Yad Vashem logo

Sara Lipshitz

Testimony
היום י"ג באייר תשע"ז השמונה לחודש מאי שנת 2017. אני דינה שפט מטעם יד ושם.
מראיינת את שרה ליפשיץ. שנולדה בדינוב פולין. 1934.
שרה תספר לנו על ילדותה. על חייה בסיביר. הם היו בכמה מקומות בסיביר.
אחר כך עשו רפרטריאציה לפולין.
היא תספר לנו על החיים בפולין ועל עלייתה והתאקלמותה פה בארץ.
ספרי לי שרה מי על בני משפחתך. את מה הרקע שלהם. מה את יודעת. נתחיל מסבתא וסבא.
שמות מאוד חשובים לנו. כי זה מצבת זיכרון עבור האנשים האלה. בייחוד אלה שנספו או לא בחיים.
אז להתחיל? טוב. אבא שלי הוא דור שביעי מרבי אלימלך מליז'נסק. אז אה הוא היה חסיד.
אז הוא היה מחסידות ליז'נסק.
לא. הוא היה מחסידות באבוב. ואמא שלי היא בת דיין של דינוב. רבי דוידה למלך הכהן.
שהוא היה גם רב. וגם דיין וגם תלמיד חכם שכתב ספרים.
אם... קודם רציתי שתדברי קצת. על הרב. מי שיקרא את זה וישאל מי הוא היה רב מליז'נסק.
הרב אלימלך מליז'נסק הוא היה מקובל. אנשים יודעים את זה.
הוא הלך עם אחיו. ר' זושא הם יצאו לגלות בפולניה.
כן.
והלכו מבית לבית. ותמכו ביהודים. הם עשו כל מיני מופתים וזה.
ויש קבר בליז'נסק. ועולים על הקבר אלפים אנשים. מכל העולם לא רק מהארץ. מכל העולם באים אליו.
את עלית לקבר שלו?
כן. בטח. ומבקשים בקשות וזה מתקיים וזה פלאי פלאים. זה מצד אבא שלי.
רגע אבא היה גם חסיד?
כן בבית. בדינוב.
מאיזה חסידות?
באבוב אמרתי לך. הוא היה חסיד הוא הלך.
מה זה אומר חסידות בובוף? מה הם שונים?
זה היה גם אותו הדבר. זה היה רבי והיה לו חצר. יהודים היו באים שמה לחגים.
היו משאירים את האישה והילדים בבית. ונוסעים לרבי לחגים לראש השנה. ליום כיפור.
וזה נתן להם סיפוק נפשי. כי לא היה להם תיאטרון. הם לא היו כאלה. אדם צריך נפש גם לנפש. זה לא מספיק רק לגוף.
אז היו נוסעים לרבי. והיו שם בחצר. והם ספגו את הדרשות של הרבי. את התורות.
והם היו עם החברים שלהם הם גם היו מאוד חסידים.
אחר כך היו באים הביתה והביאו מטען. אז הם חיכו לפעם הבאה שנוסעים לרבי.
זה היה התענוג שלהם. ומה היה התענוג של הנשים?
התענוג של הנשים היה. לגדל בבית את הילדים. לנהל משק בית.
האישה. בכל אופן בפולניה בבית שלנו. היא הייתה מנהלת את הבית.
אבל בבית שלכם הנשים למדו?
אמא שלי למשל. היה היסטוריון גרץ. שמעת?
בודאי.
אז היא קראה את כל הספרים. למרות שהיא הייתה בת של דיין.
אז היא קראה את הספרים של גרץ גשיכטע.
היא סיפרה לי את כל הדברים האלה. שאני הייתי מגיל שלוש. והיא הייתה אישה מאוד חכמה.
והיא הייתה ליידי כזו. היא לא התעצבנה. והיא לא צעקה על ילדים והיא לא הרביצה.
היה לה משהו להגיד. אז היא הייתה מושיבה אותי ואומרת לי.
"בואי אני רוצה להגיד לך. איך את צריכה להתנהג".
והיא לימדה אותי איך צריכים להתנהג.
גם בבני אדם וגם עם הדת. היא לימדה אותי שצריכים להגיד שלום לכל אחד.
וצריכים לדון מה שכתוב בפרקי אבות. צריכים לדון את כל אחד לכף זכות.
ולא צריכים לריב. ואם מעליבים אותך אז אל תעני. כי היא הייתה אומרת לי שחתיכה אחת של עץ
לא יכולה לברור. אז צריכים שתיים בשביל לריב.
וככה היא חינכה אותנו אותי ואת האחים שלי וגדלנו.
אנחנו נדבר. אני רוצה להפסיק אותך דקה ולחזור לסבא מצד. מהצד של ליז'נסק ז"א מצד אבא שלך.
אבל זה היה דור שביעי. אין לי הרבה מה לספר.
לא משנה. אבל זה אני רוצה להמשיך..
מה את יודעת על הסבא ממש שלך.
אני לא יודעת הרבה על הסבא הזה.
על הסבא שלך. את יודעת משהו? פגשת את סבא?
הסבא שלי. האבא של אבא שלי. קראו לו יעקב פנחס. אנחנו היינו יחד בסיביר.
מה את יכולה לספר על הסבא?
הוא היה איש שבשבת הוא לא דיבר דיברי חול. הוא ידע את כל התהילים בעל פה.
היינו ברוסיה. ושמו אותו בבית סוהר כי ברוסיה של סטלין אסור היה להתפלל.
והוא היה אומר תהילים בעל פה. אז בא שם המנהל ואומר אתה אומר תהילים?!
זה אסור להתפלל פה. ושם אותו בבית סוהר.
והוא נפטר שם בבית סוהר. וזה היה בעיר אחרת ואבא שלי היה הולך ברגל חמש עשרה קילומטר.
ופשוט בגלל זה הם אסרו אותו?
כן. ובסוף הוא נפטר. והביאו אותו לקבר ישראל אבל אנחנו ניסינו למצוא את הקבר.
אבל אנחנו לא יכולים. שזה היה בבודייבו באובלסטה זה. איך אומרים אובלסט?
שזה היה. זה היה שייך ללראש העיר נגיד של קירה של אירקוטסק.
ואחר כך משמה אנחנו נסענו לרוסיה התיכונה.
אנחנו נדבר על זה. אז את אומרת ששמו של הסבא הזה.
יעקב פנחס.
יעקב פנחס. אשתו?
אשתו נפטרה בדיוק בשנה לפני המלחמה. קראו לה ציפורה. פייגה.
ציפורה פייגה. את יודעת משהו על ציפורה פייגה?
לא. לא. לא. זה לא היה מקובל כמו היום. שנוסעים הילדים להורים.
עכשיו בואי נדבר על הסבא והסבתא מהצד של אמא שלך.
טוב. לי קוראים אחרי הסבתא שלי. זאת אומרת שהיא כבר הייתה נפטרה.
אז סבתא שרה. מה את יכולה לספר?
לא. כלום. אני לא הכרתי אותה. כי לי גם קוראים שרה.
אז היא נפטרה לפני שנולדת. את יודעת משהו עליה ההורים סיפרו לך?
לא סיפרו. לא דיברנו. אבל אנחנו גרנו עם הסבא.
ששמו?
ששמו היה דויד אלימלך. אמא שלי הייתה הכי צעירה בבית. וסבא שלי היה דיין אמרתי לך. הבית היה שלו.
של הסבא מצד אבא?
מצד אמא. אז הסבא גר איתנו. ואני הייתי ילדה קטנה וסבא היה כאילו הבייביסיטר שלי.
כן. מה את זוכרת ממנו?
אני זוכרת כן. אני זוכרת שהיה לי כיסא קטן מעץ. כזה ספסלון.
ואיפה שהוא היה הולך. הייתי הולכת על ידו.
והוא לבש וסט כזה. ובוסט היה לו תמיד רבע סוכר. חלק מקובייה אז הוא היה נותן לי.
זהו. זה מה שאני זוכרת. אמא שלי הייתה באמצע יום באה הביתה. היה לנו חנות. להורים שלי היה חנות.
והיא הייתה באה הביתה ועושה לו הפנקיחל קראו לזה.
חלה מטובלת בחלב. היא הייתה מטגנת את זה בביצה להביא לאבא שלה. זה אני זוכרת. זהו מהבית.
עכשיו ההורים שלך. מה את יודעת על אמא? בואי נדבר על אמא. על הילדות שלה את יודעת משהו?
לא. אני הייתי... כמה? אם אמא שלי נולדה ב- 98' ואני נולדתי ב- 35'. זה המון שנים אני לא יכולתי לדעת ממנה שהיתה צעירה.
אולי היא דיברה?
היא דיברה הרבה. אבל לא על עצמה. היא דיברה.
היא דיברה. אמרתי לך. היא הייתה תלמידת חכמים מה שאומרים היום. אז לא היה מקובל.
זהו. זה היה נדיר.
כן. בדיוק.
אז מה היא למדה. הסבא האבא שלה לימד אותה?
הוא לא היה צריך ללמד אותה. כי הוא למד כל היום. והיו באים אנשים להתדיין.
והיא הייתה שומעת מה שדיברו. היא ידעה מה זה פרוזבול.
וכל מיני דברים כאלה. מה שאנשים רגילים לא יודעים.
אז היא ידעה. אז היא סיפרה לנו גם. אז גם אנחנו ידענו. וככה זה הלך מדור לדור.
מה את יכולה לספר על אמא?
אמרתי לך קודם.
על אמא
על אמא שלי? היא הייתה אדם יוצא מן הכלל. קודם כל אינטלגנטית.
אני אספר לך משהו שאף אחד אחר לא סיפר לך.
ספרי לי סיפור.
היו באים מפשמיש. היו באים לעשות הצגות בדינוב. בדינוב היו 500 משפחות יהודיות.
וזה הייתה עיירה עם אנשים יותר משכילים. יותר אינטיליגנטים משבעיירות אחרות.
אז באו ה... אז היא הייתה הולכת להצגות לשמוע את ההצגות.
והיא הייתה באה הביתה. וגם היא ידעה והיא הייתה שרה לנו. תמיד בשבת בין ערביים.
את יודעת עד שהשבת נגמרת ועד שזה. קוראים לזה בין ערביים.
היא הייתה שרה לנו את השיר. אז היה הצגה על מכירת יוסף.
אז את זוכרת את השיר לשיר לנו?
כן. אני זוכרת.
אולי תשירי לנו? כי חשוב לאסוף שירים.
כן. אני צריכה לרכז לי רגע את המחשבות. זרח זו הייתה הבת של יעקב.
לא בת אושר היא הייתה הבת של אושר.
[שיר ביידיש].
יישר כוח
אחר כך באים ליעקב ומראים לו את הכותונת. הבנים. אני לא זוכרת את הכל אבל.
מה שאת זוכרת
[שיר ביידיש]
זה אני עוד זוכרת. ואני הייתי בת ארבע שלוש. ואני עוד זוכרת הייתי עוד שרה את הסיפורים האלה.
את זוכרת עוד שיר שהיא שרה לך. שיר ערש אולי?
[שיר].
זה שיר ערש.
[שיר].
זהו. בא לי לבכות.
דרך אגב את שרה במקהלה?
אני שרתי לילדים שלי.
אה לא במקהלה.
פעם ידעתי לשיר יפה. הייתי שרה בחברה שהיו באים. במשך הזמן הקול השתנה.
אז על אמא את אומרת. הם נישאו בנישואי שידוך אני מתארת לי.
ככה אמא שלי הייתה אלמנה ואבא שלי היה אלמן.
רגע אמא שלך הספיקה להתאלמן?
אמא שלי התחתנה והבעל שלה נפטר אחרי חצי שנה.
ואבא שלי אני לא זוכרת מה קרה לו. אבל הוא גם היה אלמן.
ואבא שלי היה ממשפחה מיוחסת אבל...
היו להם ילדים אחרים?
לא. לא. היה ממשפחה מיוחסת אבל היו עניים. ואמא שלי אז נקראה ממשפחה אמידה.
היה לה בית. היה לה חנות. והיא הייתה אישה נאה. אז הם התחתנו.
ולא היה להם ילדים. אז הם נסעו לפשמיש לגניקולוג. והוא מצא שיש לה פוליפ על הרחם.
אז ניתחו אותה. ואז היא ילדה. היא ילדה את השלושה אחד אחרי השני. ועם זה אנחנו באנו לרוסיה.
רגע שלושת הילדים מה שמם?
צבי. זאב ואני שרה. זה היה צבי. שרה וזאב.
עכשיו גם לדבר קצת על אבא.
ראית את התמונה שלנו מפריז? אחיך לא הראה לך?
אי אפשר לקום. אנחנו נסתכל על זה אחר כך.
ספרי על אבא.
אבא שלי?
מה את יודעת על ילדותו אולי? או משהו.
על ילדותו...
הוא למד בישיבות?
לא. הוא לא למד בישיבות כי הוא היה הבן הבכור.
שמו?
יצחק. הוא היה צריך לפרנס את המשפחה. היתה להם חנות של שמרים. שמה הם גרו בסאנוק.
סאנוק זה כבר עיר יותר גדולה מדינוב. וזה דיי רחוק. אז פעם אחת הוא נסע.
כשאחות שלו התחתנה. קראו לה שפרה.
היא התחתנה. אז הוא לקח את האח שלי הגדול שגם היה בן חמש. אני לא זוכרת זה שמעתי רק מדיבורים. אני לא...
והם נסעו לחתונה. זה היציאה היחידה מה שהיה מחוץ לבית.
חוץ מאשר כשהוא נסע לריישא-ז'שוב להביא סחורה לחנות.
אז הוא היה נוסע בלילה וחוזר בבוקר. שם את הסחורה בחנות והולך לבית כנסת.
הבית כנסת בסמדריץ'. היה גם בית כנסת בדינוב וגם בית מדרש. החסידים היו מתפללים בבית מדרש.
אז כשהיה לו זמן. הוא היה... זה היה ממול. לא רחוק אז הוא היה מהחנות הולך למדרש ללמוד.
הוא הלך עם א... הוא לא הלך עם א... הוא הלך עם בגדים של חסידים.
בשבת היה לו שטריימל וחלוק כזה ממשי וחגורה עם גרטל. הוא היה חסיד.
אז הוא הלך ממש כמו ה...
כן.
ואמא היה לה כיסוי ראש?
אמא היה לה זה... היה לה שייטל. והיא הייתה גנדרנית אז על השייטל היא לבשה כובע.
על השייטל.
כן. והיה לה חליפה לשבת לבית כנסת. ופה הייתה לה סיכה יפה.
היא הייתה מתגנדרת. היא הייתה גנדרנית.
אמא?
כן. אז היא רצתה ל... את השפתיים. אז לא היה אודם. אבל היה קפה ציקורי.
וזה היה עטיפה אדומה אז היא הייתה מורחת. היא הייתה משהו האישה הזו.
עכשיו. רציתי לדעת מה את זוכרת מהילדות המוקדמת? איך היו החיים הדתיים?
אולי נתחיל בזה. את היית קטנה. את זוכרת איזה חג. שבת או משהו?
אנחנו היינו הולכים. אמא שלי הייתה הולכת כל שבת לבית הכנסת. אז היא הייתה לוקחת אותי. ולחגים היינו הולכים לבית הכנסת.
ובבית שלנו היה תנור. קודם כל היה לנו שיקסע. קבוע. היא ישנה אצלנו.
היא אפילו ידעה את הברכות "מודה אני" ו"אשר יצר". כל הדברים האלה היא הייתה אומרת איתנו את כל הברכות.
ואת הבית ניהלה אמא העיקר. אבל אבא היה מביא את הסחורה. הוא היה נוסע ל... היה לנו בגדים.
מסביב לדינוב היו המון כפרים. והיה יום של שוק והיו באים מהכפרים לקניות.
אז היו קונים. בדינוב היה רנקס כזה. מסביב היו חנויות של יהודים.
וכל מיני חנויות. והיו באים לקניות. אז היה פרנסה. היה פרנסה טובה.
אני לא זוכרת למשל בדינוב שהיו עניים. לא היה. זאת הייתה עיירה מבוססת אפשר להגיד.
מה היו שמה רוב החנויות?
הכל. היה מכולת והיה חנות של חומרי בניין. למשל הדוד שלי. אחות של אמא שלי הייתה.
שמו. שמו?
שמו היה בייניש הסנס.
הוא שרד את השואה?
לא. לא. לא. אבל היה לו בן בירושלים קראו לו הסנס צבי. הוא היה החבר המקשר.
הוא כבר לא בחיים?
לא. כבר לא. אז היו כל מיני. היה מסחר.
על הדוד הזה רצית לדבר. הסנס.
הם היו גם אמידים. והסבא שלי דוד אלימלך כנראה שהוא היה ציוניסט.
למה?. ממה אני הסקתי את זה אחר כך. השתי בנות של הבת שלו.
שקראו לה אהובה ליבלה. הן רצו לנסוע לארץ ישראל.
ולארץ ישראל לנסוע אז היו צריכים סרטיפיקט. ובפשמיש היה דוקטור טון שהוא היה מהציונים. מה ה...
איך קוראים לזה שעשו בשוויץ.
הקונגרס הציוני.
כן. הוא היה חבר בקונגרס הציוני הדוקטור טון. והוא הכיר את סבא שלי.
וסבא שלי כתב מכתב אליו. המלצה ואז הם היו מקבלים סרטיפיקט לארץ ישראל. אז עלו שתי בנות ובן.
אז אם הוא הלך לתת להם המלצה. סימן שהוא היה ציוניסט. כי מי שהיה נגד לא היה נותן. והוא נתן להם גם...
אבל הוא לא חשב לעלות?
הוא כבר היה זקן. הוא נפטר שנתיים לפני המלחמה. או שלוש שנים.
והילדים חשבו? היו כאלה?
הנה אני מספרת לך הנכדים נסעו.
הנכדים אני מבינה. אני מדברת עם מהילדים?
לא הילדים לא כולם חסידים.
הם עוד לא חשבו לעלות.
לא הם היו חסידים כולם. אבל אמא שלי בלבה. הייתה ציוניסטית.
מאיפה אני יודעת? שאנחנו היינו בפריז. אז אנחנו היינו במלון בתמיכת הג'וינט.
אז באו מהג'וינט ורצו שאנחנו ניסע לאמריקה. אז אמא שלי אומרת. די היינו בגלות.
בן גוריון מקים מדינת ישראל. אנחנו נשב פה בפריז ונחכה עד שנוכל לעלות ארצה.
והיא באה לארץ. אז גרנו בחיפה. אז היא הייתה הולכת עם אבא שלי לטייל.
אז היא הייתה אומרת לו. תראה איזה בתים יפים. איזה חנויות יפות.
אז אבא היה אומר לה. מה מה מה יש לך מזה? זה שלך? אז היא אומרת לא. אבל זה שלנו.
והיא הכניסה את אהבת ארץ ישראל גם באבא גם בילדים. אנחנו מאוד אוהבים את ארץ ישראל.
למרות שהיינו בכל העולם. אני גם לנכדים שלי אני אומרת להם. אתם מקטרים אבל אתם לא הייתם בגלות.
אתם לא יודעים מה זה להיות אצל גויים. ולהיות אזרח סוג ב'.
ואתם צריכים לנשק את האדמה כל יום. ולא לקטר ולרוץ לחפש בברלין. זה מה שאני מלמדת את הילדים שלי.
דיברנו על שבת. מה עוד את זוכרת משבת. איך היו ההכנות ביום שישי?
כן ביום שישי היו הרבה.
אבא שלך הלך למקווה?
כן. אבא שלי פה בארץ הלך למקווה.
אבל שם?
כל יום שישי.
כי אנחנו מדברים עדיין על דינוב.
על דינוב. כן. בטח שהוא הלך למקווה. איזה שאלה?!
ומה את זוכרת מהחגים?
לפני פסח היו קונים לנו בגדים חדשים. זה אני זוכרת.
מה אכלו ביום שישי? היה אוכל?
בטח היה גפילטע פיש ולוקשן מיט יוייך ועוף וקיגל של תפוחי אדמה.
קיגל של לוקשס. כמו שעושים בירושלים. אני לא זוכרת שעשו אצלנו בדינוב. וקניז'נים הייתה עושה.
מה זה?
זה היו.. היא הייתה עושה בצק כזה. עלים. ומבשלת למשל. כוסמת עם גריבן. את יודעת מה זה גריבן?
כן. השומן.
שמתיכים את זה. וזה כזה קריספי.
כן. כן.
ועוטפת את זה. ואופים את זה. וגם עם כרוב היו ממלאים את הקניז'ן.
עוגות שמרים כל שבת. כל יום שישי. ורוגלך וממולאים עם יגדס. את יודעת מה זה יגדס?
לא. זה אני לא יודעת.
אכמניות.
אוכמניות. נכון.
ועם גבינה. ולפני פסח היה...
רגע ושבת. הלכתם כולכם לבית כנסת?
תראי אנחנו היינו קטנים. אחי היה בן שלוש. מה זה... ילדים ואישה זה לא חובה בית כנסת.
בית כנסת חובה זה רק לגברים. אבל למה לוקחים את הילדים. להרגיל אותם. שהיו בין גויים
היה צריך להכניס בהם קצת יִידִישְׁקַיְיט. אז היו מביאים אותם לבית כנסת. אבל זה לא בגלל שחייבים.
את זוכרת משהו משבת?
אז אני מספרת לך. בשבת היו באים מבית כנסת עושים קידוש. היה אח גדול כזה עם קחלות. אבני שמוט. את יודעת מה זה?
אבנים כאלה עבות. ולמעלה הן מצופות עם קרמיקה.
כן.
אז התנור הזה היה מתחמם הרבה. וזה היה גם חימם את הבית.
זה אבא שלי סיפר. שסבא היה עומד ליד תנור הזה ומלמל. מלמל.
אז הוא היה אומר לו. "שווער שווער" הוא קרא לו. חם. מה אתה מדבר?
אז הוא אומר. אני עובר על פרשת שבוע. הוא ידע בעל פה את כל חמישה חומשי תורה.
הבן שלי הוציא ספר. היה לנו ספר. הוא כתב ספרים אבל זה היו צריכים להוציא את זה לאור לפני המלחמה.
כי הוא נפטר איזה שלוש שנים לפני המלחמה. אז זה נשאר שמה.
אבל בן אחד שלו נסע לארץ ישראל. אז הוא בא לאבא שלו ואמר תיתן לי משהו. איזה מזכרת.
אז הוא נתן לו ספר. בכתב יד עם נוצה. והספר הזה התגלגל אלינו. ולי יש גם בנים. תלמידי חכמים. כל השלושה.
למרות שהם מודרניים. הם כולם בקיאים בתלמוד.
אז הוא... יש לי פה את הספר. אני אראה לך. הוא עבד שמונה שנים על הספר. כל שורה הוא היה מתרגם. עבדנו על זה.
עשיתם ביום שבת סעודה שלישית?
סעודה שלישית היו אוכלים. כן הוא היה. אבא שלי בא הביתה לסעודה שלישית.
סעודה שלישית בדרך כלל היו אוכלים חלבי. אנחנו חיכינו שש שעות בין חלב לבשר.
אם אכלנו בשתיים עשרה אז בשש אפשר היה לאכול.
אבל היו ובחורף היו ימים קצרים יותר. אז זה אני כבר לא זוכרת מה היה.
מה את זוכרת מפסח?
פסח כך היה. חודש לפני פסח. היו קונים סלק והיו צנצנות כאלה גדולות של חמש ליטר נגיד.
והיו מקלפים את הסלק. וחותכים אותם לארבע לשש עם מלח ומים.
והיו שמים את זה על הארון. וזה נהיה בורשט.
בורשט. כן.
אחר כך היו קונים ענבים ושמים את זה במים וזה היה יין.
זה היו מכינים חודש חודש וחצי לפני פסח.
אחר כך היו קונים אווזים. והיו מפשירים את השומן ועושים גריבן. ועושים שמאלץ. ועם זה היו מורחים על המצה אחר כך.
כי שמה פסח זה עוד קר. והיה לנו מרתף בבית וזה עמד בצנצנות וזה היה צהוב כזה.
היו מורחים את המצה. ועל זה שמים מלח ואוכלים את זה.
ואנחנו אכלנו לא שרויה. החסידים. אוכלים לא שרויה.
לא שרויה.
שרויה זה נקרא מרטיבים את המצה. אצלנו לא הרטיבו את המצה. לא. אסור היה להרטיב.
אבל לילדים. הסבא כן התיר. הוא הסבא שלי הוא לא היה דיין מחמיר. הוא היה דיין מקל.
בגלל זה באו אליו הרבה יהודים. אם היה משהו. היו קונים עופות. זה לא היה שוק עופות כמו שיש פה היום.
היו קונים עוף. שוחטים אותו אצל השוחט. הולכים למרוט אותו אצל אחת שזה היה המקצוע שלה.
ואז פתחו את העוף ואם מצאו משהו. לפעמים היו מוצאים איזה מסמר בפיפיקל. את יודעת מה זה...
כן.
או משהו. אז היו באים לשאול את הרב אם זה כשר. אם מותר לאכול.
אז לרוב. אמא שלי סיפרה לי את זה. שסבא אם אפשר היה להקל. אז הוא היה מתיר.
כי גם ככה היו חיים. לא היו מי יודע מה. אז לא. הוא היה אדם ליברלי אפשר להגיד. היום היו אומרים עליו.
איפה היו אופים את המצות?
זה היה בקהילה. היה... לא יודעת היה. אבל שאנחנו חזרנו מסיביר שהיינו ברוסיה.
אז זה אני זוכרת איפה שהיו. היו מתאספים. מכשירים תנור.
ולמשל אמא שלי הייתה היא הייתה מכינה את הבצק למצות. זו הייתה העבודה הכי קשה.
המים. היו שומרים מים במשך חודש. כי פחדו שלא יפול איזה משהו מתבואה. משהו שזה יחמיץ את המים.
אז הם קראו לזה מים שלנו. היו שומרים על זה.
היו שופכים את זה על הקמח ולשים. לשים את זה עד שזה נהיה כזה חלק.
היו מחלקים. אני גם עבדתי בזה. לכל אחד כזה כמו לחמנייה. והיה מרדע ואחר כך היה עם חורים.
והיו אומרים המצה נויורנט. ומצה לתנור.
אז היינו א... זה. אחר כך שהיינו כבר יותר ברוסיה. יותר קרוב לאירופה על יד סראטוב.
אז קיבלנו מצות מנישביץ'. מאמריקה היה מגיע.
מארצות הברית. כן.
שמעת על מנישביץ'?
כן. בוודאי. זה המצות ה...
הם עזרו הרבה לנו. אחר כך הג'וינט.
אבל אנחנו עדיין בדינוב. אז אני רוצה לדעת. את זוכרת משהו מטקס ליל הסדר?
בדינוב. מי בא מי הוזמן?
אני רק זוכרת שלאבא שלי היה קיטל. זה מין חלוק לבן כזה.
והוא לבש גם את הגרטל?
לסדר לא. את הגרטל רק לשוב לבית הכנסת. את יודעת מה זה סמל של גרטל. למה לובשים גרטל?
לחלק בין. אני יודעת. את תגידי.
לחלק בין נפשי וממשי. אני לא זוכרת. אני זוכרת רק בפסח האחרון.
זה היה חצי שנה לפני שגירשו אותנו. זרקו לנו אבן לשמשה.
זה אני זוכרת וזהו יותר אני לא זוכרת.
את זוכרת משהו ראש השנה. יום כיפור. סוכות?
לא. זה היו חגים ששמחנו שהם הגיעו. אהבנו את החגים.
את זוכרת משהו מיוחד בראש השנה?
הלכו לבית הכנסת. לא. לא אני לא זוכרת.
סוכות? יום כיפור?
יום כיפור אני הייתי בבית עם אמא. הייתי בת שלוש.
היית בבית עם אמא.
החג אולי אמא הלכה לבית הכנסת. זה אני לא זוכרת.
אז לא לקחו למשל את הילדים לשמוע את תקיעת השופר?
לא זוכרת. אולי כן. אה כן. אני הייתי הולכת לבית הכנסת והייתי עומדת על יד אבא שאמרו כתר בשבת.
אחים שלי הלכו לחיידר. אז הם לא רצו ללכת לחיידר בלעדי. שאני גם אבוא.
נו? אז הלכת?
אז הייתי הולכת איתם. אז היינו הולכים שם נגיד בשלוש בארבע. זה כבר חושך.
אז היה שיר שהיינו שרים שיר.
איזה שיר?
[שיר].
את השיר לא שמעתי.את יכולה לתרגם אותו? לאנשים שישמעו.
כן. אם הולכים בלילה. אז הולכים עם פנסים. ואם הולכים ביום אז הולכים עם דמעות.
כי אף אחד לא רוצה ללכת לחיידר. רוצים להיות בבית. אז אחר כך הוא אומר. אני דחפתי וצחקתי וזה היה החיסרון שלי.
ובגלל זה נפלתי למרתף. כי כל הבתים היו להם מרתפים. והחלון של המרתף היה כמעט על המדרכה תמיד.
בניתם סוכה?
כן. לא. היה לנו בבית סוכה. אמרתי לך. אנחנו היינו בין התושבים המכובדים בעיר. היה לנו הכל.
אז הייתה לכם סוכה תמידית?
כן. היה השלק כזה. זה היה זז. לסוכות היו מביאים סכך. זה היה בהול
והיה לכם אתרוג. למשל?
כן. היו בגלל הסבא. היו מביאים מפשמיש.
מאיפה הביאו את זה?
מפשמיש היו מביאים מארץ ישראל.
והיה לכם את ארבעת המינים. גם ערבה גם כל זה?
כן. הכל. ערבה גדל בגלות. זה לא צריך. רק אה. לולב לא היה. תמרים לא גדלים בפולנייה.
הרבה דברים שבאתי ארצה אני לא ידעתי מה זה חציל ומה זה קישוא. ומה זה זיתים.
ותפוז היו אוכלים רק כשהיו חולים.
מה שכן ידענו זה היה אבטיח.
היה אבטיח אצלכם?
כן. אבטיח היו נותנים בראש השנה ל"שהחיינו" ביום השני.
רימון גם היה. אבל אני לא זוכרת שהיה אצלנו. אני זוכרת שאצלנו היה אבטיח ל"שהחיינו" ליום השני.
ומה את זוכרת מסוכות. מהישיבה בסוכה. את זוכרת משהו מזה?
אני זוכרת שהיו עושים קישוטים לסוכה. אז היו עושים נשר. היו מוציאים את התוכן מהביצה ומציירים ועושים כנפיים.
טוב. אז לפני פסח. יש שבת הגדול. אז היה לנו כזה שיר.
[שיר].
ותסבירי את זה.
ששבת הגדול בשעה תשע. אז כל מצורעים. היה מדובר שבמצרים יש מצורעים.
אז היו עומדים כל המצורעים על הסולם. ושיימלה. זה שם של שימל.
שיימלה פר. שהוא מצורע נותן תרועה אז עולים כולם על הרכבת. לאן? למצריים.
למצריים כן. מי לימד אותכם את כל השירים האלה. מי לימד אותכם?
זה למשל מהחיידר אני יודעת.
אבל את לא היית בחיידר?!
אני יודעת. אבל אני הלכתי עם האחים לחיידר.
אבל את למדת בחיידר?
לא יודעת מה עשיתי בחיידר. אני לא זוכרת.
איך הם הסכימו שילדה תבוא לחיידר?
חיידר זה לא כמו ישיבה. חיידר זה כמו גן. אז לא היו מחמירים שבאה ילדה.
או היו כאלה שהחמירו.
אז אנחנו לא היינו כאלה. זה לא נטורי קרתא.
אם את שרת את השיר הזה. אם יש לך עוד ניגונים לשבת שאת יכולה לשיר. נביא לה את הסידור רגע. דניאל.
שחרית. אחרי שחרית יש מוסף. ואחרי מוסף צריך להיות זמירות לשבת. אבל אין פה.
אנחנו ממשיכים בניגונים לשבת. נכון?
כן. אבל אין פה. או הנה זמירות שבת. מוסף. אחים שלי. בעלי ידע. אבל הבן שלי הצעיר יודע. אני לא כל כך יודעת.
את יודעת.
[שיר].
אני לא יודעת. הבנים שלי יודעים את זה.
את בסדר גמור. זה נותן לנו בכל אופן.
[שיר].
זה דוד שר. זה מתהילים.
מתהילים. נכון. איך שרתם "צור מי שלא אכלנו"?
[שיר].
זה לא כתוב פה. אז אני לא יודעת את זה בעל פה. אני יודעת אני יודעת הרבה. אבל לא כל כך.
את יודעת עוד אחד?
הילדים שלי. מתיישבים על יד פסנתר ויודעים לנגן.
כן. אבל את יודעת אולי עוד אחד. שאת יכולה לשיר? איך שרתם "יה ריבון עולם"?
[שיר].
משהו מברכת המזון. את זוכרת?
מברכת המזון? מהלל יש שירים. לא מברכת המזון. מהלל אני זוכרת. אבל אני צריכה לראות את ההלל.
אנחנו נחכה
בואי נראה. זה צריך להיות אחרי שחרית. או. הנה הלל. את רואה. כשיודעים איפה לחפש אז מוצאים.
[שיר] בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה. לא. זה לא טוב. יש לזה מנגינה של מוזס.
[שיר]. הללויה
אחר כך [שיר]. "מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה"
פה כל שורה יש מנגינה. אבל אני לא זוכרת את זה. טוב לא זוכרת יותר.
אנחנו מסתפקים במה שאת זוכרת בזה. תודה רבה לך.
אוקיי. אנחנו דיברנו בפעם האחרונה על הסוכות. שבניתם סוכות ואתם הילדים יצרתם את הקישוטים?
כן. היינו עושים שרשראות. והיו לוקחים בקבוק עם שמן. בקבוק עם קמח.
ו...?
תולים את זה בסוכה.
את הבקבוקים.
כן ממלאים את זה. זה היה שמן. שמן זית.
היה לכם את המזרח?
מה מזרח?
היו סוכות שהיה בהם מזרח?
בכל מקום. גם פה יש מזרח ומערב וצפון ודרום. בטח שהיה. אבל מזרח זה לא מהשמיים.מזרח זה מהצדדים.
לא אני מתכוונת מזרח שציירו ועשו את המזרח.
בשביל מה?
כקישוט.
מזרח היה בבית הכנסת. לירושלים. אז היה תמונות של הכותל. זה היה המזרח.
כן. משהו כזה. זה היה.
טוב. אז איפה...
דיברנו על סוכות. את זוכרת משהו מפורים. חנוכה?
פורים היינו מתחפשים. והיינו הולכים מבית לבית. והיו נותנים פורים געלט.
למה התחפשת?
לאסתר המלכה. ומרדכי הצדיק ואחשווראש. היו כאלה שהתחפשו להמן הרשע. אבל זה מעט.
הרוב זה היה בנות חייל ואחשווראש.
אז היה שיר [שיר]. יש לזה המשך אבל אני כבר לא זוכרת.
כל השירים האלה... באמת...
האחים שלי לא זוכרים את זה. והם שמעו את זה יחד איתי.
אבא מי לימד אותך?
אמא.
אמא לימדה.
הם שמעו יחד איתי. אבל הם לא זוכרים. את רואה. יש לי זיכרון טוב.
כן. אז התחפשת. היה משלוח מנות?
כן זה היה א גאנצע מעשה עם המשלוח מנות. הו. היו שולחים הנה... והוא שלח לי את זה.... והיא שלחה לי את זה.
והיו נעלבים. וזה לא היה מספיק מכובד.
מה היו שמים במשלוח הזה?
המנהג הוא שצריכים להביא שלושה דברים. זאת אומרת. בקבוק יין. עוגה ועוד משהו. אני יודעת איזה בונבוניירה.
היום מביאים צנצנת קפה. אבל אז היו מביאים איזה מאפה כנראה.
זה היה שלושה דברים האלה חובה. וחובה היה גם לשלוח שתי משלוחי מנות.
שאם שלחת לאדם אחד לא יצאת לידי חובה. היו צריכים לפחות לשני אנשים.
אז בדרך כלל היו שולחים לרב. אבל לרב לא כל יהודי היה.
כי את לא יכולה סתם לשלוח לרב משהו שזה לא מכובד.
אז היו. רק האנשים היותר עשירים שולחים לרב משלוח מנות.
והיו ביניהם השכנים. הילדים מהחיידר היו גם.
למשל בנות הלכו לבית יעקב. אבל לבית יעקב הלכו רק מגיל שש אני חושבת. אז מה עשו בנות עד גיל שש?
אני כבר לא זוכרת. לא היה גן כמו שיש. הבנים הלכו מגיל שלוש לחיידר. אז הם למדו חומש ותפילה.
ואחר כך. אחרי גיל שש אני חושבת. התחילו ללמוד גמרא גם. בגלל זה הילדים שלנו הם אינטיליגנטים יותר.
כי הם התחילו מוקדם יותר. וגם הגמרא מחדדת את המוח. יש שם בגמרא. יש דברים כאלה. וואי וואי.
מכל המינים. סיפורים עד השמיים. אז זה מחדד את הראש.
בהחלט. בתשעה באב?
בתשעה באב היו זורקים בז'ס. זה היו כאלה צמחים. שהם היו עם קוצים.
כן.
זה היה נדבק בשיערות וזה היה צרה צרורה. אל תשאלי.
מי זרק? הילדים?
בבית כנסת. הילדים ביניהם.
בתשעה באב.
בתשעה באב. בז'ס. ובל"ג בעומר היו הולכים לעשות מדורות.
וסיפרו את הסיפור למה הלכו בגלל היוונים.
אז היו חיים מאוד עשירים דתיים. לפי הסיפור שלך.
כן. נכון.
אבל היו גם אנשים מתורבתים יותר. הם היו דתיים. היה להם. לא בית כנסת קראו לזה...
שטיבל.
לא. שטיבל זה היה של החסידים. אחר כך היה בית כנסת לעמחו.
לעמחה. כן.
אבל היה גם עוד בית כנסת ליהודים היותר מודרניים.
שכחתי איך שקראו לזה. ולבית כנסת הזה של היהודים היותר מודרנים. האנשים האלה כבר נסעו לפשמיש.
והם למדו להיות רופא ועורך דין.
אז זה היה אורתודוקסי בית הכנסת?
כן. והיהודים האלה היו גם מבתים דתיים. לא אורתודוקסים. היו דתיים ממש.
אבל הם... זה עם הזמן. זה גרם הזמן. שהיו יוצאים חלוצים. הולכים להכשרה בוינה ובכל מיני מקומות.
הרבנים עודדו לעלות לארץ ישראל?
לא. זה רק הציוניסטים. אבל אמא שלי למשל סיפרה לי. שבמלחמת העולם הראשונה. היא הייתה נערה.
אז היא זכרה שגירשו את היהודים להונגריה ולוינה.
והם היו בוינה. אז היא חשבה עכשיו. שהייתה מלחמה שנייה הגדולה.
אז היא חשבה שזה יהיה גם ככה. מי היא העלה בדעתו שהגרמנים יעשו מה שהם יעשו.
פחדו מהרוסים.
פחדו... לא. לא ידעו לפחד מהרוסים. אבל לא תיארו שיהיה כזה חורבן.
לא תיארו.
אף אחד לעולם. העם הגרמני היה אז העם המתורבת באירופה.
בהחלט. אנחנו עושים עכשיו הפסקה קצת בשבילך אולי.
אז מה נדבר עכשיו?
אנחנו דיברנו שהיו חיים מאוד עשירים.
כן. אני יכולה להגיד שהילדות שלי הייתה מאוד. לא רק עשירה. אני למשל באתי ארצה.
לא ידעתי מה זה המילה משעמם. לא היה דבר כזה משעמם.
היום אמא משעמם לי. מה משעמם לך?! תקרא ספר. תשחק. תעשה משהו. מה משעמם. אתה צריך שאני אעסיק אותך? כל אחד מעסיק את עצמו.
שמה ההורים שלי היו הולכים לחנות. ואנחנו שלושתינו נשארנו בבית. לא היה גננת לא היה בייביסיטר.
אז מה עשינו כשהיו נותנים דמי כיס?! פעם בשבוע כמה גרושים.
אז אספנו. ויום אחד הלכנו לשוק וקנינו מלפפונים. ובפולניה המלפפונים היו יותר גדולים ממה שפה הקישואים.
ואת הירקות והפירות גויים מכרו. כי היהודים לא היה להם משק. אסור היה ליהודים להחזיק משק.
אז הם מכרו. ראו את הקונים אז הם מכרו לפי הקונים. מכרו לנו מלפפונים רקובים.
באנו הביתה ואמרנו מה נעשה עם המלפפונים. לא ידענו מה לעשות.
הלכנו שמנו את המלפפונים מתחת למיטה. עד שאמא באה מהחנות בהפסקה.
לעשות לסבא את הפן קיכל הזה. אז היא הרגישה איזה ריח. התחילה לחפש פתאום.
אבל ההורים שלנו לא הרביצו לילדים. לא לא. אנחנו גדלנו באהבה מאוד חמה.
מי היו החברים שלך? רק יהודים?
רק יהודים. אבל היה לי חברים ברוסיה. היה לי כבר שיקסעס.
לא אנחנו עדיין בדינוב.
כן בטח רק יהודים.
רק יהודים.
ויהודים דתיים.
במה שחקתם?
קלאס וכדור. היו משחקים. אבל בובה למשל לא הייתה לי.
לא היתה לך בובה. אולי בגלל שגדלת עם בנים?
לא. לא יודעת. אולי בגלל שזה היה צעצוע יקר? אבל כדור היה.
היה לי דוד שהוא גר בקרקוב.
שמו?
מאיר שטומולאפר.
והיה לו בנק בקרקוב. והוא היה בא פעם בחודש לאבא שלו. זה סבא שלי. דוד אלימלך.
ואני הייתי כזו ילדה שובבה. אז הוא אמר לי. הוא היה מושיב אותי לשולחן. והוא אמר לי ככה:
אם את תגידי את ברכת המזון בעל פה. אז אני אתן לך חמישה גרוש.
והיה אז שוקולדים ברנקיז כאלה. כמו שיש היום מ"עלית". כאלה ריבועים.
וזה עלה חמישה גרוש. ואז זה היה מציאה. אני אלך לקנות לי.
אז הוא היה מושיב אותי על השולחן. ואני בגיל ארבע ידעתי את כל ברכת המזון בעל פה. הייתי אומרת.
אז זאת אומרת שנסעתם הרבה פעמים לחופשות בקרקוב?
לא. אני לא נסעתי לאף מקום. איתי לא נסעו.
לאיפה היו נוסעים לחופש? היה דבר כזה בחופש?
לקרניצה.
אה נסעתם לקרניצה.
זה היה עיר נופש. ולאמא שלי היה אח. שהוא התחתן עם איש עשיר.
שהיה לו. איך היה לו מה היה לו. אבל היה לו משק גדול. אפילו אני לא יודעת איך קראו לזה.
בכפר גדול. והיינו נוסעים לקיץ אליו. לכפר הזה לאח של אמא שלי.
ככה לא היינו נוסעים. זה היה הרבה כסף. תראי לא היינו עשירים.
זה לא היה רגיל.
היינו אמידים. מכובדים. אבל בשביל לנסוע עם ילדים. זה צריכים היו להיות קצת יותר אולי מבוססים.
ולא הספקת להיות בבית ספר או בגן. היית בחיידר. מה את זוכרת מהחיידר?
בחיידר היו שרים אלף בייס [שיר]. "אויפן פריפעטשיק ברענט א פייערל" [שיר ביידיש]
והיה עוד סיפור. אבל ידעתי את השיר הזה ביידיש. אבל שכחתי.
זה היה מהחיידר?
מהחיידר. כן. תראי זה לא נכון מה שהיו מספרים. שמרביצים בחיידר וסוחבים באוזניים.
זה היו כמו שיש היום. יוצא מן הכלל. אבל הכלל היה לגדל את הילדים באהבה וברחמנות.
ולא לעשות להם את המוות שיצטרכו פסיכולוג. מה שלא היה עוד פעם פסיכולוג.
את זוכרת כמה שמות של משפחות שהם ניספו בשואה ואת תזכרי את שמותיהם?
אני זכרתי אבל היום אני כבר לא זוכרת. כי אבא שלי היה מספר לי.
את זוכרת איזה חברה?
לא. לא זוכרת שהייתה לי חברה בכלל בדינוב כשהייתי ילדה קטנה.
תראי פחדו להוציא ילדים בלילה בערב. הרוב היו בבית. זה היו שקוצים. זה לא היה פשוט.
רגע. הרגשתם אנטישמיות?
בטח. כל הזמן.
אולי תספרי על זה?
אני אספר לך.
אני מדברת על פולנייה עדיין.
על פולנייה כשגרמנים נכנסו לעיר שלנו.
לנו היה. אנחנו גרנו בקוטג' כזה. זה היה בפינה ובצד שני של הקוטג' היו משפחה פולנים.
קראו להם קרסנופולסקי. והייתה שם הגברת של הבית.
גויים אז ידעו יידיש. אז היא הלכה ואמרה לאמא שלי. דונאז בא אמשיח. עלינו בא המשיח.
זאת אומרת?
אלינו בא המשיח בא אלינו. ואליכם ליהודים בא אריח. אריח זה רוח השטן.
אחר כך היא אמרה בפולנית... [בפולנית]
זאת אומרת?
שאתם עיניתם את יזוס שלנו. בגלל זה הקדוש ברוך מעניש אתכם.
והיא הייתה ידידת המשפחה?
כן. היא היתה שכנה. את מבינה מה היו הגויים?! אנחנו היינו אומרים.
שהגויים הפולנים יונקים את האנטישמיות עם חלב אמם.
ועד היום. ושהם לא יספרו לנו סיפורים.
ולך אישית מישהו פנה או אמר איזה מילה. מילת גנאי?
לא. לא רק העליבו אותי ברוסיה. למרות שלא היו שמה יהודים. אבל הם היו שרים לי כל מיני שירים.
ובצרפת בפריז. שאמרו לי "ז'וויף סאל". זה נורא פגע בי.
סאל ז'וויף. כן.
ואיך כל החיים האלה הנעימים האלה יחסית. שאת מתארת. איך הכל משתנה? עם פרוץ המלחמה.
את זוכרת משהו מפרוץ המלחמה?
פרוץ המלחמה היה פחד גדול. מאוד.
והם נכנסו ב... ב... בטמפו כזה. בכזה מין הו-הא. עם אופנועים. לעיר שלנו.
עם הבגדים השחורים והאופנועים. איזה עשרים אולי יותר.
זה הייתה הפתעה בשביל הורייך?
אני אומרת לך שכן. כי אמא שלי לא קיוותה. תיארה לה שזה יהיה כמו שבמלחמת העולם הראשונה.
שבמלחמת העולם הראשונה התושבים האזרחים האוכלוסיה האזרחית לא סבלה כל כך.
כמו שהיהודים סבלו אצל הנאצים. ומאוד היה הנאצים מה הם עשו?
הם כל כך הפחידו את הפולנים. שאם הם היו מוצאים יהודי אצל משפחה פולנית.
אז הם היו הורגים את כל המשפחה. אז הם פחדו.
לא לחינם קוראים להם חסידי אומות עולם.אלה שהחביאו יהודים. הם סיכנו את המשפחה שלהם.
אבל לא היו הרבה אבל היו. היו גויים שעזרו ליהודים. אין מה לדבר.
אז רגע. פרוץ המלחמה. את אומרת שהגרמנים נכנסו. ואת ראית את זה.
כן הגרמנים נכנסו. וזה היה חול המועד סוכות וירד גשם. זה אני זוכרת טוב מאוד.
והלך כרוז בכל העיר והכריז שכל היהודים יבואו לרלק.
כבר בימים הראשונים?
בשוק. לא בימים. כן בימים בחודש הראשון. ואז אנחנו חשבנו שהם קוראים לנו בשביל...
לפני זה הם שרפו את הבית כנסת.
רגע. אז את צריכה לספר מה קרה לפני זה. בשביל זה אני שואלת.
את סיפרת את אותו יום שנכנסו הגרמנים. כן?
כן. נכנסו הגרמנים אחרי כמה ימים. הם הלכו מבית אל בית ואספו את כל הגברים.
אז הגיעו לבית שלנו. ובבית שלנו היו אחד עשרה גברים. כי באו מסביב. המשפחה הגיעו.
רגע הגיעו אליכם?
הגיעו להתחבא אצלנו. החביאו אותם על עליית הגג. היה בוידעם.
ושם היו אחד עשרה יהודים. ואחר כך שמענו שהולכים מבית לבית ואוספים את הגברים.
אז אמא שלי לקחה אותי. ואנחנו נעמדנו בפתח הבית. והגיעו שני קציני אס.אס ושאלו "וו אזי מן"?
אז היא לא ענתה. אז הם אמרו "אין דה דסינגוגה"? אז היא אמרה. יה.
ואחר כך היו שם מאתיים שמונים יהודים. סגרו אותם ושרפו את כולם בבית כנסת.
בשעה שאבא שלך איפה היה?
על הבוידעם אבא שלי והדוד שלי. היו שם 11 איש.
בלילה הלכו לחנות שלנו. שיהיו לנו בגדים של גויים. והם
כולם התלבשו כמו גויים. עם ג'קטים ועם קסקטים ועם מכנסיים כאלה לא כמו שהלכו החסידים.
ועברו את הסאן. אנחנו היינו בצד אחד של הסאן. וזה היה הצד שני של הסאן. היה הרוסים.
זה עוד היה לפני שהיטלר הכריז מלחמה על רוסיה. זה היה ב- 1940. ביוני.
רגע. השאלה. אתם הייתם עד 1940?
39'. ב- 1939. ספטמבר גירשו אותנו מהבית. נקודה. אבל היטלר היה אז חבר של סטאלין.
מי גירש אתכם?
היטלר. הגרמנים. בעיר שלנו היו גרמנים ומצד השני של הסאן היו הרוסים. אז המלחמה לא הייתה אז עוד בין...
אז היה מולוטוב.
מולוטוב ריבנטרופ.
כן. זה היה ההסכם של לא מלחמה.
אבל היטלר אחר כך שבר את זה. את יודעת. הוא נכנס לצ'כוסלובקיה. את מכירה את ההיסטוריה.
ברור. ברור. כן.
בואי נחזור לעיר שלנו.
אז הכרוז אמר שכולם יבואו לשוק. לכיכר השוק לקבל הוראות איך להתנהג.
אז כולם באו לשוק ואף אחד לא לקח שום דבר.
גם ההורים שלך?
ההורים... אבא לא.
אבל אמא שלי ושני ילדים. וגיסה של אמא שלי עם שני ילדים.
ובאנו לשוק ומה עשו? לקחו את כל האנשים ושמו אותם על רפסודות.
את יודעת מה זה רפסודה? והעבירו אותם את הסאן. וגירשו אותם לצד הרוסי.
רגע. את אבא שלך. כן?
לא. אותי! אבא שלי ברח אז בלילה. אני מספרת לך ואת לא מקשיבה.
ועוד איך מקשיבה.
אז הוא עבר את הסאן בלילה. שילמו לאיזה גוי והעבירו אותו את הנהר לצד הרוסי.
הוא ועוד אחד עשרה איש שהיו אצלנו. ועוד מאות. עשרות אלפים יהודים קרה ככה. אלה מפולנייה.
ואחר כך בסיביר. זה היה חצי מיליון יהודים. ורבע מיליון מתו בסיביר. רק רבע מיליון נשארו בחיים.
רגע. עכשיו. אותכם העבירו ברפסודות?
כן. ברפסודות. ילדים יותר גדולים. נגיד מגיל 1.5 אמרו לשחות לצד השני.
ומי שלא ידע לשחות. אני לא יודעת מה קרה לו.
ומה את עשית?
אני הייתי על הרפסודה עם אמא שלי. ועם האחים שלי. שהיו עוד קטנים. כולנו היינו קטנים.
עוד לא הלכנו לבית ספר.
ואבא ברח קודם?
קודם כן.לילה לפני זה. וישר באנו לצד השני. אז אמא שלי חיפשה את אבא שלי.
והיא מצאה אותו. שם בדוברמיל. קראו לזה לעיר.
רגע העבירו אתכם לדוברומיל?
כן. היינו בדוברמיל. ושמה אמא היא פגשה אחת שקראו לה סלבקה. שהיא הייתה משרתת אצלנו. והיא שכרה...
אמא שלי הייתה אישה משהו. אמא שלי שכרה עגלה וסוס. ונתנה לסלבקה את המפתחות של הבית.
והיא אמרה לה איפה היא החביאה את כל הרכוש שלה. את הדברים כלי כסף. וכסף
זלוטי שהיה לה וכל זה. והיא אמרה שתיתן לה... מה שתרצה שתיקח אבל שהיא תחזור בחזרה עם הבגדים וכל זה. והיא לא חזרה.
היא לא חזרה ואנחנו נשארנו שמה ו"אויף גיהקטע צורעס". [יידיש]
אנחנו עושים הפסקה.
אנחנו פגשנו את האחים של אבא שלי. היו שני אחים. אחד קראו לו אליהו. זה היה הגדול.
והצעיר היה וולף. לי יש גם בן שקוראים לו וולף. זאב.
והם היו מסאנוק. הם לא היו מהעיר שלנו. ואנחנו פגשנו אותם.
ואנחנו רצינו לחזור. לפולנייה בחזרה לבית שלנו.
זאת אומרת ש... מה בכלל כשעזבתם מה לקחתם איתכם?
כלום. אמרתי לך שלא לקחנו כלום.
אבל ממש כלום? בובה? לא הייתה לך בובה. משחק. טלית. תפילין אבא לקח?
טלית עם תפילין אבא תמיד לקח. לאבא שלי נשאר אח בפולנייה.
שמו?
שמו היה צבי.
שהוא היה שייך עוד לפולנייה. הצד השני איפה שהוא גר. עוד היו חיים רגילים.
ואז אבא נסע אליו והביא משמה. העיקר בפולניה זה היה אבבטן. את יודעת שמיכות פוך.
כי זה שמה. את יודעת. שמה תשע חודשים קר. אז הוא הביא שמיכות פוך.
והוא הביא שני כרים והוא הביא כל מיני דברים מהאח שלו.
אז צברנוכבר משהו רכוש. את מבינה?
ואז הרוסים עשו סקר מי רוצה להישאר בפולנייה? ומי רוצה לנסוע עם הרוסים.
אתם הגעתם לדוברומיל. איפה שהיתם?
אז אמרתי לך. לאמא שלי היו חברות. הרבה חברות שבנות רבנים. אז רבי אחד. אני שכחתי כבר. היה לו שם בית קיץ.
והוא נתן רשות לאמא שלי שהיא יכולה לגור בבית הקיץ הזה.
כל זמן שהיינו בדוברמיל. אז אנחנו גרנו שמה עם אמא ועם אח של אמא.
ועם שני הילדים. שהוא היה גם דיין ורב תלמיד חכם.
לא היו לנו אף אחד. אנחנו היינו זרים שמה. ובמקרה אבא שלי פגש את שני האחים שלו.
וכשעשו את הסקר הזה. הלכו מבית לבית לשאול. היו המון המון פליטים שמה.
בדוברמיל. שבאו מהצד השני.
ואז יום אחד בליל שבת. היו אשלונים כאלה. קרונות בקר ארוכים.
ולקחו את כל היהודים האלה שאמרו שהם רוצים להישאר בפולנייה.
אז הרוסים באו. וסטאלין החליט שאנחנו מרגלים. שאנחנו אנטי ציוניים אנטי קומוניסטים.
בגלל שלא בחרת
להיות איתם. אז לא רק אנחנו. אז אני מספרת. היה חצי מיליון יהודים בפולנייה בחרו.
ושלחו אותם באשלונים לסיביר.
ושמה מתו רבע מיליון ורבע מיליון נשארו. אנחנו היינו בין אלה ששרדו.
עכשיו רגע. כשאתם גרתם בבית הרב. בבית הקיץ של הרב. היו עוד אנשים שם?
כן היה עוד משפחה. אח של אמא שלי ושני ילדים בן ובת.
ומה הם החליטו?
הם באו גם איתנו.
ומי מבני המשפחה החליטו לא לבוא?
שני אחים של אבא שלי.
למה?
הם היו רווקים והם רצו להישאר בבית. לאן הם... לא יודעת. הם התחבאו ולא רצו לבוא.
אנחנו לא ידענו שאנחנו ניסע לסיביר.
הם רצו להישאר בצד הרוסי. אולי הם חשבו שיתגייסו לצבא. למרות שהם היו חרדים. לא יודעת.
אבל הם החליטו להישאר בצד הרוסי ולא לנסוע לפולנייה כמו שאנחנו החלטנו.
אז הם נשארו. אז אחר כך הם הלכו כולם לאושוויץ כל אלה שנשארו.
כמה זמן אתם הייתם בבית הרב? בבית הקיט?
לא הרבה זמן כמה חודשים.
מה את זוכרת? בכל אופן כמה חודשים.
כלום כלום כלום. בלק אאוט.
בלק אאוט.
שום דבר משמה כן.
אני רק זוכרת שזה היה חדר לא גדול. וגרנו שמה תשע אנשים.
זה היה לא קל. וזהו אני לא זוכרת שום דבר.
אז העמיסו אתכם על הרכבות?
כן. ונסענו שישה שבועות עד שהגענו לאסיה רוסיה אסיה.
זה. איך קראו לעיר הזאת שהגענו? כבר שכחתי.
לא יקוז ולא יקוץ. אני לא זוכרת. אבל זה היה כבר אחרי הרי האורל. כבר עברנו את אסיה.
קודם תספרי. פתאום שמים אתכם ברכבת לשישה שבועות. מה את זוכרת?
ואני זוכרת שעצרנו בתחנות ובכל תחנה היו לקחת מים רותחים. קראו לזה קיפיאטוק.
מי?
אבא שלי.
והם. יום אחד הם אמרו. שאסור לרדת מהרכבת. ואבא שלי לא שמע.
ולקח את האח שלי הקטן על הכתפיים ויצא לחפש חלב.
אז הרוסים תפסו אותו ושמו אותו בבית סוהר של הרכבת.
מה זאת אומרת היה ברכבת בית סוהר?
כן היה. אנחנו לא היינו בבית סוהר. יכלנו לרדת לעשות לרדת. לצאת לעשות שירותים.
וזה היה סגור על מנעול. ברכבת היה כן. קרון בית סוהר.
ועם אחי הם הלכו מקרון לקרון ושאלו של מי הילד.
עד שהגיע לקרון איפה שאמא שלי הייתה. אז הם החזירו לה אותו. אחר כך נסענו
רגע אז איך אתם הילדים. אתם שוכבים. לכל אחד יש מקום?
נראה לך לפני שמונים שנה מה שקרה אני כבר זוכרת את זה. לא זוכרת.
את לא זוכרת איך ישנתם?
לא. זוכרת. זוכרים שזה היו זמנים קשים.
אבל את לא זוכרת כלום מהרכבת?
ישנו אני זוכרת ברכבת היה קומה תחתונה וקומה ראשונה.
אז אנחנו היינו בקומה למעלה. ישבנו. שכבנו אחד על השני.
היו מביאים לחם ומים רותחים היינו לוקחים בתחנות של הרכבת.
תמיד היה מין מקום של קיפיאטוק קראו לזה. מים חמים.
איפה הייתם עושים את הצרכים. היו עוצרים?
היו עוצרים. כן. אבל אני לא זוכרת. זה כנראה לא היה כל כך גרוע אחרת הייתי זוכרת.
אחר כך הגענו למקום שכבר לא היה מסילת רכבת. אז לקחו אותנו על משאיות. נסענו ל משאיות...
אז אתם הגעתם לסביבות אוראל?
מאוראל נסענו עם משאיות עד בודייבו. שבודייבו זה כבר ב...ב...
מתחת לטאייוט שמה.
וזה הייתה עיר גדולה. עיר מחוז. אה זהו. קודם לא זכרתי את השם מחוז.
זו הייתה עיר מחוז גדולה. והם אירחו אותנו ב...
מי זה הם?
הרוסים. ב"וודנה ואקסל" קראו לזה.
במין טרמינלים כאלה. של בתי ספר שלא היו כבר לימודים. ובבתי קהילה של הקהילות.
שמה כל אחד תפס שטח על הרצפה. והיינו שמה.
הייתם בתוך מבנה?
כן. אבל אחר כך איך אנחנו הגענו לטנרק...
אני רציתי לדעת על בודייבו. כמה זמן בערך הייתם בבודייבו?
לא הרבה זמן.
מה את זוכרת מבודייבו?
זה מה שאני זוכרת. שזה היה מין הו-הא כזה אולם גדול ענק. וכל משפחה הייתה לה פינה משלה עם כל המשפחה.
ואני חושבת. אני לא זוכרת. אולי היו לנו שמיכות שהג'ויינט חילק.
אבל אני לא זוכרת אם זה היה שמה. אבל היה לנו. הייתה תקופה. אבל זה היה שהיינו בקרסני קוט.
אחר כך מבודייבו הגענו ל
רגע אני רוצה רגע לא למהר כל כך. עוד משהו מבודייבו. כמה זמן בערך הייתם בבוייבדו?
אני לא זוכרת. זה היה מהר. זה לא היה הרבה זמן. משמה שלחו אותנו... רגע... אבל מבויידבו אנחנו נסענו.
כן. מבויידבו אנחנו. כן.אבל איפה היינו מסיניוגה? אנחנו היינו עוד אחרי בודייבו. לפני בודייבו בשני מקומות.
מקום אחד זה היה סיניוגה. ומסיניוגה היה בטייגוט. טנרק. שזה היה בג'ונגל. ממש ביער.
ובפנים היה צריפים גדולים מעץ. והיו מחולקים לחדרים. ובכל חדר היה משפחה. והיה משני הצדדים.
זה היה המקום הראשון שהתגוררתם בו אחרי שהגעתם לסיביר?
כן. זה מה שאני זוכרת משמה. אבל לפני זה. איך שהגענו לשם וזה. זה אני לא זוכרת.
אז שכבנו משני הצדדים היה אני שכבתי...
בטנרק?
בטנרק. כן. אני ישנתי עם אמא על קרשים.
ומצד שני היה אבא עם שני הבנים שלו. שם היינו שנה וחצי. מאוד קשים.
מה את זוכרת מטנרק?
מטנרק אני זוכרת ששכבנו כל היום במיטה. כי היה כל כך קר.
היינו כותבים עם האצבע על השלג. שהיה על הזכוכית בפנים בצריף.
באמצע הצריף. היה תנור גדול מברזל והיו מסיקים. עץ לא היה חסר. זה היה ביער.
היו מסיקים את הכל המשפחות כל אחד היה לו סיר ובישל לו את האוכל.
אז היו עומדים ושומרים בלילה שלא יגנבו לך האוכל.
אז מה היה לאכול?
אז זהו מה שאני הולכת לספר לך. שהאח שלי. של אבא שלי. שהיה גר אני כבר לא זוכרת את העיר.
אז הם לקחו שתי מגבות. ותפרו כיסים.
ומילאו את הכיסים האלה עם כל מיני קטניות ופסטות יבשים. את יודעת פרפלך וזה.
ותופרים את זה בחזרה. ועושים מזה חבילה. ושולחים את זה לסיביר.
זה הולך חצי שנה. אבל בזכות זה אנחנו נשארנו חיים.
מי שלח את זה?
אח של אבא שלי.
הדוד שלכם. שהיה ב?
אני לא זוכרת את העיר. היה לו בית חרושת לנקניק.
שמה עוד לא היה מלחמה עם הרוסים. ואנחנו כבר היינו בסיביר. ושם עוד לא היה מלחמה.
אז כל זמן שלא היה מלחמה. הם חיו להם בשקט ובנחת.
באיזה עיר הוא חי?
אז זהו. אני לא זוכרת את העיר. אני צריכה לשאול. אני לא יודעת אם היא עוד... את הילדים של הבת דודה שלי. לא יודעת.
אז מה היו בחבילות שהוא שלח?
אז אמרתי לך. היו כל מיני קטניות.
כן. אמרת.
בורבלך. ערבס. פרפלך.
תגידי את זה בעברית כי לא כולם יודעים.
אז קטניות כולם יודעים מה זה.
קטניות יש כמה מינים. וערבס זה אפונה ופסטות וגרסי פנינה וסולת.
כל הדברים היבשים שלא מתקלקלים.
מה עם סוכר. קמח?
לא אכלנו סוכר ולא ביצים ולא חלב ולא פירות שנה וחצי. לא ידענו מה שזה.
אנחנו היינו ילדים קטנים. לא ידענו את הטעם של הדברים האלה.
רגע. התחלתם... תתארי לי את היום יום שלכם שמה.
אז שמה ברוסיה היה מנהג כזה; מי שעבד קיבל 600 גרם לחם.
מי שלא עבד. כמו ילדים או הורים זקנים. קיבל 400 גרם לחם.
הלחם שקיבלנו. זה היה בטנרק. הלחם שקיבלנו זה היה לחם לבן קפוא.
והיינו כל כך רעבים שלא יכלנו לחכות עד שהלחם יפשיר.
אז אבא שלי היה הרי עובד בחטיבת עצים. אז היה לו גרזן.
אז עם הגרזן היו מחלקים את הלחם לכולם אותו הדבר.
ובזכות המרקים שאמא הייתה מבשלת.עם מים סתם מה שהיה. היא הייתה גם בשלנית טובה.
מי היה מחלק לכם את זה?
במשפחה שלנו היה אחדות והיה משפחה שחיו.
כי היה צריך חוזק.
נכון.
דיציפלינה לא לרצות לאכול את כל הלחם. אז איך?
כן. נכון. אז חילקו חילקו מנות. חילקו את הלחם לחצי. חצי חילקו בבוקר.
וחצי חילקו. אני לא זוכרת. או בערב או בצהריים.
ובאמצע. היו אוכלים. מים היה שמה. מאיפה היה מים? היו מפשירים את השלג. זה היה מים.
ובקיץ. הינו גם בקיץ שמה. הלכנו שם ביערות לקטוף אכמניות.
ורובמרבר. את יודעת? אבל זה היה לא מתורבת. זה היה פראי.
פרא. כן.
ואת זה אנחנו אכלנו. ויום אחד. הלכתי עם אמא שלי לים ושמעתי זאבים יללו.
ואמרו לנו. הרוסים אמרו לנו שאם אנחנו הולכים לאיבוד. אז תמיד לשמוע איפה שהנהר עובר ולרדת לנהר.
שעם הנהר לא הולכים לאיבוד. תמיד יש איזה יישוב ליד הנהר.
רוב הישובים היו ליד הנהרות כי היו צריכים מים.
איך התחממתם?
אז סיפרתי לך. היה תנור ברזל גדול ארוך באמצע הצריף וזה דלק 24 שעות כי עצים היה שם למכביר.
זהו. את אמרת קצת. כולכם הייתם מסביב לתנור?
לא. כולנו היינו שוכבים במיטה. אבא היה עובד. ביער עם העצים.
אני הייתי מראה לך את הסיפור של אבא שלי יש לי סרט על זה.
כן. אבא עבד בכריתת עצים. כמה שעות הוא עבד?
כן. בחטיבת עצים. מהבוקר עד הלילה. יום אחד הוא חזר ושמה הלילה נופל מהר.
ומאחר והתזונה לא הייתה בריאה. אז יש מחלה קוראים לזה שלפיקורה.
תרנגולת עיוורת. שנהיים עיוורים בלילה. לא רואים בלילה.
אז הוא גמר את העבודה. והתחיל ללכת ונהיה חושך והוא לא ראה לאן ללכת. הוא איבד את הדרך. אז הוא נאבד.
הוא...
נעלם.
לא. הוא נעמד ופתאום בא איזה מישהו. אדם עם זקן לבן. ושאל אותו. מה אתה עושה פה?
אז הוא אומר. איבדתי את הדרך. אני לא יודע לאיפה ללכת ואני לא רואה.
אז הוא לקח אותו ביד. והביא אותו לשביל ואמר תלך ישר אז תגיע לצריף שקוראים לו הקילומטר השלישי.
לא לאיפה שאתה גר. ואבא התחיל ללכת. ואחר כך הוא נזכר. הוא הסתובב. הוא רצה להגיד תודה רבה.
אז האיש נעלם. אנחנו באנו לידי מסקנה שזה היה אליהו הנביא.
אהה. אוקיי.
אין משהו אחר. הוא נעלם האיש. הוא לא ראה אותו יותר.
את באמת מאמינה שזה היה אליהו הנביא?
כן. אנחנו מאמינים. כן.כן.
שאליהו הנביא הגיע?
כן. למה לא. הוא משגיח על כולם.
לא יודעת מישהו שלח אותו. אחרת הוא היה שם קופא מקור. לא היה צריך הרבה זמן בשביל זה.
שם היה כפור 50 מעלות מתחת לאפס. שהייתי יורקת. עד שזה נפל על הרצפה זה נהיה קרח.
והרי שירותים לא היו. היינו עושים פיפי. אז הנעליים היו נדבקות ל... שזה חם וזה קר. זה היה נדבק לקרח. זהו ומשם...
רגע רגע. לא למהר. לא למהר. אתם למדתם שם באיזה צורה?
אז שם ככה. לקחו את הילדים לפנימיות. אינטרנאט קראו לזה. וההורים שלי לא רצו לתת אותנו לאינטרנאט.
כי אלו שהלכו לאינטרנאט. לא ראו יותר את הילדים.
אז אני. שמו אותי במשפחה שלא היו להם ילדים. ושכאילו שאני איתם.
ילד אחת אפשר היה לשמור. אנחנו היינו שלושה.
משפחה יהודית?
כן בטח. הם גרו בסיניובין. יותר קרוב לישוב. ואחים שלי לא זוכרת מה היה עם האחים שלי. איפה הם היו. לא הם היו עם הסבא.
עשינו שח. גילפנו את הפיגורות של השח. וצבענו. היה עיפרון כימי שזה צובע כחול.
אז צבענו צד אחד בכחול וצד אחד היה לבן. אז הכנו לוח ושיחקנו שח.
מישהו לימד אותנו. אני לא זוכרת מי.
ואני כבר בגיל חמש שש כבר ידעתי לשחק שח. ולא הלכנו לבית ספר.
שאם היינו הולכים לבית ספר. זה היה סוף פסוק.
לא היינו חוזרים יותר להורים. הם אימצו את הילדים. הרוסים.
אז מה כן עשיתם כל הזמן?
כלום.
שנה וחצי?
אז בקיץ. היינו הולכים ליער. לחפש אוכמניות וכל זה. ובחורף היינו בצריף.
היו עוד ילדים. היו משחקים מן הסתם כל מיני משחקים של ילדים.
אבא המשיך להתפלל. היה איזשהו מניין?
כן. היה תמיד אצלנו מנין בחדר. שאסור היה להתפלל. ברוסיה. בגלל זה הסבא שלי הלך לבית סוהר.
והוא גם נפטר שהוא לא רצה לאכול שם כלום. בעניין כשרות.
מתי אבא הוא נלקח לבית סוהר. סבא?
אני לא זוכרת. שמה אז בזמן...
מטנרק?
כן. אבל הוא היה בסיניוגה.
סיניוגה זה היה ישוב יותר גדול. וזה היה 15 קילומטר מטנרק. אנחנו היינו בטנרק עוד יותר בפנים.
ואמא שלי הייתה... בסיניוגה היה דואר. בטנרק לא היה. אז החבילות של הדוד שלי היו מגיעים לסיניוגה.
אז אמא פעם בשבועיים הולכת ברגל. זה היה 15 קילומטר ביער.
אבל היא הייתה חברמנית. היא הייתה הולכת ברגל. והיינו מקבלים. אז אח שלה היה גר שמה.
היא הייתה נותנת גם לאח שלה. ממה שקיבלנו.
כמה זמן זה היה ההליכה?
שמה היינו שנה וחצי. בסיביר.
לא. הליכה לסיניוגה מטנרק?
אני לא יודעת. 15 קילומטר. כמה זמן היא הלכה. זה אני לא יודעת כבר.
אתם הלוא דיברתם יידיש וודאי או פולנית. מה דיברתם?
כן יידיש.
כן. יידיש. איך אתם מסתדרים פתאום עם השפה הרוסית?
אבל ידענו גם פולנית. רוסית זה כמו פולנית. זה מאוד דומה.
אז הסתדרו ככה. דיברו אוקראינית. אבא שלי ידע אוקראינית. מאיפה הוא ידע אוקראנית אני לא יודעת. אבל הוא ידע.
מי השגיח עליכם?
אמא שלי.
לא. אני מדברת. היתה השגחה גם של הרוסים גם?
היו. היו מונגולים היו שמה. מונגולים והם היו הנצלניקים. המנהלים.
איך היה היחס שלהם אליכם?
לא גרוע. לא הרביצו לנו. לא עינו אותנו. לא היה את זה. הם שמה גם לא ידעו מה זה רוסים. יהודים.
יהודים ידעו יותר בפנים כשהיינו ברוסיה יותר באסיה.
אנחנו נגיע לזה. אבל עדיין אנחנו בטנרק. איך הקשרים בין האנשים שמה. מאיפה היו רוב האנשים?
רוב האנשים היו שם כל מיני. היו אוזבקים והיו מונגולים והיו טנג'יקים.
את יודעת מהרי קווקאז שמה. זה היה פעם רוסיה.
זה היה מקום. זה לא היה מקום נורמלי. זה היה מקום עונש.
זה מן אה... כמו שאמרו שלחו לסיביר. היו מחנות כאלה. בתור אסירים פוליטיים.
אנחנו אז לא היינו בתור אנשים חופשיים. לא יכולנו לנסוע ממקום למקום.
אז איך אמא בכל אופן הגיעה לסבא?
היא הלכה ברגל.
ואז לא הייתה שמירה?
לא. לא היה שמירה. כי לא היה לאן לברוח. היו אנשים לא אנחנו.
שהם ברחו לחרבין שם בסין בגבול סין. אבל לא אנחנו .
מה את כילדה. מה עשית את כל הזמן?
תשמעי. בואי אני אגיד לך משהו. כשבן אדם הראש שלו ממוקד לדבר אחד. הוא לא צריך שום דבר. הראש שלנו היה ממוקד באוכל.
דאגו איך נשרוד מהיום למחר. ממילא לא העסיק אותי שום דבר.
בדיוק כמו שאדם חולה. הוא לא צריך כלום. לא ילדים ולא נכדים ולא כסף. לא מעניין אותו כלום.
כשאדם רעב לא מעניין אותנו כלום.
לא חיפשנו. לא היה משעמם. לא חיפשנו תעסוקה.
כי היינו עסוקים מה נאכל אחר כך. מה נאכל מחר. זאת הייתה התעסוקה.
אז מה עושים? הולכים ליער. הולכים לפה הולכים לשם. ככה זה היה. עיקר הדבר זה היה הדאגה לאוכל.
מה קרה שמישהו היה חולה?
אז הוא היה מת. שמה הדבר היחידי אני זוכרת. שהיו לי כאבי שיניים.
באתי לרופאת שיניים. מה היא עשתה? מה היא עשתה? שמה לי יוד.
זה היה התרופה היחידה.
ואנשים ביניהם הייתה בין האנשים עזרה הדדית?
כן היה. היה. אבל זה תלוי גם באופי של הבן אדם.
תתני לי דוגמה של עזרה הדדית בטנרק.
זה אני לא זוכרת. הנה עזרה הדדית. שאמא שלי מה שהיא קיבלה. היא התחלקה עם האח שלה.
היו לה אחיות גם ב... אז הם היו שולחים כסף.
רגע את סיפרת על...
זה היה מצד אבא.
כן.
עכשיו היה גם מצד אמא. אמרתי לך שלאמא שלי היו אחיות נשואות בפולנייה.
אז הם שלחו לנו כסף. אז שלחו לאמא. אבל אמא תמיד חלקה עם האח שלה.
באיזה שנה הם עוד שלחו כסף?
ארבעים ארבעים ואחד. וקצת ארבעים ושתיים. עד שפרצה המלחמה.
את זוכרת מה הם כתבו לכם? על המצב שלהם? הלוא זה כבר תחילת המלחמה.
נכון. אחר כך כבר לא הגיע. לא הגיע תקשורת.
כל עוד שהגיעו מכתבים?
אני לא זוכרת. אני לא יודעת. לא ניהלתי את העיניים של הבית.
אבל אני זוכרת אחר כך. שהיינו בקרטיקוסט או בקריסק. אחרי.
למה עברתם? איך עברתם בטנרק?
מטנרק אנחנו איכשהו עברנו לבודייבו. אני לא זוכרת איך זה קרה.
למה?
כי שמה אי היה אפשר לחיות. זה לא היה מקום לאנשים.
זה היה אחרי שפולנייה. הם עשו איזה הסכם עם סטאלין.
אז הוא שחרר אותנו. כלומר יכולנו כבר לנסוע ממקום למקום.
אז בא קפיטן של אונייה ואמר שזו האונייה האחרונה. ומי שרוצה לנסוע לדרומה. יכול לנסוע.
וזה היה בדיוק בשמחת תורה. אז אבא שלי הלך ואסף את הכל ואמר לאמא שלי אנחנו נוסעים.
אז היא הלכה. היה לה שם את האח. אז היא הלכה לאח שלה ואומרת לו בוא תיסע איתנו. אז הוא אמר לה. לא.
רגע. רגע. איפה האח היה. איזה אח?
בבודייבו.
שהיה גם בבודייבו. לא סיפרת לנו על הקשר עם האח בבודייבו.
הנה סיפרתי לך שהיא הייתה מתחלקת עם כל מה שהיה לה. אבל הוא לא רצה לבוא לנסוע. מה זה חג. הוא לא יחלל את החג.
מה שיהיה עם כל היהודים. יהיה איתי. רוב היהודים נפטרו שם והוא גם.
הוא לא רצה לבוא.
ואבא שלי אמר. שזה פיקוח נפש. ובשביל לחיות. כן ניסע עם ה... סוף סוף אנחנו נסענו באונייה של גויים.
אבל הרוב יהודים היו שמה. אז נסענו. נסענו עם הזה אלף קילומטר.
בדרך פגשנו אונייה שהובילה חיילים. ועמדנו אחד על יד השנייה. ועברנו.
אני לא יודעת כי האונייה שאנחנו נסעו זה היה ברג'ה.
אוניית מסע. וזה היה אונייה לנוסעים. זה לגמרי אחרת מסודר. אז עברנו. היינו שם לא היינו הרבה יהודים.
ועברנו לאונייה של החיילים. ולהם היה שם אוכל. זה היה חם זה היה משהו אחר לגמרי.
ואיתם נסענו עד שהגענו לאיזה עיר שקראו לזה קירנסק. והקפיטן אמר שאפשר לרדת. מי שרוצה להתיישב.
חיפשנו איפה יש עבודה. אז אבא הלך ללשכת עבודה. לשאול אם יש עבודה ואמרו לו כן. אז ירדנו שם.
ונכנסנו לעיר ושכרנו איזה חדר.
קירנסק זה כבר במקום לגמרי אחר.
כן זה כבר באסיה יותר למטה. יותר דרומה. ושם אנחנו גרנו. אבא עבד בבית חרושת.
רגע רגע. איך אתם מגיעים? איפה אתם מוצאים מקום?
אנחנו מגיעים...
שרה את ממש ממהרת וחבל כי יש לך הרבה מה לספר.
אנחנו יורדים על החוף. מוציאים את השק. האונייה עגנה באמצע הנהר.
וזה נהרות לא כמו הירקון. זה נהרות של חמישים מטר. מאה מטר רוחב.
והיו צריכים עם סירה להביא. ואבא שלי כמעט שטבע שמה. הוא טיפס על סולם כזה
של חבלים שעולים ויורדים באוניות.
היום זה הכל מודרני. אנשים לא מתארים להם מה היה. אי אפשר לתאר את זה. ניסים ונפלאות היו. מה אני אגיד לך.
כל שעה זה היה נס אחר. בקיצור הגענו לחוף. אז אבא השאיר אותנו.
היו איתכם הרבה באונייה?
יהודים? אני לא זוכרת.
האם רוב היהודים החליטו לעזוב?
לא. רוב היהודים החליטו להישאר. הם לא רצו לעזוב. ובגלל זה הם מתו שם שלא היה להם מה לאכול.
גם לרוסים לא היה. זה היה זמן מלחמה.
ברור.
האוכלוסייה שמה הייתה בצנע. אז הם עוד צריכים לפרנס את הפליטים האלה?!
הפליטים האלה כבר לא היו דרגה ראשונה. הם היו דרגה שתיים שלוש.
אז ואנשים שלא היו רגילים לתנאים האלה.
הם היו כבר רגילים שמה לחיות בתנאים הקשים האלה. זה היה הבית שלהם.
אז היה סיפור שלם.
אז מה. איפה אני גמרתי?
שהגעתם לחוף.
כשהגענו לחוף. אז אבא הלך לחפש עבודה. אז הוא מצא...
באיזה שפה הוא דיבר איתם?
אוקראינית. פולנית. לאט לאט למדנו רוסית גם. והוא קיבל עבודה להיות שומר בבית חרושת.
זה היה בית חרושת שעשה נשק. בית חרושת לנשק. כי זה היה הרי במלחמה.
אז הוא היה שומר. אחר כך הוא עבד ב.. הוא הוביל מים. היה עגלה עם סוס ודלי על מקל.
אז הוא היה לוקח מים מהנהר לחבית. ואחר כך נוסע בין המסעדות לחלק מים.
זאת הייתה עבודה מהמועצה. הוא היה עובד.
שבא למסעדות אז כל פעם נתנו לו משהו לאכול. שם גם אותו דבר. זה היה זמן מלחמה.
לא היה אוכל. אז עם האוכל הזה נעזרנו בשביל להתקיים.
איפה התגוררתם בדיוק?
אז התגוררנו בחדר אחד. כל המשפחה. ובאמצע החדר עמד כזה מין. לא יודעת.
צ'יגון. איך להגיד לך. טמבור כזה. וזה היו מסיקים את זה. וזה היה מחמם את הבית.
ואבא היה אוסף בלילה קרשים שמה בבית חרושת איפה שהוא עבד.
ואני ואחים שלי היינו הולכים בלילה עם מגלשה כזו.
את יודעת שנוסעים כשיש חורף.
שיש שלג.
אין גלגלים קוראים לזה מגלשה.
והיינו הולכים. זה היה בקרסני קוט. ושמה היינו עוברים. זה הייתה ערבה והיינו שומעים תנים מייללים.
פחדנו פחד מוות. והלילות בהירים. ואת הולכת על השלג וזה עושה קריפס כזה.
אני הלכתי עם האח שלי הקטן. למה עם הקטן ולא עם הגדול. זה אני כבר לא יודעת גם.
ואז אבא היה מעמיס את הקרשים על המגלשה. קושר אותם.
ואנחנו סחבנו את זה. זה לא היה כבד. כי זה היה על הקרח. כי זה "נגלש" על הקרח על השלג. אבל זה היה פחד מוות. וילדים.
אני הייתי בת שש. אחי היה בן חמש.
שמה נדמה לי בקרסני קוט שכבר התחלתי ללכת בכיתה א'.
רגע אנחנו מדברים על? אנחנו מדברים על קרסני קוט.
קרסני קוט. בקרנסק אני עוד לא הלכתי לבית ספר.
אנחנו מדברים על קרנסק. את אמרת שהגעתם לקרנסק.
בקרסנק היה בית כנסת אצלנו בבית. היו מתפללים.
רגע. היה מניין?
כן. היו יהודים הרבה. והבית שלנו. אמא שלי הייתה מכניסת אורחים. מי שהיה בא.
היו עוברים מבודייבו שבאו לא לגלים. היו באים לקרנסק ידעו היו באים לקרישרובה.
אז זאת הייתה התחנה הראשונה. אמא הייתה נותנת לאכול. היו ישנים על הרצפה.
רגע מאיפה לאמא. את אמרת שבקרנסק גם לא היה כמעט מה לאכול. איך לאמא...?
אז אני אגיד לך איך. שמה אנחנו קיבלנו שמיכות מהג'ויינט.
ואמא שלי. מהשמיכות האלה תפרה חצאיות. ביד.
והיא הלכה עם החצאיות האלה לכפרים מסביב. ותמורת זה היא קיבלה נפט ותפוחי אדמה וכרוב וכל מיני דברים.
והיא הייתה סוחבת את זה ומביאה את זה הביתה.
בנוסף לזה. אבא עבד. אבל מהעבודה שם לא היה קיום.
ואז היו באים אלינו מה שהיה היא התחלקה. היו הרבה אנשים.
אנחנו פה בארץ פגשנו שלושה אנשים. שהם היו אצלנו.
כן אבל עדיין. האם היו לאמא כמויות כאלה של מזון שאפשר היה?
לא זה לא היה... ליום יומיים אירחנו. היא לא אירחה...
זה בכל אופן לא קל.
כן. נכון אז באמת אנחנו לא אכלנו עד כאן. כולנו אכלנו בצמצום. אבל מה שהיה היא התחלקה.
זה למדנו אצלה הכנסת אורחים. אצל אמא שלי.
זה גם אצלי זה ככה. כשאני גרתי בבר גיורא אז הייתה אישה מסכנה צילצלה לי בדלת.
בדיוק הבן שלי הקטן היה בבית. אני לא זוכרת מה הכנסתי אותה הביתה. נתתי לה לאכול וזה.
אז אחר כך הילד שלי אומר אמא מה זה הכנסת אישה זרה הביתה.
למדת מאמא שלך.
כן. תמיד בשבתות היו אצלי. הייתי מארחת. אנשים זרים. בעלי היה מביא מהבית כנסת שבאים.
מזה לא נהיים עניים. שאת מארחת פעם בחודש או בכמה שבועות מישהו.
כן. אבל בקירנסק ואת מתארת לי שאנשים הגיעו. ועדיין אוכלים במקום שאין אוכל כמעט.
כן זה היה מלחמה בכל ברוסיה. אין מה לדבר. שהם גם לא ליקקו דבש. אבל בכל זאת הם היו אנשי מקום.
היו להם תמיד קרובים בכפרים. ששמה היו מגדלים תפוחי אדמה. עיקר האוכל היה תפוחי אדמה וכרוב.
אבל תפוחי אדמה גדלים באדמה. את יודעת איך תפוחי אדמה גודלים? לא יודעת.
אז אנחנו היינו בקולחוז. היינו הולכים לקולחוז לעזור לחפור את התפוחי אדמה. ותמורת זה. נתנו לנו תפוחי אדמה.
אז כבר היה תפוחי אדמה. נפט גם לא היה. היה בקבוק ובפנים היה פתיל.
ועל הבקבוק היה מכסה כזה מברזל כזה עם חור.
והיו מדליקים את הפתיל. זה היה האור. ככה היו בלילה. כי לא היה חשמל.
ולא היה ברז בבית. היה בחוץ חבית עם מים. וזה אבא שלי היה ממלא את החבית עם מים.
היינו שותים מים מהנהר.
ושמה לא היה אקולוגיה כמו פה הקישון שזה היו כל פעם מלכלכים.
לא היו בתי חרושת. לא היה מי שילכלך.
זה הכל הא בהא תליא. הכל קשור אחד בשני.
וכל המודרניזציה מביא לנו את כל הצרות.
ואת עד עכשיו אומרת שלא היית בשום מסגרת לימודית?
לא. לא הייתי בשום מסגרת.
גם בקירנסק לא?
לא. רק בקרסני קוט.
טוב אנחנו עדיין בקירנסק.
בקירנסק עוד לא הייתי. אני לא זוכרת מה עשיתי.
אבל בקרסני קוט אני זוכרת שכבר הלכתי לבית ספר.
ואז הייתי דתייה ולא רציתי לכתוב בשבת. אז נאבקתי עם הדבר הזה. לא שמישהו אמר לי. זה מעצמנו.
עכשיו בקירנסק גם כן המשיכו בחיים יהודים?
כן.
איך?
כל הזמן. כל הזמן אנחנו השתדלנו כמה שיכלנו. לא תמיד אפשר היה. למשל אנחנו היינו בטנרק. זה היה פסח.
נו ומה עושים עם חומץ?! אז אני לא יודעת מאיפה אבא שלי השיג תפוחי אדמה.
יום ראשון הוא אכל תפוחי אדמה. ואחר כך הוא היה הולך לחטוב עצים הוא היה מוכרח לאכול.
אני לא יודעת. בטח אכלו חומץ. אני מתארת לי.
הילדים לא הקפידו. על הילדים בכלל לא. רצו לקיים אותם בכל מחיר.
בקרסני קוט אכלנו חזיר גם. זה היה מותר. מה לעשות. אחרת היו מתים. וזה היה שומנים.
סתם בשר ללכת לשוק לקנות לא הלכנו.
אבל היה לנו מכיר שהיה קצב ואמא שלי.. הוא היה קצב עם שלושה בנים. ואמא שלי הייתה הולכת פעם בשבוע לנקות להם את הבית.
אז תמורת זה הם נתנו לנו שתי צנצנות של שומן חזיר.
ועם זה יכלנו לאכול. לבשל את מבינה? זה לא פשוט היה.
אבל ברגע שיכלנו להסתדר בלי כל הדברים האלה. אז הסתדרנו.
או שמירת שבת או כל הדברים האלה. גם אז היה מסירות נפש.
רגע. היה מניין בבית פרטי?
בבית פרטי.
של מי?
אצלנו.
אצלכם זה היה?
כן וזה אסור היה. הרי סטאלין אסר על כל הדתות.
נכון.
אז זה היה גם בהיחבא. לא בפומבי.
מי. את זוכרת משפחות? גברים שהגיעו?
כן היה אחד גרוס. והיה מרטין חיות והיה עוד מישהו אני כבר לא זוכרת.
איך אני יודעת על אלה. כי פגשנו אותם פה בארץ במקרה גם.
הוא. הוא. חיות הזה הוא עבד באל על. הוא הכניס את בעלי לאל על.
הוא היה מהראשונים שהוא עבד במחשבים באל על.
אז הוא היה ב?
בקירנסק אצלנו. הם באו מאיפה שהם באו. כולם היו עיוורים.
אמרתי לך שיש מחלה כזו. חוסר בוויטמין נהיים
עיוורים. ופצעים על הרגליים זה גם היה מחוסר ויטמין.
בעצם כמעט לא אכלתם כלום. עכשיו אחיך הם היו יותר צעירים?
אח אחד יותר צעיר בשנה ואח אחד יותר גדול.
ומה עשה האח היותר גדול?
בכמה הוא היה גדול בשלוש שנים. זה הכל.
אז גם הוא לא הלך לבית הספר. בקירנסק?
הוא הלך לבית הספר. והוא היה תלמיד מצטיין. תמיד הוא היה מצטיין.
רגע רגע. הוא הלך כן לבית הספר?
כן. הוא היה היחידי. הוא הלך לכיתה א'.
ואנחנו עוד לא. לא יודעת למה לא הלכנו. אולי ההורים לא רצו שנלך בין הגויים. אני יודעת.
לא זוכרת כבר למה. בטח היה להם איזה נימוק. אחר כך בקרסני קוט אני כבר הלכתי לבית ספר.
אז בעצם מדוע אתם עוברים מקירנסק לקרסני קוט?
כן.
מדוע?
רצינו להתקרב מה שיותר לפולנייה. זה יותר רחוק. זה יותר דרומה.
בגלל זה או בגלל שרציתם מקום יותר חם? או מה?
לא. לא ידענו לחפש מקומות. ידענו רק לבוא הביתה. והרוסים אמרו:
"כשפה יגדלו שיערות. ככה תראו את פולנייה. מפה לא יוצאים".
אתם ידעתם שיש מלחמה?
כן. ידענו שיש מלחמה.
מה ידעתם?
אבל לא ידענו שיש מה שהיה. כי אני אמרתי לך.
אמא שלי אמרה. שבטח הם גירשו אותם לוינה או ל... למרות שצ'כוסלובקיה פראג גם היה אצל הגרמנים.
בודאי.
והונגריה עוד לא היה. את יודעת הרי הונגריה יהיה יותר מאוחר.
ב- 44' אבל בכל אופן...
נו ועד 44' והמלחמה נגמרה ב- 45'.
זה רק שנה. ואצלנו היה חמש שנים.
כן.
זה לא פשוט. ושנה זה כמו עשר שנים. שנה. בתנאים כאלה.
כן. צודקת. אז עברתם ל?
אז מקרסני קוט אנחנו כבר נסענו לפולין.
רגע לא דיברנו כלום על קרסני קוט.
אה בקרסני קוט היו לנו תנאים טובים. היה. אני לא יודעת מה היה. אבל היה. החיים היו הרבה יותר קלים.
איך אתם עוברים?
איך מה? עובדים?
עוברים.
מקרינסק לקרסני קוט? עם אונייה.
נו. זה צריך להגיד.
כן. זה באנו עם אונייה. שמה ככה. לנסוע ממקום למקום צריכים אישור.
והיה סיפור גם איך שאמא שלי הביאה אחר כך האח שנשאר בבודייבו נפטר עם אישתו.
ונשארו שני ילדים. הבן והבת.
הבת הייתה בת שבע עשרה. והבן היה בן חמש עשרה. והיא ידעה לסרוג מאוד יפה.
זה שהיינו בקירנסק.
אז אמא שלי. היה לנו שכן גויי שהיה קפיטן. הבת שלו היתה חברה שלי. והיא הלכה לשחד את הקפיטן.
היא נתנה לו את הטבעת נישואין שלה שהייתה מזהב.
והיא נתנה לו שמיכת פוך. תמורת שיביא את הילדים לקירנסק מבודייבו.
ו... הוא זה לקח כמה שבועות. הוא חזר ולא הביא אותם.
למה לא הבאת? הוא פחד והוא החזיר את המתנות.
ואמא שלי שברה לה את הראש. מה לעשות מה לעשות. איך להביא את הילדים.
אז היא הלכה לראש המועצה. ואמרה לו שהבת אח שלה יודעת לסרוג.
אז תביא אותה ותפתחו פה סדנא של סריגה. ויסרגו סוודרים לטייסים.
זה היה שם בית ספר לטייסים בקרסני קוט. אז הוא אמר מאיפה ניקח צמר? אין לנו צמר.
אז היא אמרה תבקש מהתושבים שיביאו את הסוודרים הישנים.
יתירו אותם. יכבסו את הצמר ויהיה צמר לסרוג.
העיקר. היא הקימה כזה סדנא. והם הביאו את שני הילדים לקירנסק.
רגע כמה זמן עבר? הלוא אתם הייתם איתם עם הדוד הזה. הייתם איתם כל הזמן? לא?
כן.
אחרי חודש הוא כבר נפטר?
שמה הם קיבלו דיזינטריה. לא היה מה לאכול. היו מתים מרעב וממגפות.
אבל הוא עדיין. מעניין ש... אבל הוא בעצמו החליט להישאר שם?
כן. הוא לא רצה לחלל את השבת. אחר כך אי אפשר היה לנסוע לחצי שנה.
וזה קרה ב... אמא שלחה להם שק עם תפוחי אדמה ושק עם בצל. ובדרך גנבו ובקושי הגיע להם משהו.
בקיצור כשאמא הביאה אותם אלינו אז שני הילדים האלה.
אז הם לא ראו בלילה והיה להם דיזנטריה. ועד שהיא הבריאה אותם.
אל תשאלי. בנתיים אמא שלי חלתה והיא קיבלה גם דיזינטריה.
והיא החליטה שדיזינטריה אפשר לרפא. רק אם ינקו את הקיבה.
אז בשביל לנקות את הקיבה. היא רצתה "רצינאוו" שמן קיק. שזה מנקה.
אז קודם כל לא ידענו איך אומרים "רצינאוו" ברוסית. אז הייתה שמה אישה מורה.
קראו לה טינה וסיליבנה. שסטאלין הרג את הבעל שלה. הוא היה מהנדס מפולניה.
והוא היה פטריוט קומוניסט. והוא נסע לרוסיה.
ותראי מה סטאלין עשה מאלו שבאו אליו. הוא הרג אותם.
והיא הייתה מורה. אז אבא הלך אליה. היה הולך אליה כל יום ראשון. וחוטב לה עצים ומכין לה...
הוא כבר היה מומחה מכין לה... משמה. הוא היה מכין לה לכל השבוע ועוזר לה בכל מיני לתקן את הגג וזה.
ותמורת זה היא הייתה נותנת לנו אוכל ובגדים מהילדים שלה. היו לה שני ילדים או כמה.
אז הוא הלך אלה ושאל אותה איך אומרים רצנאוו בפולנית. פולנית הם ידעו ההורים שלי. ברוסית.
אז הוא עבר את חצי עיר ומצא. והלך לבית חולים ונתן לאמא את הרצנאוו והיא קיבלה שלשול חזק.
וזה ניקה לה את הקיבה והיא הבריאה. זה גם היה נס.
ועכשיו. הבני דודים שהגיעו. מה שמם?
ישראל. הם כבר שניהם נפטרו. ישראל וציפורה. אבל הם הקימו פה משפחות. פייגה קראו לה.
ותמיד. שהרוסים היו נכנסים לסדנא. אז הם היו צוחקים: "פרן ויאז'ה". בחור סורג.
ומה הם סיפרו? הלוא הם ראו את ה... מה הם סיפרו הבני דודים?
זה מה שהם סיפרו. שמתו שם מרעב כולם בסוף. לא היה להם לרוסים.
מספיק אוכל לפרנס את המאות אלפי אנשי שהם אספו מפולניה.
אז חצי. חצי מהפליטים נפטרו. וחצי זכו אחר כך בסוף המלחמה.
בסוף המלחמה הרי שחררו את כל האסירים היהודים.
וככה הגענו לפולנייה בחזרה.
כן. אבל רגע. אנחנו צריכים בכל אופן לספר. לדבר.
בפולנייה אז היה הפוגרום הזה בקלץ.
אבל אנחנו עוד לא שם.
לא זה כבר היה אחרי המלחמה.
כן. ברור. אנחנו יודעים עליו.
אנחנו עדיין בקרסני קוט.
בקרסני קוט היה לנו דיי טוב. לא מתנו מרעב.
איפה גרתם?
גרנו בבית מעץ. שהיה בית ריק. השכירו לנו אני לא זוכרת מי.
אני לא יודעת בדיוק איך הסתדרנו עם הכספים וכל זה.
אבל אני יודעת שהיינו. שמה את לא יכולה לחיות מעבודה. וכל אחד צריך לעבוד.
אז היו עושים כל מיני שוק שחור. אז שוק שחור אסור היה גם בשוק אסור היה לסחור.
אז היו שולחים את הילדים.
אז אמא שלי למשל הייתה לוקחת אפונה. משרה אותה. אז היא הייתה גודלת כפליים.
אז היא הייתה שולחת אותי לשוק עם כוס. ואני הייתי מוכרת את הכוס של אפונה או טבק.
קנו טבק. אני לא יודעת מי היו מביאים לה. וככה עשו החלפות. הוא נתן לך טבק והוא נתן נפט.
הוא נתן זה והוא נתן זה. לא היה כסף אבל בשוק כן היה. אז תמיד היו שולחים אותי.
אז אחר כך בבית ספר היו אומרים לי: "שרה מהבזארה קרטושקס פרדאיוט"
כלומר?
ששרה בשוק. מוכרת את תפוחי אדמה.
עכשיו איך היה בבית הספר. באיזה שפה דיברו ולימדו?
למדנו מהר מאוד רוסית. אני ידעתי פרפקט רוסית. לכתוב ולקרוא.
מה את זוכרת מבית הספר. איך למדו. היו ילדים בגילאים שונים?
לא. הבתי ספר ברוסיה הם דרגה ראשונה.
לומדים שמה עשר שנים. ובעשר שנים האלה מכניסים לילדים כל המקצועות מה שאנחנו פה אף פעם לא מלמדים.
פיזיקה. וכימיה והיסטוריה של כל העולם. והיסטוריה של רוסיה הרבה.
בסדר אבל את נכנסת לבית ספר. פעם ראשונה שאת תחת מסגרת לימודית בכלל.
מתרגלים. לומדים לחיות עם זה. ילדים מסתדרים. למשל היה שמה מסעדה.
אז אח שלי הגדול. הוא היה מנהל של המסעדה.
כל ילד שרצה לאכול. היו נותנים שמה מרק. ואני לא זוכרת מה.
היה צריך לשלם קופייקס. כמה קופייקס. חמש קופייקס. עשר קופייקס בשביל הארוחה.
אז הוא היה אוסף את הכסף ותמיד נהיה נשאר לו. אז אנחנו אכלנו תמיד חינם.
ככה היינו מסתדרים. הוא היה אפליצ'ניק. מצטיין בכיתה.
הוא היה הכי מצטיין בכיתה. למדנו הנה את רואה. אני באתי. חכי.
שאני באתי מפולנייה לורוצלב. שמה סיפרתי לך לליגניץ.
אבא שלי. איפה שהגענו. דבר ראשון שלח אותנו ללמוד.
אז שמה היה בית ספר תרבות. זה היה של הציוניסטים. זה לא היה. לא היה בית יעקב למשל. שהוא ישלח אותי לבית יעקב.
אז ל"תרבות". אז למדתי שמה את כל הדברים האלה שאני מספרת לך.
כשאני באתי ארצה. אז אני ידעתי מתמטיקה הכי טוב וכימיה ופיזיקה.
אבל אני לא ידעתי עברית ולא ידעתי אנגלית ולא ידעתי חומש. כל הדברים האלה מה שלא למדו. לא ידעתי.
1178 01:52:52.000 01:52:56.000 אבל במשך הזמן לומדים. אני באתי פה גם. החלטתי שאני רוצה להיות פקידה.
נו. ידעתי קצת עברית מהתרבות שלמדתי ברייכנבך. היינו שם ברייכנבך.
והיה בית ספר דת בחיפה. אנחנו גרנו בחיפה. לעברית.
אז אחרי צהריים הלכתי לבית ספר. בבוקר למדתי בבית יעקב.
אחרי הצהריים היה חנות של מכולת. היה מכיר שלנו. אז עבדתי אצלו משלוש עד שבע.
הייתי מרוויחה חמש עשרה שקל. לירות. נתתי להורים. זה עד שגמרתי כיתה ח'.
גמרתי כיתה ח' החלטתי שאני רוצה להיות פקידה.
כל החברות שלי מבית יעקב נהיו מורות "איינה" מורות אבל הם היו מורות.
אז לא היו עושים "מנערן" שבעבר זה.... שנות החמישים.
אז אני הלכתי לבית ספר דן ולמדתי לכתוב על מכונת כתיבה והנהלת חשבונות.
והתקבלתי לעבוד בבנק לתעשייה.
המנהל של בנק התעשייה היה לינדנשטראוס. ולטר לינדנשטראוס זה האבא של לינדנשטראוס. של מיכאל.
אבא שלו וזארה. וואי וואי הוא היה יקה. אז שרה הוא היה קורא לי זארה.
ואני הייתי המזכירה שלו. ובקושי ידעתי עברית. אז הוא היה מקריא לי מכתב.
להבטיח אז הייתי כותבת עם פ' וט' ות'
והיה שם. המזכיר שלו היה יעקב רוזה. שהיה יהודי דתי. והוא השגיח עליי והוא טיפח אותי. הוא היה מתקן לי.
וככה למדתי מעצמי. אחר כך זה היה בנק לתעשייה. אז היו צריכים למלות אפידייביד.
את יודעת אנגלית?
בטח יודעת. לא יודעת כלום. היו צריכים למלות את האפידייביד. אז יש שמה שורה. פיאפל אנד דסטניישן.
אז היית צריכה למלות שמה. אז למדתי לעשות את זה.
אז את רוצה להגיד שכל היסודות הגיעו אלייך מבית הספר. הגיעו אלייך מבית הספר?
אנחנו באנו ארצה מ... אפשר להגיד ציוניסטים. אומנם היינו דתיים.
אבל באנו מאיפה שבאנו מהצרות שלנו מסיביר. ואחר כך מפולנייה
כשחזרנו מסיביר אז באנו ארצה. אז לא חיפשנו חסרונות ולא חיפשנו כשלונות.
ומה שראינו. ומה שעשינו זה היה טוב. ואז היה צנע והיה מלחמת העצמאות אחרי ההפוגה השנייה.
ואבא שלי עבד ברכבת וכל חודשיים שלושה היו מפטרים אותו.
כן. את סיפרת את זה.
כן. דיברנו על זה כבר.
בקיצור. איפה שבאנו. דבר ראשון ההורים דאגו שנלמד.
אז אותי רשמו לבית יעקב.אמרתי לך. לכיתה ח'.
למרות שהייתי שנה יותר צעירה. אני לא יודעת למה כיתה ח' אבל זהו.
אחי כבר היה גדול. הוא כבר לא למד. הוא הלך לעבוד.
כן זה אנחנו גם... את סיפרת אפילו שעבדת אצל עורך דין נכון?
בבנק עבדתי. אצל לינדנשטראוס.
זה מה שסיפרת לנו. שהוא היה קורא לך זארה זארה.
כן. אחר כך אני למדתי. סיפרתי לכם. למדתי בתיכון ערב ובעלי הכיר אותי הוא היה חייל בנצרת.
הוא היה גם ניצול שואה?
כן. הוא בא עם אמא שלו פה. הוא היה יתום. אבא שלו ואחות שלו נפטרו הם היו בבוכרה.
אחרי סיביר. הם היו בסיביר
אז היה לכם סיפור דומה? לך ולו.
קצת דומה. כי אנחנו לא היינו שם איפה שהוא היה. בקזחסטן באוזבקיסטן.
אנחנו היינו ברוסיה נשארנו. הם היו משפחה גדולה שמה.
היו הרבה אחים לאמא שלו אז הם החזיקו מעמד. מצבם היה הרבה יותר טוב. מצבם הכלכלי.
אז כשבאנו פה ארצה הסתדרנו איכשהו. אח שלי הקטן התחיל גם ללמוד בתיכון. שהוא סיפר לך איך שהוא...
ואני... אמא שלי הולידה את הילדים שלה מאוחר. היה לה איזה משהו ברחם. ועוד אחרי החתונה עשו לה ניתוח.
ואחר כך היא הולידה את שלושתנו אחד אחרי השני.
והיא הייתה כנראה אחרי גיל ארבעים אני חושבת. או לפני זה משהו אבל בגיל מאוחר.
אני הכרתי את ה.... הוא הכיר אותי. כשהוא ראה אותי אצל הבת דודה שלי. כשהם היו יחד בקפריסין.
אז היא לחצה עלי שאני אתחתן. היא רוצה לראות נחת.
אני לא כל כך רציתי להתחתן אבל בסוף התחתנתי. שמעתי בקול ההורים שלי.
ובאנו לגור מחיפה באנו לגור בתל אביב. בעלי היה תל אביבי. והסתדרנו אני עבדתי כל הזמן.
איך ההורים? את אני מבינה שהסתדרת. על אבא היה לו יותר קשה. נכון? איך הייתה הקליטה שלהם?
לא היה להם קשה. כי לא היו להם דרישות. הם לא רצו בגלל שיש לשכן זה אז גם אנחנו.
לא היה תחרות של המצב הכלכלי.
אנחנו הסתפקנו במה שיש.
חינכו אותנו. שאם אתה מרוויח עשר שקל. אז אתה מוציא תשע שקל. ששקל אחד אתה שם לחירום.
וככה התנהגנו. אני תמיד... זה גם אמרתי לך כבר. שאחרי הבית ספר הייתי עובדת במכולת שלוש שעות.
ואחר כך כל הזמן עבדתי. כל הצעירות שלי. אבל זה לא הפריע לי.
אחרי העבודה הייתי בחיפה. היינו הולכים לחוף השקט לים. ושם היה לי חברה שלמה של בחורים בחורות והיינו יוצאים.
ועשיתי חיים. אני לא הייתי מסכנה למרות שהייתי מסכנה. למשל בזמנים של היום הייתי ענייה מרודה.
אבל אני לא הרגשתי ככה. לא היה חסר לנו כלום ולא היה לנו כלום. אבל זהו.
ככה הורגלנו. אמא תמיד אמרה: "אל תסתכלי למעלה. תסתכלי למטה".
תמיד יש אנשים שיש להם פחות ממך. ותשמחי עם מה שיש לנו. וככה גדלנו ושמחנו.
אבל בכל אופן. אתם עליתם ב- 49'.
פה
לכא. ן לארץ. היה לכם אתכם קצת רכוש משהו?
שום דבר. שום דבר. באנו עם. אני לא זוכרת. היו לנו פה משפחה. אז אבא היה... היינו מלווים חמש לירות.
אז לא דיברו על אלפים ומאות כמו היום. ותכף כשהוא היה לוקח את המשכורת. אז הוא היה מחזיר.
ואח שלי למד בתיכון. תיכון עלה כסף. אחר כך האוניברסיטה. אז הוא כבר עבד גם ולמד.
הוא היחידי שעשה אוניברסיטה. אנחנו לא עשינו. אנחנו בקושי עשינו תיכון.
אבל מה שחסר לי פה זה החזרה שלכם בכלל אחרי שהייתם בקרסני קוט. הייתם ב...
היינו ברייכנבך.
ברייכנבך כמה שנים.
לא שנה שנה וחצי לא. לא הרבה.
כי חיכינו להיות ב...הג'ויינט רצה לקחת אותנו לאמריקה. אבל אנחנו לא רצינו. נסענו לארץ ולא התחרטנו אף פעם.
1254 02:01:11.000 02:01:21.000 שרה את דיברת. כבר התחלת לספר לנו כל כך על המעבר שלך לארץ. ולא דיברנו בעצם..
אני צריכה להחזיר אותך אחורנית. עד שדיברת על קרסני קוט. את סיפרת אז על בואם של יתומים אליכם.
ואת זוכרת את זה?
בואם של היתומים? אני רוצה להחזיר מתי אתם עוזבים מתי אתם עושים רפרטריאציה?
ואתם חוזרים. ולאן אתם חוזרים?
אז אני אדבר... זה היה ב- 45'. כשנגמרה המלחמה. ואז סטאלין נתן לצאת לכל הפליטים הפולניים
אנחנו נחשבנו שם לא יהודים. רק אזרחים פולנים בשביל הממשלה.
ואז נסענו. איך? מי? מה? מו? זה אני כבר לא זוכרת. אבל הגענו לפריז.
מאיפה הגעתם לפריז?
מקרסני קוט נסעו עם אונייה. אחר כך עם רכבת.
מי עזר לכם?
הג'ויינט. הג'ויינט לקח את זה. אז כשנהיה ליגאלי. שהיה מותר לצאת מרוסיה.
ופולניה הסכימה לארח אותנו. אז הגענו אז מ...
לא לפולין?
זה היה פולין. וורצלב היה פולין.
אבל עוד לא דיברנו כמעט על וורצלב. אתם נסעתם.
אז נסענו מקרסני קוט לוורצלב.
אתם לא חשבתם לחזור לדינוב?
לא.
למה?
לא היה שם אף אחד בדינוב. לא נשארו יהודים.
איך ידעתם?
התעניינו. הלכנו שם היו מהסוכנות. היו שמה הרבה שליחים בוורצלב. ברייכנבך. בליגניץ. היו המון שליחים מהסוכנות.
1278 02:03:11.000 02:03:14.000 אז אתם חזרתם לברסלאו?
וורצלב. זה קראו לזה. כן. ושמה חיכינו בשביל לעלות ארצה. זה הכל זה היה.
מרגע מה את זוכרת מהחיים שלך שם?
שמה אבא שלי רשם אותי. לא היה שם בית יעקב. אז רשמו אותי לבית ספר עברי קראו לזה "תרבות".
מה את זוכרת מבית הספר הזה?
זהו אני לא זוכרת. אבל יש לי תעודות מהבית ספר הזה.
לא זוכרת כלום.
למדתי שם עברית. והיו לי המון חברות.
ואיפה שאני באתי. אני הייתי מרוצה. אף פעם לא התלוננתי.
מה את זוכרת? זה היה מחנה עקורים?
לא. אנחנו גרנו בבית שהיו... הבית היה של גרמנים פעם. ואחרי הגרמנים עברו היה חילופים.
זה היה שלזייה עם פולין.
אז אנחנו גרנו שם בבית כזה. פעם ראשונה בחיים שלי אני ראיתי תנור גז והדליקו את זה.
כל כך התפעלתי איך שזה דלק. וגם התאורה הייתה מגז לא חשמל.
ואמא שלי הייתה אישה עם הרבה אנרגיה ויוזמה והיא הייתה קונה בגדים פה ומוכרת שם.
וככה הרווחנו קצת כסף. אני לא זוכרת שאבא עבד שמה.
עד שבאו. סיפרתי לך. מהג'ויינט ושאלו אותנו אם אנחנו רוצים לנסוע לאמריקה.
האחים שלי נסעו לצרפת לישיבה. ואני וההורים שלי נשארנו בבית מלון ששולם ע"י הג'ויינט.
איפה? בפריז?
כן בפריז.
חכי אל תקפצי כל כך מהר לפריז. כי אני רוצה לדעת בכל אופן משהו.
לא היה שם משהו שאפשר לדעת. בפולנייה שהיינו
הייתם בבית ספר. מה אבא שלך.שנה וחצי.
אני לא זוכרת
מה הסיבה שהוא אומר. למה הוא לא רצה לחזור. לראות אולי מישהו חי?
אז אמא שלי נסעה. אמא שלי נסעה והיא ראתה שהכל שומם וריק.
ומה היא סיפרה שהיא נסעה?
אז זהו שהיא לא מצאה כלום. היא מכרה את הבית. היה לנו בית. היא מכרה את הבית.
רגע היא מצאה את הבית שהוא עמד על כנו? גם הרהיטים?
היא לא נכנסה.
למה?
לא יודעת. היא פחדה אז היה שהיה הפוגרום בקילצה. ברכבת שהרגו יהודים.
אז פחדנו. ראינו עם מי יש לנו עסק.
היא פחדה?
כן. גם אנחנו פחדנו. שישבנו ברייכנבך ולא נסענו לאף מקום. פחדנו מהגויים.
הם הצטערו שלא הרגו את כולם. את כל היהודים.
רגע איך ידעתם? אמרו למישהו. לך הם אמרו אישית?
לא. סיפרו. קראנו עיתונים אז אנחנו לא היינו ביער. היו שמה הרבה.
כל הפליטים מרוסיה שבאו מסיביר. באו לכל המקומות האלה. למחנות. קראו לזה.
אז עכשיו עוד הפעם הייתם בהרגשה של פליטים. אתם כל הזמן פליטים.
כן אבל אנחנו לא היינו במחנות. כמו שהיו אז אנשים שם. כשהסוכנות עשתה מחנות הכשרה.
כן אבל אתם בעצם כל הזמן עוברים ממקום למקום. הייתה איזה הרגשה של פליטות?
לא. לא ידענו שאנחנו פליטים. ידענו שגירשו אותנו מהבית. זה מה עם האידאה הזו הסתובבנו.
אז בכל זאת. את אומרת שהייתם שנה וחצי. מה עוד עשיתם שם. במשך שנה וחצי?
אז אני הלכתי לבית ספר. האחים שלי נסעו לישיבה שמה לבָּאיֶיה שם בצרפת. והאמא שלי היא הייתה סוחרת פה ושמה
מוכרת אלטע זאכן. ואבא אני לא יודעת. לאבא בטח. לא היה עבודה שמה.
לא יודעת. והג'ויינט תמך בנו הרבה.
במה? מה הוא עשה?
הם נתנו לנו אבקת חלב. נתנו לנו אבקת מרק. מרק אפונה.
נתנו לנו שמיכות. כל מיני א... שנוכל להתקיים. וזה עזר הרבה מאוד.
כן.
זהו.
זה הזמן מוחק את הזיכרון. אני כבר לא זוכרת כל כך הרבה כמו שפעם הייתי זוכרת.
היו דברים שזכרתי בפרוטות. עכשיו לא כל כך.
פגשתם עם שליחים מארץ ישראל?
לא. אני לא זוכרת. בעלי סיפר לי שהוא היה בקפריסין. שמה כן היו שליחים מארץ ישראל.
הם עשו שמה אימונים וזה.
אנחנו היינו בתור משפחה. היו למשל כמו הבני דודים. שאמא הצילה אותם. שסיפרתי לך.
הם היו בהכשרה. הכשירו אותם בקיבוץ בגולה. בפולנייה.
שהם יבואו ארצה. שהם כבר יהיו מוכנים לעבוד בחקלאות וזה. כי לא היה להם שום מושג מאיפה שבאנו.
בברסלאו. חוץ מיהודים היו גם אחרים?
היו גויים. כן פולנים.
פולנים. ואיך היה הקשר ביניכם?
לא היה קשר. שום קשר. שום קשר. נגעלנו מהם.
שמענו מה שהם עשו. שבשביל כיכר לחם הם היו מוסרים יהודים ומלשינים.
אתם שמעתם על בני משפחה שנהרגו?
כולם נהרגו. לא פגשנו כלום. לאמא שלי היו אחיות.
בעצם מי נהרגו? מי נהרגו מאצלכם?
לאמא שלי היו איזה שלוש ארבע אחיות. אני לא זוכרת כבר. ולאחיות האלה היו ילדים שהיו נשואים.
אמא שלי הייתה הכי צעירה מתשע. אז היו לה יותר מבוגרים. ומכולם לא נשאר אף אחד.
ואבא שלי הייתה לו אחות נשואה ושני אחים. לא מצאנו. לא פגשנו אף אחד.
הלכנו למקומות איפה שהסוכנות היו רשימות של הנשארים מי שנשאר.
זה היה בברסלאו בבוורצלב?
כן. בוורצלב. לא מצאנו שום דבר. שום זכר מאף אחד. אז הסקנו מסקנה.
היו עיתונים היה חדשות. אנחנו לא חזרנו ליער. חזרנו לציוויליזציה.
אז כבר התחלנו להתעניין מה הולך. אז שמענו את הברוך מה שקרה. כי ברוסיה לא ידענו מה שהלך.
לא. אף אחד לא תיאר לו. שאדם אחד לשני יעשה כאלה זוועות.
איך הייתה האווירה בבית שאתם מקבלים את הידיעות?
איך היה? היה מאוד עצוב. מה היה. לא היה.
זה השאלה. איך...
ששומעים שאין לך אף אחד פתאום. מכל המשפחה כזו גדולה.לא נשאר אף אחד.
היינו ממש באבילות. לא היה מוטיבציה לשום דבר.
רצינו רק ל... ל... שנעבור את כל זה ונגיע ארצה. אז זה גם. זה היה טלטולים. זה לא היה פשוט.
זהו.
1363 02:10:50.000 02:10:55.000 ו...? אוקי. ואחרי וורוצלב?
אחרי וורצלב היה פריז.
איך עברתם לפריז. בעזרת מי? זה לא היה קל כל כך
אז אמרתי לך בעזרת הג'ויינט הג'ויינט עם רכבת נסענו. הג'ויינט מימן את זה.
סידר את זה. הג'ויינט והסוכנות. כבר פה היתה מעורבת הסוכנות.
ברגע שאנחנו הצהרנו שאנחנו רוצים לנסוע לארץ ישראל.
ולא לעלות לאמריקה. אז הסוכנות התחילה להיות אחראית עלינו.
ואז שמו אותנו במלון. שזה היה זמני עד שיהיה. אז פה הייתה מלחמת השחרור. מלחמת העצמאות.
אז חיכינו. לא היה לנו חיילים. האחים שלי לא היו וגם היו קטנים.
אז חיכינו עד שאפשר יהיה לעלות ארצה. ואז באנו ארצה.
רגע.רגע. רגע. רגע. פריז מה את זוכרת. כמה זמן היית בפריז?
בפריז היינו הרבה. היינו אולי שנה.
אז את קופצת כאילו לא היה כלום בפריז.
כן היה. למה לא היה. היינו שנה בפריז.
מה את זוכרת?
גרנו במלון. שלושתנו. ובמלון הזה כנראה שה...
תראי אני אז לא הייתי כמו היום שאני מבינה עניינים וזה.
אבל ממה שאני מתחילה לשחזר. אז כנראה שהג'ויינט והסוכנות שכרו את הבית מלון הזה.
זה היה ברו דה און אורה. זה אני זוכרת.זה היה בראונדסמן 1. איפה שהיה הלובר והאופרה. ופלאס דה קונקורד.
כל הדברים הגדולים שבאים תיירים לראות. זה היה שמה.
אנחנו גרנו שמה. היה לנו שמה בבית מלון.
ואיך הרגשתם שמה? את באים לעיר גדולה לעיר מודרנית.
נכון. נכון. לא היה... ישבנו במלון. אבל אני. אני תופסת מהר שפות. אז אני למדתי מהר לדבר צרפתית.
ואז אני הייתי המתרגמת בשביל כל היהודים שגרו במלון.
ושהיו צריכים ללכת לעירייה. לסדר "מרי" קראו. עירייה זה "מרי". לסדר איזה אישורים איזה משהו.
אז היו לוקחים אותי. ואני הייתי הולכת. ומה שלא ידעתי צרפתית.
אמרתי ביידיש ויידיש זה דומה לגרמנית.
והרבה צרפתים ידעו גרמנית אז ככה הסתדרנו.
למדת שם?
כן. שמה היה. היה בית ספר של חב"ד. אבל אני אז לא ידעתי שזה חב"ד. אבל זה היה בעברית.
אז אני למדתי שם פעם ראשונה תנ"ך. לפני זה לא ידעתי מה זה תנ"ך בכלל.
הייתה שמה מורה. היא לימדה משהו... היא לימדה אותנו משלי. היא תרגמה. זה היה משהו יוצא מן הכלל.
וההורים שלי בשביל שיהיה להם איזה פרוטה בכיס.
אז הם היו. אז לקחו מכנסיים. שהיו שם קונפקציה הרבה תפרו. והיו עושים מנז'טים.
וכפתורים לתפור. ומנז'טים ב... של הג'קטים בשרוולים.
ואני ואבא היינו נוסעים במטרו לבית חרושת. לוקחים נגיד 15 זוגות מכנסיים.
נוסעים למלון מתיישבים ועובדים. ואחר כך היה לנו כמה כיף קצת כסף.
ואנחנו גרנו שמה זה היה גם האליס. זה היה שוק כזה סגור. אחר כך בנו שמה את הפלאץ פומפידו במקום הזה.
1402 02:14:42.000 02:14:51.000 אז היינו בבוקר אני ואבא. היינו הולכים בבוקר והיו מביאים סחורה מהפרובנס. מהפרברים.
תפוזים שהיה או אשכוליות שהיה חצי רקוב. אז היו זורקים שמה. אז אנחנו היינו מוציאים מהפח.
חותכים את הרקוב ומביאים הביתה ואוכלים את זה.
כי לא היה. לא התלוננו. אני לא יודעת. אף פעם לא... לא הייתי מסכנה. כמו שרואים בטלוויזיה.
כמו שרואים בטלוויזיה. אישה עם צמיד ועם עגילים זהב. ועם לק ועם תסרוקת והיא ענייה.
מה זה. זה נקרא ענייה. הם לא יודעים מה זה ענייה. והמדינה מצדיקה את זה.
והסטטיסטיקה עושה סטטיסטיקות. כמה ילדים שיש מיליון וחצי ילדים עניים.
אם לחם עולה חמש שקל. אז איך יכול להיות שאין לעניים מה לעשות סנדוויץ'?
אז מסתבר שהאמא היא נרקומנית והאבא בבית סוהר ואז אין סנדוויץ'. זה היום שמעתי.
היו יהודים מקומיים. מקומיים שעזרו לכם?
אז זה היה מהבתי חרושת. שהיינו לוקחים את הקונפקציה מהמכנסיים.
אבל התעניינו בכם? הנה אתם ניצולי שואה שעכשיו...
לא אז לא היה המושג הזה. ניצולי שואה. המושג הזה. אמרתי לך שאת לא יודעת.
זה נהיה אחרי שעשו את הסכם השילומים.
זה אני יודעת.
עד אז. אף אחד לא ידע שהוא פליט.
אבל היהודים ידעו שהנה באו יהודים אחרים שהם עברו את השואה או עברו את רוסיה. ידעו. השאלה אם.
לא ידעו. אנחנו היינו פה בארץ.
לא אני לא מדברת על הארץ. אני מדברת על פריז.
אז בפריז היה הג'ויינט והסוכנות. זהו זה מה שהיה.
ואנחנו לא היינו היחידים. היו חצי מיליון פליטים שבאו מכל קצוות העולם.
אז היה להם במי לטפל. אז הם לא השגיחו רק עלינו.
אז השאלה.
אם היו לכם קשרים?
לא היו כי לא היה שפה. אי אפשר היה לדבר. היהודים המקומיים ידעו צרפתית הם לא ידענו יידיש.
אנחנו לא ידענו צרפתית לא היה...
רגע בבית ספר של חב"ד הכל היה בעברית?
כן. עברית ויידיש. והיה שזה היה בפלצל. קראו לזה פלצל.
האזור היהודי?
כן.
ומי היו המורים?
אז אמרתי לך. מחב"ד. היתה אישה. אני לא יודעת איזה תואר היה לה.
לא תואר. לא תואר. היא הייתה צרפתייה?
לא. לא. לא.
או שהיא היתה. זה מה שחשוב.
כן היא הייתה לובביצ'ה. היא הייתה רוסיה. יהודיה רוסיה שהיו ב... איך היא הגיעה. אני לא יודעת.
אבל היא הייתה דתייה. זה אני יודעת. אני זוכרת שהיא הלכה עם מטפחת.
ואני עם חברה שלי היינו הולכים ברגל בשבת ל...
אבל אני למדתי שם אני לא זוכרת. היה לי מחברת וספר ולמדתי צרפתית אבל אני לא זוכרת איפה.
אם זה היה בית ספר או משהו. אם זה היה קורס אני לא יודעת.
והייתי אז ילדה גדולה בת 12. באתי ארצה כבר והייתי בת 13.
השורה התחתונה זה שאנחנו השתדלנו להתקיים בלי שום עזרה מאף אחד.
לא חיפשנו עזרה. אבא שלי היה אומר: "פשוט נבלה ברחוב ואל תצטרך לבריות.
כל עבודה מכבדת את בעליה. לא חשוב מה שעושים העיקר שלא תצטרך ללכת
לבקש נדבות. וזהו מה שאנחנו שמרנו על כבודנו.
חגגתם בפריז את החגים אני מתארת לי. איפה הייתם בבית הכנסת?
אז היה שם. היו בתי כנסת כן היה של המקומיים. אז אבא שלי היה. אני לא הלכתי לבית הכנסת.
אבל אבא שלי היה הולך לבית כנסת כן.
היו שם ילדים דתיים גם. אבל הרוב היה אסימולנטים. את יודעת מה זה.
אבל תמיד בתרבות היהודית היו מזמינים מבית הכנסת?
לא הזמינו לא הם היו מתרחקים. זה היה זמן אחר. גם פה. שבאנו ארצה היהודים המקומיים.
האנשים המקומיים לא התחברו אחת שתיים עם הפליטים. היו קוראים לנו פליטים.
כשאני התחברתי אחר כך עם החברות שלי. אז היא הייתה מספרת לי האישה הזו פליטה.
אז אמרתי לה מלה גם אני פליטה. "את לא פליטה". היא התייחסו לאנשים אחרת.
אני לא יודעת אחר כך לאט לאט.
אז הרגשת בצרפת גם שהתייחסו. איך התייחסו?
שמה הרגשתי התייחסות של הגויים.
מה הרגשת?
אנטישמיים. אז אני מספרת לך.
מאיפה הם ידעו שאני יהודייה. זה אני לא יודעת. הם קראו לי סאל ז'וויף . יהודייה מלוכלכת. וזה נורא פגע בי
מי. ילדים או מבוגרים?
לא. במטרו אנשים כשהלכתי עם אבא שלי במטרו. בשביל להביא את המכנסיים. אז היו צועקים לי ככה.
וזה נורא נורא פגע בי כי חשבתי בליבי מה אני עשיתי לו. מה הוא כועס עליי?
איש מבוגר?
כן. בחורים נגיד בני 25. 30 ככה אנשים. הם גם לא סבלו את היהודים שבאו שמה אליהם.
לקחו להם את העבודה.
אז היית אומרת. כן את היית אומנם צעירה. שממש הרגשת אנטישמיות אחרי המלחמה?
הרגשתי אנטישמיות. כן.
כי בעצם את חושבת שנראית כל כך שונה?
הצרפתים לא לא יכלו לסבול שהתנפלו עליהם אנשים פליטים זרים.
עכשיו הם מקבלים את הערבים אבל אז את הפליטים מפולנייה מחוץ לארץ הם לא קיבלו יפה.
הם לא קיבלו. וגם היהודים הצרפתים כנראה גם לא קיבלו.
גם לא כ"כ קיבלו יפה. כן.
אנחנו גרנו ליד האופרה ובאופרה בפריז כשיש הפסקה אז אפשר לצאת.
לא צריכים להראות כרטיס לא כלום.
וכרטיס לאופרה עלה הרבה כסף.
אבל אני רציתי לראות אופרה. אז אני חיכיתי בהפסקה וכשהתחילו להיכנס אז אני נכנסתי גם.
אז לא היה לי איפה לשבת. אז היה בדיוק. אני זוכרת את זה. שמשון ודלילה ההצגה.
זה היה יפה. את היית באופרה של פריז?
בודאי.
הבמה.
אבל אחר כך. כשהתחלתי לנסוע בעולם. אז ראיתי שהאופרה של פריז.
והאופרה של וינה. והאופרה של פראג אותו הדבר.
באתי לידי מסקנה. זה בטח אותו אדריכל שבנה את כל האופרות האלה. הן כולן אותו הדבר.
מאוד התרשמתי. זה היה משהו המערכה הזו.
ואיך ההורים. איך ההורים היו בפריז? איך הם?
תראי אצלנו ההורים בינינו חיו מאוד יפה ההורים. עם הילדים התנהגו יפה. לא הרביצו לא כעסו לא צעקו.
חינכו אותנו מאוד ב... סטייל מיוחד.
שאמא הייתה משהו צריכה להגיד. אז היא הייתה קוראת את הילד שהיא רצתה להוכיח.
מתיישבת איתו ומדברת איתו ומסבירה מה טוב מה לא טוב.
למה לא לעשות ככה. ולמה ככה וככה חינכו אותנו. ואז אנחנו חינכנו את הילדים גם ככה.
הפליטים שהיו. אני מדברת עדיין על פריז כי הייתם בכל אופן יותר משנה. הפליטים התחברו ביניהם?
כן. אז זה יש לי על זה סיפור. אנחנו גרנו בהוטל הזה. היה שם יהודי מאוד אינטיליגנטי.
הוא קרא את הספרים של שלום עליכם. ביידיש. אז כל ערב היינו מתאספים באיזה חדר של מישהו
והוא הקריא לנו את הסיפור של מוטל בן פייסי החזן.
את שמעת על זה?
בוודאי. קראתי.
זה סיפור כזה מעניין ומצחיק ומכל המעלות.
אז הנה. היינו והם היו צריכים איזה טובה אחד לשני. כן זה היה הייתה הדדיות והייתה חברות כן.
הייתה. ביקרתם? אנשים ביקרו?
לא. לא באו לבקר. לא. היו ספרנט כזה. לא זה לא נדבק.
הפרדה.
כן זה לא נדבק אחד עם השני. תראי כל אחד היה עצוב מדוכא. אנשים לא היו שמחים.
לא הלכו שמחים. אחרי כל זה מה שקרה ומה ששמעו ומה שראו. זה דיכא את האנשים.
ולא הלכו לרופא לפסיכולוג או לפסיכיאטר. לא היו אז את הדברים האלה.
אז היו סובלים. אז היו יושבים בבית לא היו כל כך מבלים. זה לא היה. גם הבתי קפה. היה בפריז.
אבל אחר כך כשנסעתי עשר שנים יותר מאוחר לפריז היה עיר אחרת לגמרי ממה שאני זכרתי.
היו... ועל ידכם אני משערת לי שהייתה שחיטה כשרה. כל זה היה?
אני לא זוכרת שאכלתי בשר בפריז.
לא. לא. אולי לפעמים הלכנו שם למסעדה. אבל לא יכלנו להרשות לעצמנו בשר או משהו.
בפריז בבתי מלון. אני חושבת שבכל העולם. אסור לבשל בבית מלון.
אז התחכמנו. תמיד היהודים מתחכמים. קנינו כזה מין. לא יודעת מה להגיד. זה היה על ספירט. להבה.
ועל זה היינו מבשלים. אמא הייתה מבשלת על הספריט על הזה.
זה היה כמו פרימוס אבל זה לא היה פרימוס.
כי לא היו צריכים לעשות עם האוויר. זה היה עם כוהל. ועל זה אמא הייתה מכינה אוכל לשבת.
אנחנו. אתם הייתם בפריז גם כשפריז גם כן סבלה אחרי המלחמה. מה ראית באווירה בפריז?
גויים לא כל כך סבלו. פריז לא הפציצו אף פעם ולא שדדו.
לא הפציצו אבל היתה בכל באופן אווירה של...
אבל אנחנו לא התעניינו בגויים. זה לא היה האכפת לנו הגויים.
אנחנו חיכינו לעלות ארצה וזהו. לא רצינו לשמוע מה או מו
אנחנו שמענו שהיו בחורות שהתעסקו עם הגרמנים. אחר כך סיפרו להם את השיערות. עשו עונשים כאלה.
שמענו כל מיני דברים. אבל זה לא. זה לא היה איכפת לנו. זה לא עניין שלנו.
יש לנו את העניין שלנו. אנחנו דאגנו פה על המלחמה. פחדנו ש... היה שם פחד כזה שפה בארץ אנחנו כל כך מעטים.
ופה משש שבע מדינות כולם התנפלו מכל הצדדים. זה היה לא פשוט וזה שמענו כל הדברים האלו.
זה העסיק אותנו יותר מאשר ההתעניינות...
את זוכרת. קודם כל. את היית בפריז שבעצם הייתה אז חגגו את יום הכרזת המדינה?
את זוכרת משהו מזה?
לא. אז היינו פה בארץ כבר.
הייתם בארץ בהכרזת המדינה?
אנחנו באנו ב- 48' דצמבר.
אה בדצמבר.
זה היה כבר אחרי. כן היינו פה בטח.
שמחנו עם כל עם ישראל.
כן אבל לפני זה ידעתם על כל המלחמה? דיברו על זה?
כן. הרבה. כן זה היה בראש דאגותינו המצב בארץ. זהו אחר כך באנו ארצה. השתקענו ברוך השם אנחנו.
רגע. רגע. איך אתם עולים ארצה. באיזה אונייה?
באיזה אונייה אני לא זוכרת. אחי אמר לי אבל שכחתי.
אבל אני יודעת שנסענו מפריז כל הלילה ברכבת למרסיי.
וממרסיי עלינו על אונייה. זה היתה אונייה זה היתה גיגית.
וזה היה דצמבר וזה רוחות וגשמים. והים סוער וגועש. נסענו שבוע ימים.
זה הרבה. כי זה לא כל כך רחוק.
מה את זוכרת אם את זוכרת דוחק? מה את זוכרת מהאוניה?
לא. לא זוכרת את כל הדברים האלו. אני זוכרת אנשים היו מקיאים ורק אני לא הקאתי.
אני הסתובבתי ועזרתי לכל האנשים. הבאתי להם מים וזה. אני לא יודעת למה אני לא הקאתי. אבל אני לא.
ואחר כך באנו ארצה ואני התאקלמתי מהר מאוד בארץ. לא היו לי אספירציות.
לא היו לי תביעות ודרישות. הייתי מרוצה מכל דבר. היו לי המון חברות.
כן. איפה גרתם כשעליתם ארצה?
קודם היינו בבית עולים בנתניה. אז העבירו אותנו לבת גלים בגלל שהיו לנו משפחה בחיפה.
ואז הסוכנות נתנה לנו דירה בואדי סאליב. שמעת על המאורעות של ואדי סאליב.
בודאי. אנחנו יודעים על המאורעות.
אז היינו שם בבית של ערבים אז ככה. לא היה שירותים. לא היה ברז.
לא היה תקרה. התקרה הייתה עם מרשים כאלה. קרשים.
הרצפה הייתה אספלט ובחלונות לא היה מסגרת. לא היה זכוכית. לא היה כלום בקיצור.
אבל אחר כך באנו אז הסוכנות נתנה לנו מיטות עם מזרונים של קש.
ואחר כך. שילמנו בשביל המיטות האלו. אבא שלי שילם מהמשכורת. שעוד היה לי את הקבלות.
שתיים או שלוש לירות כל חודש לסוכנות החזרנו. וזהו אנחנו היינו מבסוטים ודי.
כן את סיפרת שעבדת אצל... קודם סיפרת שעבדת אצל עורך דין לינדנשטראוס.
לינדנשטראוס לא היה עורך דין. הוא היה מנהל בנק.
מנהל בנק אבל גם הייתה לו השכלה של עורך דין. לא?
יכול להיות. אני לא יודעת. הוא היה יקה. איזה יקה. הוא היה איש יפה. גבוה.
איך הסתדרתם?... אתם שהייתם פליטים בכל מקום הרגשתם. מתי הרגשתם סוף סוף בבית?
פה בארץ. לא חשוב...
איפה? שהייתם...
תכף בהתחלה. כמו שבאנו ארצה מיד. אמרתי לך אנחנו לא באנו עם דרישות.
אנחנו באנו עם הכרת טובה. שיש לנו בית. יש לנו לאן לבוא.
עכשיו נהיה אזרחים מספר אחד ולא סוג אחד סוג שתיים. כמו שהיינו בכל העולם.
1569 02:30:48.000 02:30:49.000 ואיך קיבלו אתכם? למשל אחיך סיפר...
המשפחה קיבלה אותנו יפה.
מי היה לכם פה?
היו לי פה שלוש בנות של אחות של אמא שלי.
אמא שלי היה לה אחות שמה איפה שאנחנו גרנו בדינוב. אז היו לה גם הרבה ילדים.
אז שלוש בנות ושני בנים עלו ארצה.
ובשביל לעלות ארצה. היו צריכים סרטיפיקט. סיפרתי לך על זה כבר.
עם הסבא. שהוא דיבר עם ד"ר טונץ. שהוא היה בקונגרס הציוני חבר. והוא נתן להם המלצות.
וסבא נתן להם כסף. למרות שהוא היה...
זה את סיפרת לי בהפסקה.
כן. בהתחלה. לא סיפרנו את זה. זה ישנו ב...
כן.
אז כל הדברים האלה. הכל ביחד. זה נהיה קומפליקס אחד. התחבר.
תראי. כשאת באה למשהו ואין לך טענות ואין לך דרישות ואת מרוצה מכל דבר. אז את מרוצה מבפנים גם.
אז היינו מרוצים. אנחנו היינו שמחים תמיד בבית. שרנו וזה ושמחנו.
אבל מעניין אחיך בעדות שלו. מספר כמה שהוא סבל בעצם.
אבל הוא לא סיפר את זה לאף אחד. אף אחד לא ידע את זה.
אבל לך הוא... את אומרת ששמעת את זה.
לא. לא ממנו עכשיו שמעתי פעם ראשונה.
אמרתי לו. מה זה לא סיפרת לנו כלום. איך שהיית סובל בבית ספר.
אני לא הייתי סובלת. אני הייתי מחזירה להם בחזרה.
מה זאת אומרת?
תראי ילדים הם אכזריים את לא יודעת? אז היו תופסים כזה ילד ביישן קטן. הוא היה נמוך.
הוא אחר כך גדל קצת. אז הם מתנכלים לו. אז עושים לא את המוות.
אבל אצלי. אני לא נתתי שיעשו לי את מוות.
ניסו לעשות לך מוות?
אני לא זוכרת.
או שאת מיד השתלבת?
בנות זה משהו אחר ובנים זה משהו אחר.
הלוא היו לך אחים ואת חושבת שבנות ההתאקלמות הייתה יותר קלה?
כן. הרבה יותר קלה. כן. אני שם מצאתי גם קרובה. קרובת משפחה שלי. והתחברתי מאוד מהר עם כל הבנות.
כולם רצו להיות חברות שלי.
וזה לא הפריע לי שאני עולה חדשה. עולה חדשה קראו לי. לא פליטה.
הייתי עולה חדשה וזה לא היה אכפת לי.
וברוך השם הקמתי משפחה ואנחנו חיים באושר ובעושר.
ושרק ברוך השם יעזור לנו שיעשה פה שלום אז לא חסר כלום.
אין לנו דרישות לאף אחד גם לנתניהו אין לי דרישות. סתם מלכלכים אותו השמאלנים הוא גם שמאלן.
הם חושבים שמישהו אחר שיתן לערבים חצי מדינה אז יהיה לנו פה שקט.
אבל לעולם לא יהיה פה שקט. כי הם לא רוצים חצי מדינה. הם רוצים מדינה שלמה.
אבל אני רק שואלת דבר אחד. למה לפני מאה שנה הם לא הקימו מדינה. היה פה ארץ ריקה.
למה הם לא הקימו מדינה?
זה להיכנס לפוליטיקות שזה לא הדבר שאנחנו עושים.
הם חיכו שאנחנו נכין להם מדינה. שאנחנו נקים מדינה. ויש יהודים שמצדיקים את זה.
זה גם עניין לחקירה.
את חושבת שבעקבות השואה. ההתחזקות הדתית שלך הייתה. התחזקתם דתית או ההפך?
לא. לא התחזקנו. אנחנו גם בלבנו היו לנו טענות לקדוש ברוך הוא. למה הוא נתן כזה אסון כזה. מצד שני אז.
יש לך כעס?
לא כי הסבירו לי כל מיני הסברות.
מה. איזה הסברות?
שהקדוש ברוך הוא יש לו חשבונות משלו. ושלא שואלים שאלות. שאם שואלים שאלות אז נכשלים.
ומה שהיה בשואה באמת זה דבר איך היו אומרים. הרייטניש. תעלומה. זה לא יודעים לפענח את זה.
יש כל כך הרבה יהודים דתיים ותינוקות וזה.
אז איך באמת את כאישה דתית חייה עם השאלה הזאת?
כן. אני חיה עם זה. אז אני השלמתי. יש אנשים שהדתיות שלהם. הם למדו להיות דתיים.
אצלנו אנחנו נולדנו דתיים. ולא חיפשנ..
אני לקחתי חלק גם בחיים של חופשיים.
היו לי חברים וחברות לא דתיים. אבל זה לא היה אכפת לי. אני את שלי עשיתי.
למשל אם היינו בשבת או בליל בשבת. הייתי בחיפה היו מתאספים והולכים לבית קפה לרקוד וזה.
אז כשהגענו לקטע הזה. אני הייתי הולכת הביתה אבל עד אז. לפני זה אני הייתי בחברה.
זה לא צריך להפריע. כולם יהודים. אני פעם שאלתי את אבא שלי את מי הקדוש ברוך אוהב יותר?
את היהודי הדתי או את היהודי החילוני?
אז עוד נימקתי לו שיש הרבה יותר יהודים חילוניים מאשר דתיים. סימן שהוא אוהב אותם יותר.
אז הוא לא ענה לי כלום. את מבינה זה שאלות כאלה תאולוגיות שאין עליהם תשובה.
אז אתם כולכם המשכתם בחיים המסורתיים?
כן. כן המשכנובחיים המסורתיים. היינו מרוצים. שבת. שבאה שבת קודש אני אומרת
שאני מדליקה בליל שבת את הנרות פה בבית שלי. פתאום הבית נהפך אחר.
אני מרגישה הרגשה אחרת לגמרי. שנכנסת השבת הכל מתקדש.
וזה לא... אני לא מחכה לזה. זה מעצמו נהיה.
ואני חושבת שזה הרבה יותר. יש שם הרבה יותר תוכן.
ככה היהודי החילוני. קם בשבת. לוקח את הילדים ואת האוטו. ולאן הוא נוסע?
לים. מה יש בים?. באים הביתה מלוכלכים עם חול
מתרגזים ומתקלחים. ועושים בלאגן ובמקום לשבת על יד השולחן ולשיר שירים ולאכול סעודה משותפת.
אז יש את המירוץ הזה. אחרי התענוגות האלה.
אז עכשיו כל אחד בוחר לו מה הוא נהנה יותר מזה או מזה.
אני עוברת איתך לנושא אחר לגמרי. כשהיה פה משפט אייכמן ב-1961.
כן אני זוכרת.
מה את... את זוכרת שזה השפיע עלייך?
כן. הזדעזעתי מכל העדויות האלה. מאוד. והזדעזעתי מהתגובות של אייכמן עצמו.
ישב עמוד קרח. כאילו שלא מדברים עליו הוא לא ידע משום דבר. הוא מילא פקודות.
הרבה זמן הלוא בכלל יהודים שהיו ברוסיה לא כל כך דיברו עליהם כניצולי שואה. את הרגשת את זה?
לא. לא.
זה לא הרגשת. ובמשפט ובאמת.. את צפית? את הלכת לשמוע? הרגשת שהחברה הישראלית השתנתה ביחס לניצולי שואה?
אומרים שמשפט אייכמן נתן לגיטימציה ליהודים שהיו פה ניצולי השואה לדבר יותר על הדברים.
כן. זה נכון.
מה את זוכרת מזה?
אני התחלתי לספר לנכדים שלי. כבר היו לי נכדים זה היה ב- 61'.
כבר התחלתי לספר להם על קורות חיי.
וסיפרתי. יש לי נכדה גדולה כבר יש לה ילדה שהולכת עכשיו לשירות לאומי.
אז דיברנו אז אמרתי לה. ליאת. את יודעת שאנחנו היינו פעם עניים.
וסיפרתי לה מה שסיפרתי פה שלא היה לנו.
אז היא אומרת לי סבתא זה לא יכול להיות. היא לא יכולה לתאר לה שסבתא שלה הייתה ענייה.
שלא היה לה כלום. זה לא מתלבש להם לסברס. הם לא תופסים את זה.
למרות שאני מספרת ומדברים. לא הם לא. הם לא מקבלים את זה.
מה היחס שלך לגרמניה עכשיו. למשל?
אני לא יודעת. זה... איך אומרים יש מילה. זה לכאן ולכאן.
כלומר?
תראי מצד אחד אני חושבת אני זוכרת אז שבגין התנגד כל כך לשילומים זה היה "א גאנצע בהולה" פה בארץ.
את היית בעד השילומים? כי אתם הלוא מכרתם מיד את הבית שלכם בפולין. אמרת. שאמא מכרה את הבית.
השילומים לא היו בשביל הרכוש. השילומים היו בשבילנו.
בכל אופן מה חשבתם על השילומים?
אז זה מה שאני הולכת לספר לך. מצד אחד השילומים האלה הקימו את המדינה. בזכות הכספים האלה.
קנינו נשק והמדינה אני מדברת על המדינה לא על הפרט. על הכלל.
התבססה אז היה לנו. אני זוכרת שעשו בודג'ט. מאזן של המדינה. שלושה מיליון לירות היה הכללי.
היום יש שלוש מאות מיליארד שקל למאזן הזה. אז זה עזר הרבה לקום המדינה.
אבל זה ראיתם בדיעבד. אבל כשהתחיל בגין?
לא. אני הייתי בעד לקחת.
ואבא שלך?
תראי עם השילומים האלה אנחנו קנינו את הדירה. שם אבא קנה את הדירה בשיכון. זה עזר לפליטים הרבה מאוד. אי אפשר להגיד שלא.
בהחלט.
וזה עוזר עד היום. למי שעוד נשאר. ועוד יכול לקבל מהם משהו.
אבל עמוק עמוק. הכסף הזה נראה כמו כסף מלוכלך. לא כסף נקי.
שמשלמים לך בשביל הדם שנשפך. אז זה לא בדיוק.
אבל לא יודעת. צריכים היום. בלי כסף העולם לא יכול להתקיים. חייבים שיהיה.
את עשית ביקור שורשים?
כן.
איפה? היית בדינוב?
הייתי בדינוב. כן. הבית שלנו נמחק. לא נשאר כלום.
הכרת מישהו שם? מישהו הכיר אותך? את היית ילדונת.
לא. לא הלכתי לחפש. גם לא זכרתי אף אחד. הלכתי לראות איפה הזה היה. החנות שלנו בכיכר.
רגע החנות הייתה קיימת עוד?
לא שום דבר לא קיים. הם עשו טריק עם האנשים. הם מחקו את הרחובות ושמו שמות חדשים.
שיהודי בא לחפש את הבית שלו. בכלל אין רחוב כזה.
זה היה אצל בת דודה שלי ככה. באיזה...על יד קרקוב. איזה עיירה אני לא זוכרת.
את הרגשת... כמה זמן נשארת בדינוב? יום. שעה?
הסתובבנו בדיוק ירד גשם. אנחנו שכרנו טקסי עם נהג פולני ונסענו איתו.
נסענו גם לעיר של בעלי. הייתי עם ילד נדמה לי.
אחר כך בעלי נסע עם הבנים. נסעו פעמיים הם נסעו. נסענו נסענו.
אבל לא הרגשתי שום. כאילו שנולדתי שם. את יודעת. שזה היה הומלנד. לא. לא. לא הייתה הרגשה כזו.
שנאנו את הפולנים. שמענו מה שהם עשו.
אבל מצד שני חשבתי שאם תפסו פולני שהוא החביא יהודי. הגרמנים היו הורגים את כל המשפחה.
אז לא פשוט שהם לא החביאו את היהודים. כי הם היו צריכים להקריב את עצמם.
הם לא ידעו אם כן יתפסו אותם או לא יתפסו אותם.
זה היה צד אחד. אבל צד שני. אמרתי הם הלוא היו צריכים אולי לנסות.
ניצלו. יש הרי הרבה הרי חסידי אומות העולם שמה.
אני יודעת זה סיפוריםש...
אז מה הגעת למסקנה?
אז הגעתי שלא צריכים כל כך לגנות אותם.
אבל מצד שני. כבר סיפרתי לך את זה. שהגויים נולדו עם חלב אימם הם ינקו את השינאה ליהודים.
ועוד בפולנייה שהם קתולים זו הייתה האידאה שלהם. שאנחנו הרגנו את האלוהים שלהם את ישו.
זהו אני חושבת שזה מספיק. לא? כבר שלוש
את ממהרת. אנחנו לקראת סיום העדות. האם יש דבר שעוד היית רוצה להוסיף? לנכדייך. לנינייך?
איזה לך איזה משפט מסכם?
טוב. הם שמעו את כל זה. זה לא דבר חדש בשבילהם.
לא. אבל אולי לדורות הבאים. אנשים שלא מכירים אותך.
אני לדורות הבאים אני אומרת שאין ליהודי אין מקום יותר טוב מארץ ישראל.
שלא יסעו לארצות לחפש את היוגרט ואת הלבן שם בברלין. שיישבו כאן. אפילו שלא טוב. אז יש זמנים טובים ויש זמנים.
מרגיז אותך שנוסעים לברלין?
מרגיז אותי. כן. שהם מחפשים שמה את ה... אני לא יודעת. את הצלחת בשמים. אנחנו אומרים.
אין אין. כל אחד יש לו את הגורל שלו ואת המזל שלו ומי שיש לו פה פרנסה. שיישב פה בארץ.
ומי שאין לו פרנסה. שיחפש פרנסה. תמיד יש בארץ מה לעשות.
אבל לא ייסע לברלין.
כן. בכלל לא להתחבר עם הגויים. אין לנו ידידים. כולם שונאים את היהודים. ולמה הם שונאים את היהודים? מקנאה.
הם צריכים לשמוע את פלאטו שרון. איך שהוא מדבר. מה המדינת ישראל הקטנה הזאת נותנת לעולם.
איזה המצאות. המצאות של המים. של התפלת המים. אז זה הפטנט שלנו. ובכל המדינות יש בעיה של מים.
אנחנו רצינו לקנות אצל התורכים מים. אז עכשיו יש לנו. המצאנו את התפלת המים.
וזה מספק לנו את כל הצורך של המים. עכשיו כבר לא מודדים את הכנרת. כי אנחנו מתפילים בים יש הרבה מים.
לא רק זה. כל ההמצאות של בהייטק.
עובדה שאין לי אף נכד. ברוך השם בחו"ל. כולם פה בארץ.
את גאה בזה?
כן. מאוד.
שרה. אנחנו מודים לך. גם בשם "יד ושם" אני מודה לך וגם בשמי.
שבאמת רק תדעי טוב עם ילדייך ונכדייך ונינייך. תודה רבה לך.
תודה
זה אבא שלי יצחק קרישר בן יעקב פנחס ועם הבן שלי הגדול נח ובעלי נפתלי ליפשיץ.
זאת אמא שלי חיה מהבית שטרומלאופר.
גם עם הבן שלי הגדול נח. שקראו לו נוני. עוד לפני שסיפרנו אותו שהוא היה בן שלוש.
זה אני שרה. ובעלי נפתלי שאנחנו טסים לארצות הברית. זה היה בשנות השישים.
בעלי עבד באל על אז אנחנו כל פעם נסענו לטיולים בחוץ לארץ.
זה הבר מצווה של הבן שלי משה פנחס. וזה האבא שלו ואני.
ודודי הקטן שמה והאחרון בחליפה זה נח הבן שלי. זה שלושת הבנים שלי.
אני לא ידעתי. לא הכנתי תמונות אחרות. אז תסתפקו בזה.
זה עשינו שבת משפחתית לפני שלוש שנים. בקיבוץ עין צורים. לגיל שמונים אני חושבת שזה של בעלי.
אז כל המשפחה שלי פה. זהו.
Testimony of Sara (Krisher) Lipshitz, born in Dynow, Poland, 1934, regarding her experiences in Dynow, Dobromil, Bodaybo, Kirensk, Krasny Kut and other places Life in a Jewish family of distinguished lineage, including celebration of holidays; her father's family was from the Bobov hasidim; Outbreak of the war; burning of Jews [alive] in the synagogue; concentration of Jews; deportation of the Jews to Dobromil on rafts; living quarters in a summer home; transfer by train to eastern sections of the Soviet Union; her father's work logging trees; move to Bodaybo; embarkation on the last ship to Kirensk; signing of the Stalin-Sikorski Pact; embarkation to Krasny Kut; life in Krasny Kut, including holding the existence of a minyan (10 man quorum required for public prayer service); arrival of two orphans from Bodaybo; Return to Wroclaw, Poland; her mother's trip to their house in Dynow; selling of the house; life in Wroclaw; receipt of help from the Joint Distribution Committee through their supplying of food through the Jewish Agency; move to Paris; attendance at a Chabad school; life in Paris; displays of antisemitism by the French; aliya to Israel.
details.fullDetails.itemId
13143231
details.fullDetails.firstName
Sara
details.fullDetails.lastName
Lipshitz
details.fullDetails.maidenName
Krisher
details.fullDetails.dob
20/09/1934
details.fullDetails.pob
Dynow, Poland
details.fullDetails.materialType
Testimony
details.fullDetails.language
Hebrew
details.fullDetails.recordGroup
O.3 - Testimonies Department of the Yad Vashem Archives
details.fullDetails.earliestDate
04/05/2017
details.fullDetails.latestDate
04/05/2017
details.fullDetails.submitter
ליפשיץ קרישר שרה
details.fullDetails.original
YES
details.fullDetails.belongsTo
O.3 - Testimonies gathered by Yad Vashem
details.fullDetails.testimonyForm
Video