שב-32 בערך. אתה מתחיל.
נכנס לכיתה א. קיבלת את הקונוס הזה של הממתקים. זה היה מקובל אצלכם?
יש לי צילום. יש לי צילום על זה יחד עם חברה שלי.
שהיא בגיל הזה אלה הבנות יותר גדולות.
היא הרבה יותר גדולה ממני.
היא הייתה יהודי. חצי יהודיה.
שוב פעם עם אבא יהודי ואמא גויה.
עליו יש לי. על זה יש לי סיפור אבל אינו מרתק פה או שייך.
תספר.
קראו להם לאופרט.
הם גם היו לאופרט היו חברים טובים מאוד של הורי.
ולכן אני גם אם הילדה הזאת הלכתי יחד ויש לי צילום שלה.
קראו לה ריקי לאופרט.
עם צמות בלונדיניות ארוכות.
הצילום עם הסוכריות. יש לי אותו בבית.
יום הראשון של הלימודים זה היה עסק גדול.
וריקי לאופרט. כיוון שהייתה חצי יהודיה נשארו בגרמניה בזמן הנאצים.
בתור מישלינג היא הצליחה להחזיק מעמד?
כן. כן ועל זה נודע לי אחר כך הגורל הנוראי שהיה להם.
בשנת 55-6 נסעתי לגרמניה.
ללמוד שם. אחרי המלחמה כמובן.
ללמוד ציוד מדעי שהייתי צריך בשביל זה היה בשביל.
מטעם קופת חולים בעצם.
ללמוד מכשיר מסוים ספקטרופוטומטר של חברת בקמן.
נסעתי והגעתי לעיר אני חושב שזה היה פרנקפורט. או מינכן.
וחיפשתי מלון זול. כיוון שלא היה לנו כסף בכלל קיבלנו מינימום של עזרה מקופת חולים.
ושלחו אותי לאיזה. מחוץ לעיר אמרו שיש שם מן מלון קטן.
פנסיון. מנוהל על ידי איזה אישה.
מכיוון שזה היה זמן קצר אחרי לא רחוק אחרי המלחמה.
אני החלטתי אני לא מדבר יותר גרמנית עם אף אחד.
אני אדבר איתם אנגלית קודם כל.
לא רציתי בימים ההם.
את הילדים גם לא לימדתי גרמנית.
די אני כבר לא מדבר.
רק מדבר אנגלית עכשיו.
לא רוצה את הגרמניה הזה.
הסיפור המצחיק הראשון היה שהוא פשוט מצחיק.
אני באתי לשאול על כתובת.
את הסטוארדס של אחת הדיילות בקרקע.
ואז היא אומרת לי תוך כדי שיחות ״תשמע
הסגנון שלי מגלה לי שאתה כנראה מדבר גרמנית יותר טוב מאנגלית״.
הנה הפסיק בלי אנגלית ואז נגמר לי עם האנגלית.
חזרת לגרמנית?
חזרתי. וודאי שאני יודע גרמנית יותר טוב.
ואז. אבל מה. זה לא חשוב.
חשוב שנסעתי למלון הזה. לפנסיון.
בבוקר התישבה על ידי אישה בלונדינית.
בעלת העסק ונכנסה איתי לשיחה. לא רציתי לדבר איתה.
הייתי עוד מאוד. מאוד.
היית עוד מאוד ברתיעה מכל מה שגרמני.
במתח. כן. חשבתי עוד גרמניה שרוצה לדבר איתי.
והיא אומרת ״תשמע. איך אתה מדבר גרמנית ואתה בא מישראל וככה״.
והיא הייתה נורא סקרנית.
ולא. לא רציתי. הייתי קריר.
והיא אומרת ״תשמע אני מבין שזה היית פליט.
גם אני הייתי פליטה״.
איזה פליטה היא בלונדינית כזאת.
״כן הייתי סודטן דויטשה״ את יודעת משהו?
כן. כן. כן.
הם נורא סבלו גם.
כל זמן המלחמה התייחסו אליהם כזרים לא כשייכי גרמניה.
קבוצה שלמה של גרמנים שחיו במחוץ לגבולות גרמניה.
שזה היה אז צ׳כוסלובקיה.
צ׳כוסלובקיה. וכל המלחמה הם התגלגלו איכשהו. לא התייחסו אליהם.
ואז היא מספרת לי ״תשמע אם אתה מברסלאו״. אמרתי ״כן הייתי בברסלאו״. את המורה שהכי אהבתי.
אמרתי ״איך קראו לו?״ מה.
אני לא יודע. אני הייתי ילד. אני עזבי אותי אני לא.
קראו לו לאופרט. בידיוק אותו איש.
שזה היה חבר של הורי.
עם הבחורה הזאת שאני צולמתי.
זה היה המורה האהוב שלה.
וואו. זה היה בשבילי וואו בכל בגרמניה.
ואז היא סיפרה לי שהילדה הזאת שבנתיים התבגרה.
עברה את הכל מה שקרה בברסלאו בצורה זוועתית.
הרוסים אנסו אותה והיו בתנאים איומים מה שעשו ממנה.
זה כבר עם השיחרור. זה כבר עם סוף המלחמה.
זה היא סיפרה לי.
על הילדה הזאת. מה עבר הגורל שלה היה.
שהיא הייתה מישלניג. שהילדה הזאת הייתה מישלינג.
זה היה בשבילי איזה מן שוק כניסה לגרמניה. אותה ילדה שאני צילמתי. הצטלמתי איתה.
אבל היא שרדה את המלחמה. ואם כבר היא סבלה אז היא סבלה מצד הרוסים.
מהרוסים. כגרמניה.
כגרמניה. לא יאומן! שזה כבר נושא אחר לשיחה.
אני רק. רק.
כן. מעניין.
רק למען הסיפור עצמו.
תאמר לי היו. כשאתה חושב על זה היום. היו הרבה מישלינג בברסלאו? היו הרבה נישואי תערובת?
כן. כן. כן הייתה לי עוד חברה כזאת.
שאחר כך לא יודע בכלל מה היה עם גורלה.
בריגיטה. היה לי עוד חברה כזאת שיצאה יפייפיה.
אני זוכר את זה. יש לי צילום איתה במיטה.
ולדעתך הא...
היא הייתה בת חמש.
ברור. רוב היהודים האלה שהיו מישלינג הם הצליחו בזכות זה לשרוד את המלחמה אתה חושב?
כן.
כן. היו להם הקלות והנחות.
כן. כן. עומדים פה שני ספרים.
כן.
אני לא יודע אם סיפרתי לך משהו על זה.
אני לא יודע אם הם קיימים ביד ושם.
הם בוודאי ילכו אם לא אליכם אולי לתפן.
זה ספרים מעניינים מאוד בקשר למישלינג. מרתקים.
מה. מי כתב את הספרים האלה? מה אתה יכול לומר עליהם?
היה. יש מנצח מוזיקה.
קונצרטים. מאוד מפורסם קלמפר.
הוא היה אחד המנצחים הידועים בעולם.
הבן דוד או אחיין שלו.
הקרוב שלו הוא התחתן עם גויה. הוא היה סופר.
הסופר הזה היה מישלינג.
כלומר מי שהתחתן עם גויה.
הוא כתב מהתקופה מ-33 עד 45 שם.
הוא כתב יומן. הוא כתב יום.
קיבלתי יום יום. מה שקורה למישלינג האלה.
מעניין מאוד.
וסבל סבל איומה. איום.
הם. הוא מתאר יום יום מה קורה ליהודים האלה שהיו יהודים.
הוא כבר. אני לא יודע אם הוא התנצר.
הוא כנראה התנצר גם כן אישית. כן. אבל.
כדי להישאר שלחו את מנוסקריפטית.
ההעתק. לכפר. כל הזמן.
והחביאו את זה היטב באיזה שהוא עלית גג וזה נשתמר כולו.
הוא כל דאג שיתפסו את זה!
זה לא נתפס. וזה שני הכרכים.
מרתקים. אני קראתי עכשיו שוב קטעים. הם חיו בדרסדן.
ופירוש מי שיודע מה היה גורל של דריסדן.
יכול לתאר לעצמו מה כתוב בספר.
הוא עבר את כל מה שכל הזמן.
מה שקראו ויודן האוס.
כל היהודים. ריכזו את האנשים האלה שהיו מישלינג.
לקחו להם את הבתים שלהם.
את הדירות שלהם וריכזו אותם בבתים מיוחדים.
כל עת המלחמה. הם רעדו שיום יום.
הם ידעו בדיוק מה קורה. ולכן הם ידעו את גורל כל היהודים.
והם כל הזמן היו בפחד מוות שיום אחד יקחו אותם.
כמו שבאמת לקחו בסוף את הסבתא שלי.
תיכף נשמע.
לא לקחו אותם ולכן זה נשמר.
והם גם עברו את כל ה...
הם עברו את כל דרסדן.
את השריפת העיר. את הבתים. הוא מתאר את כל יום יום מה זה.זה אי אפשר. איזה גהינום שהם עברו.
בתור יהודים עוד נוסף
כל הזמן עם הטלאי הצהוב.
הם לא קיבלו תלושי אוכל.
הם היו צריכים לעבוד בהובלת פחמים לכולם.
התייחסו אליהם. ירקו עליהם.
אבל יחד עם רק נשארו בחיים.
אבל איזה חיים שעברו עליהם. מתואר בספרים האלה.
תאמר לי. איך במשפחה שלך יתייחסו לנישואי התערובת?
אתה זוכר בתור ילד קטן דיבורים על זה?
זה. לא היה שום אפליה.
לא היה עניין עם זה?
בכלל לא. ההיפך אני חושב שהיה גם במשפחה שלנו.
של הורי שכבר לא עשו את זה. לא חשבו.
היו רגעים שהעלו את הנושא הזה בכל בית יהודי.
עוד לא ידעו היטלר לא התייחס לזה.
אבל לא היו בית יהודי שלא דנו בנקודה.
אולי לפחות בואו נעביר את.
לפחות את הילדים לנצרות. כדי להציל אותם.
כן. בבקשה.
טוב אני. לא היה בית יהודי שלא העלו את זה בגרמניה.
וודאי לא בחוגים. את האפשרות להעביר לפחות את הילדים לנצרות.
זה כבר אחרי 33. מן הסתם. או גם לפני?
גם לפני זה כבר.
גם לפני.
תראו האווירה.
הדת הייתה הם הרגישו עצם גרמנים עם דת יהודית.
בוא נדבר רגע על בעצם שנת -30-31-32. מבחינה פוליטית גרמניה סוערת באותו זמן.
אני לא קיבלתי. בתור ילד. בתור.
אתה לא זוכר את כל ה...
מעט מאוד אני זוכר יריות ברחובות.
בברסלאו שמעתי יריות מפני שהיו הרי מאבקים בתוך
לפני הנאצים מכל מיני רייוטס וירו ברחובות!
זה היה קצת מפחיד. מה שגם אני זוכר וזה בכלל בתור ילד זה היה מפחיד.
התחילו לעשות משום מה כבר אזעקות נגד
הפצצות היה אז סירנה. ניסויי סירנה.
ואני לא הבנתי מה זה בכלל פתאום ניסויי סירנה.
זה היה כבר אז. למה?
איך? אני לא זוכר את זה.
האם מישהו מבני המשפחה שלך היה פעיל פוליטי באיזשהי מפלגה לפני-33?
לא. לא
אבי היה באיגוד סטודנטים יהודי.
שמה זה אמר. מה. מה זה אמר להיות?
זה היה בדיוק כמו האיגודים הנוצרים רק שלא קיבלו אותם שם כמעט.
זאת אומרת כבר לפני 33 לא קיבלו אותם?
כן. והיה איגוד סטודנטים שהתנהגו באותה דרך.
היה איגוד ספורט. עשו התחרויות עם סירות. נסעו על הנהר.
וחברתית היו חבורות חברה ככה.
אבל היה להם איגוד ייחוד יודישה סטודנטין.
אה וה פאוו זה היה נקרא.
אי וי. אה וה פאוו. אי דבליו וי.
אתה חושב שאבא למשל. לצורך העניין היה רוצה להשתייך לאיגוד הסטודנטים הכללית הגרמני?
או שהוא דווקא היה גאה להיות באיגוד שלו?
לא. אני גם הרי יודע שהוא היה גם הרי חייל במלחמת העולם הראשונה.
ואז זה מעניין רק דבר אחד.
הוא ירגיש את עצמו בתור חייל גרמני. לא יהודי במיוחד.
אבל מכיוון שהיה יהודי.
הוא פעם. שהם היו בפולניה.
עברו את פולניה ואת לטביה והוא אומר שהוא בפעם ראשונה פגש יהודות.
מה שהוא הבין יהדות.
זה היה בכלל לא פשוט.
הוא ראה פשוט יהודים אוסטיודן מה שנקרא?
הוא ראה אוסטיודן.
זה בשבילו היה חוויה חדשה.
הוא ראה אנשים עם פיאות וזקנים.
זה חיה לגמרי חדש ובלתי מוכרת.
איך הוא תיאר את זה מבחינתו?
הוא.
קשה לי בדיוק לדעת.
הוא היה בעיירות הם הללו את הצבא הגרמני. גם היהודים שם.
הוא כתב יומן בתחילת המלחמה.
התחיל לכתוב בגרמנית מה שהוא רואה.
ילד יהודי יהיה יהודי.
ילד בעברית. כתב כמה שורות בתוך היומן שלו בעברית.
בעברית?
כן. העברו יום הזה קיים.
אני חושב שהוא אצלי אפילו. רק שורה אחת או משהו.
והוא כותב שהוא מתגעגע כשיהיה גדול הוא ילך לגרמניה.
הילד היהודי ירצה. היהודים שאפו כולם ללכת לגרמניה שהייתה ארצות.
כאילו ארצות הברית של היום. משהו החלום כזה.
וגם היהודים שיכלו להרשות לעצמם.
הלכו ללמוד בגרמניה ואלה שלמדו בגרמניה למדו אז.
וזה אנחנו יודעים היום.
הרבה יותר מהר וקל משיהודים.
מה שהיהודים עצמם. הא סליחה מה שהגוים. הם ידעו ללמוד.
איך אתה מסביר את זה? מכיוון שהיה להם הרגלי למידה?
יהודים ידעו ללימוד. למדו מיילדות בחדר.
והיה להם ראש לימודי מפותח.
הם ידעו לקרוא. והם ידעו לפלפל. והם היו חריפים.
כשהם הגיעו לגרמניה לאוניברסיטה.
זה היה קל קלות בשבילם פתאום.
הרופאים פה בארץ היו בחלקו.
היו אלו שלמדו בפולניה. גדלו בפולניה.
למדו רפואה בגרמניה היו פה בארץ יוצאים מן הכלל.
קיבלו השכלה מגרמניה.
ואני זוכר אחדים מהם.
אני זוכרת דוקטור שטייקב ועוד אחרים. אוקיי.
אני חושבת רגע על מה שסיפרת על אותו ילד שאבא פוגש באיזה עיירה בלטביה.
אתה אומר. שהוא אומר אני אתגעגע לגרמניה. יכול להיות שאותו.
אבל אבי נעשה גם את אנטישמי.
לכיוון אוסטיודן.
כן.
מבחינתו מה? זה היה בושה?
כשהוא הגיע ארצה. בעיקר.
תאמר לי בברסלאו עצמה גם היו אוסטיודן? הייתה שם קהילה של אוסטיודן?
כן. שוב רק הסיפורים של אבי.
אתה לא זוכר אותם?
לא.
היה להם בטח בית כנסת משלהם. דיברו שם יידיש.
לא זוכר אותם. לא פגשתי אותם.
אבל הכל בא מאבי. דרך אבי.
ואבי תיאר את ההתנהגות של היהודים המזרחיים בגרמניה וכמה הם שנאו אותם.
והוא סיפר גם למה.
היה קשה מאוד לשמוע.
קודם כל עם פולין הם כאילו.
הגדילו להם את האנטישמיות.
הם כבר רצו להיות קצת אחרים.
קצת יותר מתקדמים כמו גרמניה ופתאום באו האוסטיודן.
זה היה בשבילם דיי קשה.
גם הוא סיפר סיפורים מאוד לא מחמיאים על הסוג הזה של היהודים.
הם לא היו ישרים.
הגרמנים כמו אבי. השתדלו להיות יותר ישרים מהגרמנים.
אף פעם איש לא חשב לרמות את השלטונות.
הם שילמו כל דבר בדיוק כמו שהיה צריך.
התנהגו יותר. יותר ישר מהגוים בכל חוקי חוק וחוק וחוק.
והיהודים לא כל כך אלה שבאו.
לא היו רגילים לשלטון הזה הגרמני.
אלה כמו אבי אנשים כבר הרגישו שהם עושים. עושים אנטישמיות.
קראו לזה ריסס. די מאכן ריסס.
אלה עושים ריסס זה מהמילה העברית. רשעות. ריסס זה רשעות ביידיש.
וכאן אבי התחיל. הייתה לו אברסיה נוראית נגד יהודים מפולניה.
שתורגמה אחר כך לזה שהגיע ארצה זה גם כן היה פה.
גם הורי שניהם במידה מסויימת.
שנאו את היהודים פולנים.
זה עבר לגמרי לידם.
וזה היה וודאי גם הדדי במידה מסויימת מפני כשהם באו הנה קראו להם הייקס.
פתאום הם היו הייקס. הסנובים.
היה להם מעמד יותר.
הם היו יותר אלגנטים והם.
זה היה מאוד מאוד קשה בהתחלה.
בעצם אנחנו מדברים על גרמניה.
גורל כולם היה זהה.
זה לא היה משנה אם הוא היה אוסטיודן או שהוא היה גרמני בן דת משה.
לא ואפילו אם היה כבר נוצרי.
ואפילו אם היה כבר נוצרי זה לא שינה.
לא. להיטלר זה לא זה לא שלל.
יודס. יודה וגם יהודי.
טרגדיה כזאת גדולה. וכשאתה היום חושב על אבא שדיבר ככה. מה אתה חושב על זה?
זה עצוב. משהוא אף פעם בארץ לא התאקלם. הוא לא התאקלם.
כמו הרבה ייקים באמת.
לא התאקלם. חיפה. בחיפה.
שהם הרי עלו לחיפה ועשו שם בית מרקחת 40 שנה.
הוא אף פעם לא נעשה ישראלי.
הוא אף פעם לא היה ישראלי והם ניסו הכול.
חוץ מזה שגם עברית הוא אף פעם לא ממש.
והוא גם ניסה ללמוד וזה לא הלך לו.
והוא כמעט שלא דיבר בכלל עם הנכדים שלו.
לא יכול היה לדבר לא עם מיכל ועם הילדים שלו.
לא היה לו. זה היה לו קשה מאוד שהוא לא יכל לדבר עם הילדים שלי.
זאת אומרת מבחינת אביך השבר של לעזוב את גרמניה היה קשה מאוד.
קשה ביותר.
החיים שלו נחתכו.
נחתכו.
ניצלו אך נחתכו.
אומנם הבית מרקחת בחיפה מאוד הצליח.
מבחינה מסחרית הוא מאוד הצליח בגלל שהוא פיתח סוג תה שעשה אותו לעשיר באותו זמן.
והוא הרוויח המון עם התה שהוא עשה.
זה היה סיפור. יש על זה סיפור אבל הוא לא חשוב. לא מתאים הנה.
זה כבר בארץ.
לא מתאים הנה. והאמא כן.
אמי כן התאקלמה בארץ יותר.
היא גם הייתה יותר ציונית מההתחלה. היא גם הרבה יותר דתית והיא דיברה עברית.
היא הגיעה גם עם בית באמת יותר דתי. זאת אומרת הייתה לזה השפעה על הבית.
היא הסתדרה פה. היא הייתה הרבה יותר גם חברתית יותר מעורה בחברה.
אמרת שאתה זוכר שב-32 כבר שיש קצת בלאגן. יש תסיסה.
את הבחירות של 33 אתה זוכר?
לא. לא שום דבר.
תראי ילד בכיתה א.
הפגנות ברחובות? תעמולה וכולי.
לא. לא. לא. לא.
אני זוכר שישרו את ה.
שהיה מצעד גם בגרמניה עם מה שקרוי הורסט ווסל לייד.
שהדם היהודי ניתז מהחרבות."פון דן פיוזן בלוט פון שוורטרן שפריצטה״.
מהסכין.
כן. שיר נוראי.
נוראי. אבא שלך שהיה חייל במלחמת העולם הראשונה. חייל גרמני. איך הוא מתייחס לזה?
אז הוא אמר. לכן הוא מייד יצא!
הוא אמר אני. אם אלה.
אם היטלר תוקעים לי סכין בגב אחרי שנלחמתי עבורם הזה.
אני לא נשאר פה אף יום.
גרמנים הרי מאשימים את היהודים שהם תקעו סכין בגב האומה הגרמנית במלחמה.
נכון.
את זה אבא לא יכול לסבול.
ואבי לא
היסס לצאת הוא יצא לפנינו.
חצי שנה לפני אמי והילדים. אחי.
כיוון שהוא נסע לעשות איזשהו עסק בארץ.
כמו אז בית מרקחת. הוא נסע לחיפה.
תכף נגיע לזה. בוא נדבר קודם עוד על לפני שאתם.
לפני שאבא עוזב. לפני שהמשפחה עוזבת.
יש לי רק שאלה לגבי אבא שהיה חייל.
האם הוא היה באיזה איגוד של חיילים ותיקי מלחמת העולם הראשונה עוד בברסלר?
או שבתור יהודי. אתה יודע? הרי היו גם כאלה איגודים.
לא. לא. אחרי המלחמה אני לא חושב שיהיה לו עוד קשר יותר עם.
עם חיילים ותיקים או משהו כזה?
לא. לא. לא. לא. לא. לא. לא.
היו לו מעט חברים.
אני לא יודע על זה הרבה.
הזכרת קודם את המושג גרמני בן דת משה.
כן.
אתה יכול להגיד שככה המשפחה שלך הרגישה פחות או יותר עד עליית הנאצים?
כן. כן.
הם ראו את עצמם כגרמנים? ראו את עצמם.
גרמני. אבי ראה את עצמו כגרמני.
אמך פחות. אמא פחות אתה אומר הרגישה.
אמא לא. אמא לא.
אבל העיירות הקטנות הרגישו את האנטישמיות הרבה יותר.
בעיר הגדולה האנטישמיות לא הייתה סיגניפיקנטית כל כך.
בעיירות הקטנות שמה היהודים בלטו. והורי בעיקר.
ואת הסבא הזה שהיה עשיר עם החנות הגדולה שהוא בוודאי היו מאוד סיגניפיקנטים בתור יהודים.
כל הקהילה הייתה מאוד מלוכדת.
מבחינה חברתית האם רוב החברים שלהם היו גרמנים?
או יהודים? או מעורב? היה לזה בכלל.
והיו להם הרוב יהודים.
היו יהודים. היו גם גויים אבל העיקר היו יהודים. כן.
אז בעצם.
בעצם כן.
בעצם אתה מתאר מצד אחד השתלבות טוטאלית כמעט.
אבל היהודים היו בכל זאת היו יעד.
הם. תראי. הם גם קראו לעוזרות שיקסע.
העוזרת אף פעם לא הייתה יהודיה.
אוקי. היא הייתה שיקסע.
היא הייתה שיקסע. היא הייתה בזה.
ולא הייתה עוזרת יהודיה.
לא אין כמעט. לא.
לא שמעתי דבר כזה כמעט.
והם יחסי התיחסו לגוים כבקצת הייתה באיזשהו רמה יותר נמוכה.
אצל אבי זה כבר אחר אליה כשלמד באוניברסיטה.
וודאי ואז כבר היו לו וודאי חברים אינטליגנטים וככה הגרמנים.
אבל הם גם לא יהיו ממש חברים.
היה להם חבר אחד גוי.
והוא היה איש מעניין מאוד. מרתק!
הוא איש מיוחד. אבל זה משהו נדיר מאוד.
שאיש אחד שלא. אז הוא לא נשוי.
רווק. איש. גם אמא שלי אהבה אותו מאוד.
הוא חיים עם אמא הוא היה גוי.
והוא ערק אחר כך בזמן המלחמת העולם. הוא ערק מהצבא.
מהוורמאכט וה?
הוא ערק. הוא. אז זה סיפורים לגמרי אחרים אני לא הגעתי לזה.
אוקי.
ונוסע לכיוון אחר. זה כבר בעצם אז מה שקרה פה.
הוא נשאר עם הוריי חבר גם כשהוא הגיע הורי הגיע בהתכתבות.
עד כדי כך שהורי פחדו.
כתב שהוא זה המכתבים שלו יפלו לידי הנאצים ויהרגו אותו.
הוא היה אנטי נאצים נוראי מאוד. ובמלחמת העולם הצליח לערוק לצרפת שהקומוניסטית.
לקום בזמן המלחמה הוא לאיך קראו לרבלין ה. איך קראו להם?
הלך לי כרגע השם.
אלה שערקו לצרפת ונלחמו נגד הגרמנים.
פרטיזנים!
לפרטיזנים הקומוניסטים הוא ערק.
בתום המלחמה כיוון שהוא היה בפרטיזנים הקומוניסטים היה צריך לעבור לגרמניה ה.
למזרח גרמניה?
מזרח גרמניה. עבר לשם ונעשה שם איש מאוד חשוב בפוליטיקה.
המזרח גרמנית.
המזרח גרמנית. אבל נשאר בחברות עם הורי כל השנים.
ונשמר הקשר?
ונשמר הקשר ואז התחילו
לפחד בשבילו שיגלו את העסק הזה בהמזרח גרמנים וסטאלין.
זה היה לו כל כך מסוכן של זמן מה.
מה שהוא כתב הנה.
שהוא הפסיק לכתוב והקשר נותק לחלוטין. זה סיפור אחר.
זאת אומרת. הדיקטטורה יכולה להיות איומה גם מימין וגם משמאל.
ועוד איך! ועל זה יש לי סיפורים לחוד.
קראו לו ארתור מילר ויש לנו יש לנו תמונות של זה.
וזה גם סיפור ארוך לחוד.
מעניין.
תגיד לי. בברסלאו היו גם יהודים עניים? או שרוב היהודים היו שם מבוססים היטב?
היו עניים. אבל כרגיל את העניים רואים פחות הם יושבים ב.
איך אומרים העניים יושבים בצל אותם לא רואים כל כך.
כשאנחנו שמראיינים יהודים.
היו. וודאי שהיו.
אנחנו שומעים מהרבה ראיונות. לאו דווקא מגרמניה. שבקהילות היהודיות הייתה עזרה הדדית.
מי שהיה לו תרם למי שלא היה לו וזה היה ככה מאוד מסודר.
האם גם בברסלאו הייתה עזרה הדדית?
או שיכול להיות שהעניים היו בכלל האוסטיודן.
אני לא יודע. שוב. הייתי קטן מידי בשביל זה.
היית קטן בשביל להתעסק עם זה.
כן. בוודאי שהיה עזרה הדדית באולץ שמה איפה שהקהילה הייתה כל כך מגובשת. בברסלאו אני לא.
היו ודאי איגודי יהודים.
איגודים יהודים לעזרה הדדית. היו ודאי.
אני לא יודע שום דבר.
אמא אמרת שהייתה מאוד מאוד עסוקה.
למדה אסטרולוגיה. למדה אסטרונומיה. התעסקה בבגדים.
היא גם הייתה באיזה ארגון אולי.
איזה ארגון נשים או משהו כזה?
לא. לא ידוע לי שום ידוע ארגון.
היא הייתה מאוד קשורה למשפחה. לא.
אני לא חושב שהיה ארגון נשים בכלל.
היא לא הייתה אישה חברותית עם נשים. היא היתה חברותית עם גברים.
כן.
רצו אחריה בלי סוף. אבי מאוד סבל מזה.
היא הייתה כל כך יפה ועשתה רושם.
היא גם היתה חברותית אני מבינה?
חברותית לגבי גברים יותר מאשר לנשים.
נשים לא כל כך. היא לא הייתה אישה קלה. לנו היה קשה בבית.
האם ב-33. ינואר. הנאצים עלו לשלטון.
אתה לא זוכר כל כך את התעמולה לפני אני מבינה.
את לא זוכר את כל הסערות?
לא. כל מה. חלק גם התערבב עם ידיעות שאנחנו עוד יודעים אחר כך.
ידענו אחר כך זה כבר קשה להבדיל את זה.
בגיל הזה לא יכול לדעת.
כשהיטלר עולה לשלטון. אני מבינה שהוריך שלא כמו יהודים אחרים.
מתייחסים לזה מאוד ברצינות!
עובדה שהם. שאבא פשוט רוצה לעזוב את גרמניה מייד!
כן. לא אמא רצתה תמיד לעזוב את גרמניה.
היא אמרה. מה אמרתי לך היא לא. ישראל זה עיר. זה ארץ שלה.
אנחנו יודעים שהיו הרבה יהודים וגם גרמנים שהם תופעה חולפת. זה קוריוז.
זה שוב פעם אנחנו מגיעים לתקופה אחרת.
אני לא סיפרתי עוד.
אנחנו הרי עלינו ארצה.
אבל הורי ראו פה בארץ בדיוק את ה. מה הולך?
מה קורה?. לא היה צריך להיות נביא לראות מחוץ לגרמניה איך הכיוון למה זה מתפתח. ולכן.
מה הם הספיקו אבל לסבול בגרמניה?
לא סבלו.
כלום?
לא.
חוץ מהתעמולה ו...
לא. לא סבלו בכלל לא.
לא הייתה ההתגברות של האנטישמיות באותה שנה?
לא סבלו בכלל בגרמניה.
אוקי. אבא. ינואר הנאצים עולים לשלטון. מתי אבא עוזב?
ב-33.
באותה שנה?
כן. יצאה וישר. יצאה מיד לארץ וחיפה.
רחוב הרצל רק היה בבנייה הרחוב הראשי הדר הכרמל עוד לא היה כמעט.
ובנו וקנה פה איזה מקום בשביל לפתוח בית מרקחת.
מבחינת גרמניה הנאצית. כבר השלטון התחלף.
לא הייתה לאבא בעיה לצאת בשלב הזה?
בכלל לא.
מה קורה אם..
ההיפך הם רצו. שום בעיה לא.
שום בעיה.
הוא יכול היה להוציא רכוש בשלב הזה?
הוציא רכוש. הוציא הכל את הריהוט. הכול. כל עד הפרוטה.
הכול יכל להוציא. שום בעיה.
רק ממשלת המנדט דרשה אלף לירות סטרלינג כדי להיכנס. כדי לקבל סרטיפיקט.
ואם למישהו לא היה את הסכום הזה לא יכול היה להיכנס?
הוא לא יכל לבוא. לא הנה.
אני מניחה שהיו יהודים מגרמניה שזאת הייתה הבעיה בשבילם. שרצו.
להורי לא היה את הכסף אבל היה להם את סבא וסבתא שהיו עשירים
נתנו להם את הכסף.
אז סבא וסבתא נתנו.
כן. להורי לא היה.
אבי לא בבית מרקחת לא היה לו את זה.
איך הסבא גם מצד אבא וסבא וסבתא מצד אמא איך הם התייחסו לזה שאתם עוזבים? בברכה?
מצד אחד הזוג הדתי.
בברכה כמובן אבל כולם חשבו שזה שטויות.
כולם חשבו שזה היטלר הזה לא ישרוד.
זה לא יכול להיות. הוא משוגע. זמני.
קצת מזכיר את טראמפ. אני לא יודע מה יהיה עם טראמפ היום.
אמרו שהוא מטורף לחלוטין.
לא הבינו איך הוא הגיע לשלטון בכלל וכולי וכולי וזה לא יחזיק מעמד.
אבל אף אחד. חשבו שאולי יהיה כזה.
אבל תראי על רצח עם.
אף מעולם איש היה עליו לדעת.
אבל חשבו לעבור אותו.כמו שעברו הרבה פוליטיקאים פעם יהודי. קם יותר אנטישמי.
פחות או יותר. יעבור זה יעבור.
עברנו את פרעה נעבור גם את זה.
כן. תראי למי שלא היה לו רכוש.
חוץ מהדירה שלהם. היה קל לצאת.
למי שהיה רכוש בגרמניה היה לו קשה.
הוא אומר למה לי.
את כל העסק כבר מבוסס וזה.
נחכה. נראה מה יהיה אולי זה יעבור זעם.
וככה שני הצבעים. שתי המשפחות נשארו.
בגלל כל הרכוש.
זה עם הבית מרקחת.
והיה לו בית מרקחת וחיים מסודרים.
השני עם החנות הגדולה באולץ. כן והם נשארו.
חשבו תראו אנחנו בלאו הכי גם מבוגרים כבר. ואם זה יגמר זה יגמר.
תגיד. למה דווקא ארץ ישראל?
אפשר היה לנסות להגר לארצות הברית. לאוסטרליה.
לקנדה. למקום אחר באירופה.
לא. לא. לא אמריקה אי אפשר.
לארצות הברית היא קשה היה להתקבל.
לא היה אפידיויד.
היה צריך מישהו שיזמין אותם.
שיקרא להם לבוא. לא היה להם משפחה.
ולא היה. לא היו היום קרובים שם?
לא. וחוץ מזה אמי שהיתה ציונית.
אין האמא בעיר הקטנה אמרתי לך אם את אנטישמיות היא כבר את ציונית.
היא הרגישה את עצמה ציונית ממש שהיא רוצה לעלות לישראל.
היא הייתה גם פעילה באיזה תנועה ציונית בנערות שלה?
בקהילה שלה. לה רק. לא. לא היה עוד בעיר הזאת.
אז אמא הייתה ציונית.
בהחלט.
ואבא הולך אחרי אמא מה שנקרא.
במידה רבה כן. לעזוב את גרמניה לא בטוח.
אנחנו יודעים שבאותם שנים הרבה יהודים עוזבים את גרמניה. להולנד. לבלגיה. נשארים באירופה.
זה בגלל האמא היא נורא רצתה לישראל.
אתה זוכר את הפרידה?
מסבא וסבתא? משני הצדדים?
יש לי צילום של הצילום של הפעם האחרונה שצילמנו ביחד ברכבת.
יש לי את זה בבית שאנחנו. זה קשה.
באיזה חודש אתם עוזבים?
אבי. אנחנו ביולי.
בקיץ.
יולי או אוגוסט. כן אני פשוט.
האמא נשארה שמה איתנו שאני יגמור את שנת הלימודים.
זאת הסיבה היחידה?
כן. האבא גם. לא.
האבא היה צריך קודם לבנות תשתית לקלוט אותנו.
האמא רצתה שאנחנו נעבור כבר לבית. לאיזה דירה. שאבא יהיה לו ביזניס.
תגיד. אמא נשארת חצי שנה בערך בלי אבא. משהו כזה?
היא נשארה. בדיוק. נשארה עוד חצי שנה שם.
אנחנו יודעים שגם בשנה הזאת ב-33 כבר היו צעדים נגד יהודים.
למשל חרם ה-1 באפריל על עסקים יהודים. האם העסק של סבא נפגע?
אז עוד לא. כל העסק.
העסקים היו עוד פתוחים לגמרי.
היה הדבר היחידי שהיה יום אחד.
אני יודע בהתחלה שעמדו משמרות לפני בית מרקחת.
נעמדו שני נאצים אבל לא עצרו את האנשים להיכנס.
רק עמדו שם?
עמדו שם נציבים נאצים בתלבושת חומה.
מפחידה קצת אבל לא עשו שום דבר.
והאנשים באו לבית מרקחת אביב.
אבי סיפר עוד זה אני גם יודע או זוכר.
שאמרו רגע ואמרו לי ״מה אנחנו לא ידענו שאתה יהודי״ הקונים.
״אתה בכלל לא משהו כמו היהודים.
אתה לא מתנהג כמו יהודים״ הרי היהודים היה כבר תמיד איזשהו תדמית אנטישמיות הייתה.
לא ידענו שאתה יהודי.
שזו אמירה אנטישמית לכשעצמה.
כן. הם כולם היו נגועים.
אי אפשר היה לא להיות אז אנטישמי!
הם גודלים את זה מהכנסיה.
זה התחיל כבר עם הקתולים ואי אפשר
גם היום גודלים עם כמות הילדים הערבים בצהרי היום גודלים עם שנאת ישראל מקטן.
הם גודלים לזה הם בכלל לא יודע מרוע.
אלא הם גודלים מראש שזה משהו לא טוב.
הילד. הם נוטעים בהם בילדות.
אתה סיפרת שגם אתה בתור ילד קטן. שמעת פה ושמה קריאות אנטישמיות.
מינימום. מינימום.
אבל זה לא היה דומיננטי?
לא. לא. לא. אבל לא היה לי חברים שלא יהודים.לא היה לנו חוג אחר מיהודי.
אני לא יודע. לא זוכר איזשהו ילד שלא היה יהודי או או חצי יהודי לא זוכר דבר כזה.
אתה יודע. אתה מצד אחד מתאר משפחה. בטח המשפחה מצד אביך משפחה ממש גרמנית!
לא אוהבים את האוסטיודן.
אוהבים את התרבות הגרמנית. מחוברים לתרבות הגרמנית ובכל זאת חיים ביחד עם יהודים.
הסביבה היא יהודית בעצם.
התרבות הייתה. היהודים היו יותר.
בכלל בתור בכלל יותר תרבותיים.
זאת אומרת היהודים שהשתלבו אתה מדבר?
בכלל בגרמניה. היהודים לא רק היו.
למדו באוניברסיטה. יותר האוניברסיטאות היו מלאות עם יהודים.
הם היו יותר משכילים.
היו יותר משכילים. יהודים היו תמיד שכבה משכילה תמיד.
עובדה. תראי. עוד היום תראי. הרופאים היו יהודים בעיקר.
בגרמניה.
בגרמניה. ורוקחים היו יהודים.
ועורכי דין היו יהודים. הנה של מירים המשפחה עורכי דין.
הם כולם אלה היו אקדמאים היהודים. רק הסבא שלי היה סוחר עור. סוחר עמיד.
ומצחיק משהוא פעם אמר הסבא שלי עם הילדים.
״אם אתה לא מספיק חכם אתה צריך להיות אקדמאי.
אם אתה לא מספיק פיקח אתה צריך ללכת.
לך לאקדמיה.
לך לאקדמיה.
ואל תפתח בית מסחר.
כן. הם יהיו או עושים ביזניס אם אתה לא מספיק פיקח אז לך ללמוד.
בקיץ 33 אתם עולים
לארץ מתאחדים עם אבא שכבר התחיל להקים את העסק שלו בחיפה על הכרמל.
לא על הכרמל. בהדר.
בהדר. איך אתה מתאקלם? חיים פה...
לא מתאקלם.
קשה.
לא מתאקלם בהתחלה. לא הבנתי את השפה. שום דבר.
ובבית ספר לא היה את האותיות. וכל השולחנות וכיסאות.
אני ראיתי המורה מצייר ואמרתי מה פתאום שולחנות וכיסאות?
האותיות העבריות מרובעות כאלה.
זה או שהוא שכב או שהוא עמד הכסא.אבל זה צריך להיות אות? זה היה משבר.
והמנטליות פה והרעש?
זה לא. אבל בכלל זה לא. היה לנו משבר. לי משבר קשה.
קוראים לזה היום משבר אבל זה בעצם היה פשוט לא השתלבתי.
והוריי שמו לב לדבר.
כשהורי הרגישו את זה.
גם אחי היותר קטן.
הוא עוד לא היה שלוש שנים והיה אז סיגניפיקנטי.
שלחו. העבירו אותנו לקיבוץ מזרע לילדי חוץ. בתור ילדי חוץ.
זה היה משבר נוסף מפני שפתאום היינו בקיבוץ שהיה בימים ההם מאוד פרימיטיבי.
עוד הכול צריפים בתוך ביצות.
עולם חדש. מסביב ילדים הכול עולי פולניה וארצות אחרות. אבל דיברו רק עברית.
ואנחנו תוך חודשיים משהו
ידענו עברית לגמרי אני ואחי היה קטנצ׳יק אני גם. דיברנו בצ׳יק. אבל.
אבל זה היה משבר נוסף בגלל זה שפתאום זה היה קיבוץ קומוניסטי.
קומוניסטי. קומוניסטי כמו שצריך לא כמו היום.
וההורים באו מהעיר. האמא באה לבקר ופתאום היא הייתה עושקת הפרולטריון.
בורגנית.
בורגנית. והיא התלבשה אחרת. אלגנט.
והילדים התחילו גם פה שוב פעם.
היית שוב ילד חו״ל זר.
קיבלתי כביכול הורי טיפול שלא דאגו לי לא בכלל.
היו. היה בית אחד במזרע שהוא מאבן יחידי רק לילדים.
בית הילדים הקיבוץ הרוויח מזה.
בשל הקיבוצים היו עניים ביותר לא היה להם מה לאכול.
אנחנו כמו הורי שילמו עבור זה וזה
היה בשביל כל ילד היה הצלה בשביל קיבוץ כזה. היה הכנסה חשובה.
והמטפלות שלי הייתה אמה ובאורכם מצאתי את התמונות
השבוע יש לי איזה מטפלות משנות
34 או-5 מהקיבוץ שטיפלו בבית הילדים.
היה לי קשה שוב מאוד מאוד קשה להתאקלם.
וגם לא היה בית ספר עוד בגיל שלי.
לילדים בקיבוץ במזרע נגיד קיבוץ צעיר לא היה בית ספר מתאים.
הם היו יותר. הילדים יותר קטנים.
רק כעבור שנה והכי קשה היה הקומוניזם.
גם כאשר הייתי ילד מפונק עם המון צעצועים.
הצעצועים הגיעו לקיבוץ. ביקשתי והתפזרו מיד לכולם.
מכונת הקולנוע שלי הלכה לאולם תרבות.
לא היה. לקיבוץ לא היה מכונת קולנוע.
פשוט כזה ביד או משהו.
זה היה. הלך לאולם תרבות.
זה מזכיר את הסיפור של גולדה מאיר.
לא יודע אם את שמעת פעם.
אתה בעצם מגיע מברסלאו. עיר ממש מודרנית באותם הימים לקיבוץ מזרע.
צריפים.
איך אתה. איך אתה מתמודד עם הפער הזה?
טוב. כאמור היה לי קשה.
אני זוכר גם חוסר אמא פתאום אף פעם לא ידעתי.
האמא הרי לא הייתה לי.
לכל הילדים האחרים היו אמהות בקיבוץ למרות שגרנו בבית ילדים.
אבל היתה אמא והיה אבא.
למה הוריך עשו את זה?
כדי שנתאקלם וכדי להקל עליהם גם כן בהתחלה בביזנס.
כמה זמן היית במזרע?
הם עבדו. הרי חנויות היו פתוחות מהבוקר עד 12 בלילה לא כמו היום.
לא היה חוק והיה עוני כאן בהתחלה לא היה כסף.
אנשים רצו בשביל סבון היה שני מייל
יותר זול בקצה הרחוב הלכו קילומטר רק כדי לקנות סבון יותר זול.
זה לא אותם תנאים של היום.
כמה זמן אתה היית במזרע?
שנה.
שנה ואז חזרת..
ואז העבירו אותנו. את שנינו למעגן איגר שזה היה לא כל כך.
זה היה של מפא״י ופחות קומוניסטי כל כך זאת אומרת לא ממש.
יותר מתון.
ושמה היה גם בית ספר כבר.
היו כבר ילדים בגיל שלי ויכולתי כבר שנה אחת שם ללמוד.
האם במהלך השנים האלה שאתם פה בארץ ישראל אתם בקשר עם המשפחה בגרמניה?
כמובן.
מתחילים להבין שמשנה לשנה המצב מחריף שם.
כן. אז אמרתי אבי.
הורי שני הורי הבינו שחייבים להוציא מה שיותר ומה שיותר למהר ומה שיותר.
את הסבא וסבתא או משני הצדדים?
והראשונה אמי נסעה לגרמניה.
במטרה ברורה לשכנע אותם לצאת.
לצאת. לצאת וחזרה ולא הצליחה.
ממש לא הצליחה.
באיזה שנה היא נסעה אתה יודע?
ב-36 או חמש או שש.
זאת אומרת כבר נסעה בזמן מתקדם יחסית.
כן. כן. היה כבר רציני.
ואז אחרי שהיא חזרה אבי עכשיו אומר לה ״אני נוסע עם הילדים״.
אבי לקח את אחי ואותי לגרמניה.
אבל זה היה כבר מסוכן.
מתי הוא לקח אותכם? באיזה שנה?
37.
מה אתה אומר. רגע לפני מה שנקרא.
אבל כיוון שהיה כבר מסוכן קצת.
הוא החליט. עוד לא היה הרג המוני אבל היו כבר.
עוד לא היה. אבל היו כבר מחנה הסגר.
"קונצנטרטציונלאגר".
כבר ב-33 היו. דכאו למשל.
אז מה הוא שהוא עשה.
הוא תיכנן את זה היטב.
הדבר הראשון שהוא עשה. כיוון שהיו לו סוכנויות מגרמניה מסחריות של תרופות.
הוא היה סוכן כללי לישראל של כמה תרופות חשובות.
הוא ביקש מאותם החברות להזמין אותו לגרמניה לכתוב לו מכתבי הזמנה.
שהם יהיו מעוניינים. היו מעוניינים בכסף זר. בדוויזן במה שקראו לזה.
ולכן יזמינו אותו והם יהיו מעוניינים שהוא יבוא.
זה דבר אחד. נוסף לזה הוא דאג שיהיה לו.
לקח את הפספורט המנדטורי איתו.
שהוא הבין את זה כאילו זה הגנה אני עכשיו אזרח אמריקני.
אנגלי כאילו. זה היה הפספורט אנגלי.
למה הוא לוקח את שני הילדים? למה הוא לא נוסע לבד?
סבא וסבתא! הם רצו לראות את הנכדים.
שתי הזוגות היו בחיים.
ועוד חייו איכשהו בגרמניה.
היה לי עוד בן-דוד בגרמניה בגיל שלי.
באולץ היה לי בן-דוד עדיין באותו גיל.
אז אתם נוסעים?
ואנחנו נוסעים באוניה. אוניה מחיפה באוניה.
כמה זמן לקחה?
לויד טריאסטינו. אוניה קראו ירוזלמה.
לטריאסטה ובטריאסטה עולים על הרכבת.
ואבי מזהיר את אחי ואותי.
תדעו לכם גרמניה היא מסוכנת!
הרכבת תהיה מלאה עם גרמנאצים עצ ומרגלים.
אני לא. אל תדברי. אף מילה!
אם אתם תדברו אתם עוד תקבלו בבית ממני מכות אחר כך.
הכניס לנו פחד אימים
ברכבת כבר לפני זה.
הוא היה לחוץ מזה אבא. הוא היה לחוץ.
הוא היה רק קצת לחוץ. ברגע שנסענו.
התחלנו ברכבת נכנסה. אני רק מספר לך.
באמת אישה שגם נסעה לגרמניה לבקר הורים והיא הייתה
כל כך פחדה בהיסטריה שהיא ישבה בקבינה שלנו ובכתה כל הזמן.
ואבי כל הזמן היה צריך רק להרגיע אותה.
היא כל כך פחד היה כבר לנסוע לגרמניה.
תגיד אתה. אתם מגיעים לארץ ישראל של אותם הימים לבושים בטח בבגדים של ארץ ישראל.
כבר לא נראים ילדים אירופאים
עם מנטליות אחרת.
אנחנו מגיעים לתחנת הגבול.
ושליזיה היא בכלל מדינה הייתה של פחם
ותנורי התכה ומתכת. אזור גועלי ומפחיד.
‏ובגבול אבי חייב לרדת מהרכבת.
כדי לסדר את הניירות.
פחד נוראי.
את האישה הזאת לא נתנו לה לשהות בגרמניה יומיים.
הם שמו לה. יומים היא קיבלה רק אשרה.
אבי ירד וביקש חודש ואישרו לו חודשיים.
אמרו לו אתה נוסע לראות.
הם היו עוד אדיבים אליו כלפיו עם הניירות.
הם שכחו אז לתקן את זה גם בויזה.
ודאג שיתקנו את זה. בקיצור הגענו לגרמניה.
עוד ברכבת כבר בא הגסטפו והיה נורא מפחיד!
ואס אס. ואס אה ושורה אחרי במדים האלגנטים והם שאלו אותנו.
ואני לא הייתי מוכרח לענות. ״מאין אתם?״. ״פלשתינה״
״טוב שמה?״ אחד אומר לי. אמרתי ״כן״.
ואז הוא אומר לשני ״אני הלוואי ויכולתי להיות שם״.
זה אני עוד זוכר עד היום. יכולתי.
היו בניהם כאלה שכבר הרגישו.
בגרמניה האווירה איומה. הסבא ישב מדוכדך.
לברסלאו הגעתם?
גם לברסלאו וגם באולץ.
היינו מדוכדכים לגמרי כולם.
ישבו עם הפרצוף. ידעו שזה נורא.
היה כבר המון חוקים.
היה חוקים כבר קשים.
כל יום מופיע חוק חדש.
כל יום היה משהו מודעה ברחוב משהו חדש נגד יהודים וכבר ניסו נורא לצאת חלקם.
כבר נהיה קשה יותר לצאת?
כבר נעשה יהיה לצאת. עדיין אחותה של אמא שלי הייתה עוד שמה עם המשפחה.
היה אווירה קשה. אבי אמר לא לדבר עברית יותר!
במיוחד אם אתם נכנסים לבתים.
גדולים. בכניסה יושב נאצי למטה בכל בית.
השוער. לא מוציאים שם הגה! פחד. היה באמת מפחיד.
ולפעמים פלטנו מילה בעברית.
טוב הגרמנים לא ידעו בכלל שזה עברית. אבל.
לאמי קרה מקרה שהיא נכנסה לחנות ואמרה ״שלום״ בטעות.
והאישה הייתה חיוורת כולה קפצה וצעקה ״הייל היטלר״.
ואז אמי אחר כך אומרת למה כל כך נבהלתי נורא מה אמרת שם?
ואני חשבתי שיש איזשהו ברכה אחרת.
היא לא הבינה מה זה שלום. טוב זה האווירה.
זאת אומרת שכשאתה מגיע ב-37 שוב לגרמניה הפעם אתה כבר ממש חווה את האווירה של הנאציזם.
אבי לקח אותי להצגה.
ואומר אני רוצה. זה הולך ואומר אני יודע שזה הולך להיות סוף ואבדון אין ספק! אין ספק!
אני רוצה שתראה את התרבות הזאת לפני חרבון מוחלט.
אני לוקח אותך להצגה. תיאטרון.
בהצגה היו שלטים ליהודים וכלבים לא מבקרים.
אסור להיכנס פה. כל החבלים כאלה עם שלטים קטנים.
אופרה. הייתה אופרה נקרא הצאר והנגר.
״צאר אונד צימרמן״. הייתה אופרה נחמדה.
ובכל זאת נכנסתם?
אבי אמר ״תתעלם מזה. זה לא. לא.
לא אכפת לי זה לו נוגע לי.אני רוצה שתראה את ההצגה״.
אני זוכר אותה עד היו. היא הייתה נהדרת!
יופי של ההצגה. מתאימה מאוד לילדים.
אופרה. חבל פשוט שלא מציגים את פה.
זה כל כך נחמד ומבדר.
אבל אני זוכרת כל התצוגה הזאת עם היהודים עם השלטים האלה.
אתה כבר באותו הזמן כבר.
בן 12.
בן 12. כבר הרגשת בטח ילד ישראלי בכלל לא ילד גרמני.
כן. כן. כן.
איך ראית מהצד את הדברים?
היה לי מפגש אחד עם ילדים יהודים.
באולץ בעיר של סבא וסבתא.
שמה אותו מורה. חבר.
שדיברתי עליו מקודם וורמן.
לימד את היהודים. היה לו כיתה של יהודים. ילדים יהודים.
ואנחנו לקח אותנו את שני הילדים הישראלים פעם ראשונה הציג אותנו בכיתה.
היינו הסנסציה של הכיתה הזאת שני ילדים מישראל.
ואז הוא רצה להתפעל והוא עשה להם הכתבה בעברית כי אנחנו דיברנו עברית. ועשה הכתבה לילדים.
ואני עשיתי המון שגיאות כתיב. אני עוד זוכר עוד. עין ואלף וכל הדברים. טוב.
תגיד. אבא מצליח לשכנע
את סבא וסבתא משני הצדדים לעזוב?
לא הצליח יותר. לא הצליח.
גם לא ב-37?
לא.
למרות שכבר רע להם?
לא הצליחו להוציא אף אחד! אף אחד.
רגע הם רצו לצאת? לא הבנתי.
כן.
הא הם כבר רצו.
כן. חלק. רגע סבא וסבתא שניהם היו בארץ קודם.
בשנת. שנה אחרי שעלינו שנה
וחצי עלינו לישראל בא הסבא והסבתא הגרמנים משמידט. באו לחיפה.
הרוקח?
כן. שניהם באו לחיפה.
אז מי שנשארו זה ההורים של אמא?
כולם נשארו. תראי. אלה חזרו לגרמניה חזרה.
הרוקח ואישתו חזרו לגרמניה.
הם ביקרו פה בחיפה ובבנימינה.
היה לנו משפחה בבנימינה וחזרו חזרה לגרמניה.
הסבא. הסבא נפטר כעבור שנתיים ממחלת כליות.
הסבתא נשארה לא יכולה לצאת יותר.
הזוג השני. גם בא לבקר אצל אמא שנה אחרי זה ב-36.
בקיץ הוא. הסבא קיבל התקף לב והרופאים אמרו אתה לא יכול להישאר אתה נשאר פה אתה מת.
גם הם חזרו לגרמניה.
הם חזרו לברסלאו. הסבא באמת נפטר
ממחלת לב. הסבתא החליטה לברוח.
ובעזרת נאצי שהיא הייתה.
הכירה אותו הוא הבריח אותה.
נסע איתה דרך כל גרמניה לצרפת.
ספרד ברח והיא ברחה דרך עם אונייה לאורוגוואי.
וואו. באיזה שנה זה היה? אתה יודע?
כן. זה היה ב-30. על אורגוואי ב-39 אני מניח.
39. והסבתא השניה?
והסבתא השניה נשארה בגרמניה.
ו...
והיא כתבה כמה שאפשר עוד.
היא התכתבה אחר כך גם היא לקחו. שלחו אותה לטרזין.
ומטרזין קיבלנו מכתבים קבועים דרך של הצלב האדום. טלגרם עוד כאלה.
הייתה התכתבות עד אשר היא נשלחה למשלוח לאושוויץ.
יש לנו על זה דוקומנטים גם את המכתבים האלה של הצלב האדום אם הם.
אני חושב שכבר העברתי ליד ושם.
את כל הטפסים האלה של ״מה שלום הילדים?״ והכל תמיד רק שתי שורות.
על איזה סבתא אתה מדבר?
הגרמנים משמידט.
אמא של אבא.
כן.
אז בעצם מכל המשפחה הזאתי מי שנרצח זה הסבתא.
כן.
וכשאתם שם ב-37. אתם באמת נשארתם שם חודש חודשיים?
יש עוד אחד שניצל בצורה שקשה לתאר.
אחותה הגדולה של אמא מרגות עם בעלה.
שהיו גם עשירים מאוד.
הם בכלל נשארו ולא יכלו בכלל יותר לצאת.
אבל היה זמן קצר מאוד הייתה ההסכם בין רוסיה לריבנטרופ.
ריבנטרופ מולוטוב.
מולוטוב. ניצלו וקיבלו אשרה רק עוד לפיליפינים.
הם דרך רוסיה. גרמניה. רוסיה.
כל סיביר ליפן. מיפן לפיליפינים ככה הם ניצלו.
זאת אחות של אמא?
כן.
כשאתם. כשאתם. אתם ביקרתם ב-37 חודש-חודשיים?
כן. חודשיים.
חודשיים בסוף נשארתם. חזרתם לארץ ישראל.
מבחינתך כילד הייתה קלה לצאת מגרמניה הנאצית?
כן. אבל לא היה לי קשה שם.
לא היה לך מאוד קשה כי הסתכלת על זה מהצד.
כן. התייחסו אלינו טוב.
חדשות לא שמענו גם.
לא היה עוד רדיו בכלל אל תשכחי שמי ששמע רדיו שמע באוזנית.
תעמולה אנטישמית אתה זוכר מ-37? כרזות נגד היהודים. פלקטים שונים?
לא היה הרבה.
היטלר יוגנד הולכים ברחובות?
כן. כן. כן. כן.
מצעדים. שירים.
כן. אבל לא זה היה כל כך.
לא. לא נתנו לנו גם לצאת כל כך לי בתור ילד החזיקו אותי בעיקר בבית.
זאת אומרת הרחובות כבר קצת מסוכנים ליהודים.
כן. לא אבל לא החזיקו אותי בבית. לא היינו בחוץ.
זה היה ביקור משפחתי יותר. אתם.
כן. הסבא וסבתא לא נתנה לנו לזוז בכלל. הם הלכה. הלכנו לשחות.
הלכנו לטייל בעיר אבל לא נתנו לי. לא הרגשתי מזה שום דבר.
וכשאתם יוצאים מגרמניה אבא בהרגשה כבדה שהוא משאיר מאחורה את היקרים לו.
באמת.
היו לו ברור עוד מה יהיה.
לאבי היה ברור כל הזמן. הכל.
כשאתם חוזרים לארץ 39.
אבי לגמרי לא היה צריך להיות נביא זה. זה. זה היה כל כך.
מי שישב בגרמניה עוד לא ראה את התפתחות הרי יום יום החדשות הלכו לקראת מלחמה.
וראו שזה יהיה זה היה בלתי נמנע. שאלו רק באיזה יום זה יתחיל.
המלחמה כבר היה ברור שתפרוץ מלחמה.
אבל לגבי הגורל היהודי אף אחד לא ניחש שזה יגמר באושוויץ.
לא ידעו ש. לא היה ברור עוד שיהיה הרג תעשייתי.
הרג כל כך שיטתי.
כן. לא. זה. זה. זה.
זה גם היום עוד אי אפשר להבין את זה.
זה גם בחלומות הגרועים של אבא. אבא לא העלה על דעתו.
אי אפשר להבין את זה.
וכשכבר אתם פה בארץ 42-43 לאט לאט יש מתחילות להגיע ידיעות שקורה משהו נוראי.
כן. נורא.
אתם. איך אתם מתמודדים עם זה?
קשה ביותר. להורים. לאבי זה היה נורא קשה. זה איום ונורא. ורק היינו.
ידע שרק האמא שמה.
אחרים כבר היו בחוץ.
הסבתא באורגוואי ואחרים נפטרו אבל האמא שלו הייתה במלחמה כל הזמן שם.
ואבא דואג מאוד.
ודואג מאוד.
ובשלב מסויים נותק הקשר איתה כי היא כבר נשלחה לאושוויץ מן הסתם.
נכון. נכון.
נכון והיה זמן מה עם הצלב האדום עוד מכתבים עם התכתבות כזאת של שתי שורות.
שאפשר היה להבין משהו מההתכתבות הזאת. או שזה היה ממש?
רק שלומי טוב. ליום
הולדת שלי היא ידעה כמובן.
שלחה שלוש שורות. שתי שורות. שלוש שורות. ״שלומי טוב״ זה הכל או משהו.
שאתה חושב על הסבתא הזאת שחייה חיי רווחה בגרמניה.
כן. וצנועה. אישה צנועה. לא היה לה שום חיים פשוטים.
מאוד פשוטים. שום דבר מיוחד.
וכשהיא מסיימת את חייה בתא גזים באושויץ. אי אפשר.
אי אפשר לתאר.
אי אפשר לחשוב על זה.
איך שהעלו אותם לקרונות בתור בהמות. אי אפשר.
זה לא על דעת אנוש.
זה גם היום אי אפשר להבין.
אי אפשר. זה לא הולך.
זה איזה שיגעון של עם של ״בריינווש״ נוראי זה אי אפשר לתאר.
הם היו אנטישמיים אוקי אבל לרצוח אנשים כמו חיות.
אתה בתור ילד כבר נער גדל פה בארץ ישראל המנדטורית. אחר כך כבר קמה מדינת ישראל.
מתי אתה מבין בעצם איזה אסון גדול קרה בגרמניה ובאירופה בכלל. מתי אתה נכנס ממש למודעות?
לא כל כך.
זה לא שהתעסקו כאן בישוב עם זה.
חייתי פה בישראל עם כל מה שקשור לישראל.
עם הבעיות של ישראל עם המלחמות עם המדינה שקמה.
כל המדינה פה בארץ זה
לא הורגש כל כך
ידיעות הכי קשות הגיעו זה נגע יותר ל.
וגם בעצם ממש היקף האסון
זה נודע ממש אחרי המלחמה.
היקף ענק של האסון.
בתור ילד דאגנו יותר להפגנות.
השתתפתי בהפגנות נגד הבריטים בחיפה היה כל פעם צעדים נגד הבריטים על העליות וזה זה.
אנחנו. הייתי בגורדוניה והשתתפנו בכל ה.
הבריטים ירו עלינו מהטנקים נפט ואני הייתי חולה בהפגנות הזה.
שבועות שכל הבגדים שלי היו מזוט.אז זה כבר
היה עולם שלנו זה כבר לא אנחנו כבר לא היינו בגרמניה.
לא חיינו יותר זה.
כשאתם. כשאבא מקבל ידיעה שאמא שלו נרצחה בצורה כל כך אכזרית.
בסוף כשהוא מבין איך מתמודדים עם זה?
קשה לדעת הוא התחיל ללכת לבית כנסת אבי לא היה הולך ככה לא היה דתי.
הזמן היחידי שהלך לבית כנסת פעם ראשונה באופן קבוע היה זמן שאבא שלו נפטר.
פתאום הוא לא היה דתי אבל אז בכל זאת.
כיוון שהוא עשה את זה כאילו לכבוד האבא שלו הוא ידע
שאביו דתי ואני חייב להעביר את זה שאני אלך לבית כנסת.
אז הוא הלך למיניין וזה בגלל איזה רגע של כבוד כלפי אבא.
אתה. אנחנו קצת נתקדם כרונולוגית. גדל פה.
מלחמה הסתיימה. מדינת ישראל קמה אתה מקים משפחה.
מה השם של אשתך?
מרים. מכירים אותה היא ידועה והיא אחות.
ואחות שלמדה גמרה בדיוק את בית ספר לאחיות אז גם הכרנו.
והכרנו פה גרנו ואני גם קיבלתי כבר במקצוע הייתי בוציוד מדעי.
התאימו עוד שאני אחר כך אני אתחיל לעבוד גם באותו נושא.
וגרנו שנינו בחצר של בלינסון.
בתוך החצר היא בינתיים נעשתה מדריכה כל יום היא
למדה התמחתה בחדר ניתוח ואחר כך יותר מאוחר היתה מדריכת בית ספר לאחיות.
היא עלתה בדרגה והיא נעשתה מנהלת בית ספר לאחיות ויותר
מאוחר עלתה למרכז קופת חולים
והייתה בעצם מפקחת על כל חינוך האחיות של קופת חולים בארץ.
מה שמות הילדים שלכם?
מיכאל ויואב בינתיים יואב נעשה חרד חבדניק. שינה את השם
ונקרא עכשיו שלמה שמידע עם עין בסוף.
בעצמו הוא בטח עם כובע. לבוש חרדי.
הוא בתלבושת חבדניק.
מה שאבא שלך לא אהב.
נכון אבי לא. אני לא יכול לתאר מפגש כזה של אבי איתו. לא יכול לתאר לי את זה.
זה היה בלתי יאומן בלתי יאומן לחלוטין.
גם לי זה לא קל לראות אותו בתלבושות הזאת.
ב 61 נערך בישראל משפט אייכמן אתה עקבת אחרי המשפט או שהעדפת להתרחק?
וודאי כולנו. כל ישראל עקבה מי לא.
אבל זה זה סיפור לגמרי אחר נוראי האיש הזה. משפט אייכמן.
אתה במשפט אייכמן למדת עוד דברים שלא ידעת קודם מבחינת מה היה.
לא לא לא. חייתי כל החיים בישראל זה לא.
תאמר לי מה יחסיך היום לגרמנים?
טוב זה היום אנשים אחרים
אני לא יכול להגיד שאפשר עוד לקשור איתם אבל יש לנו קשרים עם גרמנים גם היום.
לא יודע אם זה שייך לראיון בדיוק אבל יש לנו זוג
חברים שהם גרמנים שהוא כומר והיא היתה מורת דת. ואיתם אנחנו בקשרים.
איתה. הוא לא חי יותר והם לקחו על עצמם הזוג הזה כל החיים
לעשות למען היהדות.
תקראו לזה מה הם יכלו לעשות טוב אי אפשר אבל
הם על עצמם לקחו את כל משפחות יהודיות רבות.
ממש אימצו משפחות. הקימו בית כנסת מחדש זה סיפור גדול ומשויך לעצמו
היא בתור מורת דת נתנה בתור דוגמה לא רק לכל ילדי הכיתה
שלה למצוא משפחות עקרות שעברו לארצות אחרות.
כל ילד היה צריך להתקשר עם אחת המשפחות האלה מהעיר הזאת ולכתוב להם מכתב.
וקיבלו. אספו את כל המכתבים של כולם מאותה העיר.
אחר כך את אלה שהסכימו הזמינו את כולם לבוא לגרמניה.
את כל האלה שהסכימו הפגישו אותם עם כל תלמידי בית ספר.
הם יצרו חוברות על זה יש לנו את החוברות פה בבית.
פרסמו את זה. עשו את זה מפעלי חיים מפעל.
כמו שגרמנים יסודיים גם ה ״ווידה גוט מאכונג״ מה שקוראים.
אין אף עם אחר שאנחנו יודעים גם היום שעשו את זה כמו גרמנים.
מר שמידט אני אבקשי ממך לסיום לומר כמה מילים לדורות הבאים.
מה אתה רוצה לאחל לנכדים שלך לדורות הבאים.
הם כבר חיים בעולם אחר יש לי שניים בארצות הברית.
שניהם כבר מרוחקים לצערי גם מתרחקים שוב מישראל. אין מה לעשות.
ברגע שהבת עברה לארצות הברית
עם בעל שהוא לא ציוני בכלל הוא גדל בארצות הברית.
הם לא דתיים בכלל יותר.
הם קשורים לקהילות אמריקאי בארצות הברית לקהילה היהודית.
יש להם חברים יהודים ולא יהודים ושמה זה כבר אחרת שוב.
מה אתה מאחל לנכדים האלה?
אני חושב מאוד שהיהדות
בארצות הברית לאט לאט תתמוסס כמו שהיא התחילה להתמוסס בגרמניה.
אני יכול לילדים אני יכול רק לאחל לך חיים
טובים ושלווים ונוחים אני לא יכול לאחל להם שום דבר אחר.
אני רק לא רואה אני לא
רוצה להתנבות אבל אני לא מאמין שיש שמה להם איזה קשר.
אין להם זיקה לישראל יותר.
וצר לך על זה?
זה חבל מפני שתרבות גדולה מאוד הולכת לאיבוד.
זה נכון.
זה בעצם מה שיש לי כאן לומר אני יכול לאחל להם רק אישית חיים מאושרים.
יש לך גם נכדים פה גם בארץ.
בארץ אין לי אף אחד.
היה לנו נכד שהיה חולה סכיזופרני והוא לא חי יותר.
אז אין לי בארץ.
אין לי לא נכד חוץ מהבן אין לי אף קרוב משפחה.
גם לא לי וגם לא לאישתי.
נשארנו פה לבד.
עם הבן חבדניק ניק שישאר שיהיה בריא שיהיה טוב שיהיה לו חיים מאושרים.
מר שמידט יש לך סיפור חיים
מרתק הרבה בזכות אבא שלך שבזמן אבא ואמא שהחליטו בזמן לעזוב את גרמניה הנאצית.
בעיקר האמא גם. כן.
אני מאוד מודה לך יישר כוח גדול גדול אני מאחלת לך ולאישתך היקרה בריאות טובה.
תודה. תודה על הראיון.
הלא פשוט לא פשוט ארוך.
והיה גם בחלקו דברים של אחרים עוד פעם במידה מסויימת.
נכון.
תודה.
זו הסבתא שלי קראו לה גוסטה שמידט.
היא ילידת פורברקר המשפחה.
שם המשפחה היה בובריקר.
היא נספתה באושוויץ לאחר שכל מי שקודם נשלחה לטרזין טרזינשטט
שמה היא שהתה תקופה קצרה ומשמה
היא הלכה במשלוח למותה.
באושוויץ.
באושוויץ.
בבקשה זאב.
התמונה הזאת היא מתארת.
היא צויירה בבית הכנסת.
ציור של בית הכנסת באולץ.
בעיירה קטנה שהיא היום אולצנן.
הבית כנסת הזה לא קיים יותר הוא נשרף כמו כל היתר.
והציור עצמו צוייר על ידי צייר ידוע שקראו לו לבושין.
אותו צייר ידוע בגרמניה בשלזיה.
גם מופיע היום באינטרנט אפשר למצוא אותו.
הוא האח של הסבתא שלי שנספתה.
אתה היית מתפלל בבית הכנסת הזה?
אני התפללתי. התפללתי. אני ישבתי לייד הסבא שלי כשהייתי ילד בן שש.
אז ישבתי פה בבית כנסת הזה איתו בגרמניה.
הציור הזה צוייר על ידי
לבושין כאמור האח של הסבתא שלי אוגוסטה שנספתה.
כמו ואותו איש צייר ציורים רבים
שידועים ואפשר למצוא את הקטלוג שלם או לפחות לתמונות באינטרנט.
Testimony of Zeev Wolfgang Schmidt, born in Breslau, Germany in 1926, regarding his family's experiences in Breslau and Oels before 1933, and his experiences in Breslau and in Eretz Israel during 1933-1937 His family's life in Breslau and Oels before 1933; displays of antisemitism; rise to power of the Nazi Party, January 1933; boycott on the 1st of April; aliya to Eretz Israel in summer 1933; life in Eretz Israel; visit to relatives in Breslau and Oels in summer 1937; anti-Jewish legislation; displays of antisemitism; return to Eretz Israel, approximately two months later.
item Id
13187367
First Name
Wolfgang
Zeev
Last Name
Schmidt
Date of Birth
1926
Place of Birth
Breslau, Germany
Type of material
Testimony
Language
Hebrew
Record Group
O.3 - Testimonies Department of the Yad Vashem Archives
Date of Creation - earliest
26/07/2017
Date of Creation - latest
26/07/2017
Name of Submitter
שמידט זאב וולפגנג Zeev Wolfgang Schmidt
Original
YES
Interview Location
ISRAEL
Connected to Item
O.3 - Testimonies gathered by Yad Vashem
Form of Testimony
Video