Yad Vashem logo

Rita Landau

Testimony
היום יום חמישי י' בניסן תשע"ז. 6 באפריל 2017. ואני תמי כץ מראיינת מטעם יד ושם.
את הגברת ריטה לנדאו ילידת דורטמונד. גרמניה 1930.
הגברת לנדאו תספר על ילדותה בגרמניה. על החיים תחת המשטר הנאצי.
על גירוש לזבונשין גבול פולין ב 1938. מעבר לקטובי'ץ. קולומיאה ופצימיזן בפולין.
ואחר כך מעבר בסיוע הקונסול היפני סוגיהארה. סליחה.
מעבר קודם לוילנה ואחר כך בסיוע הקונסול היפני סוגיהארה. מעבר לקובה. יפן.
ואחרי כן מעבר לשנגחאי סין מ 1942 ועד לסיום המלחמה. על החיים בסין לאחר סיום המלחמה.
על מעבר לארה"ב. ניו יורק ב 1948 ועל עלייה לישראל ב 1950.
בוקר טוב ריטה. איפה ומתי נולדת?
אני נולדתי בדורטמונד. בגרמניה ב 14 לשני 30.
ובאיזה שם נולדת?
ריטה. בעצם רצו רייזל. זה היה שם של סבתא שלי.
אבל הגרמנים לא היו מוכנים לקבל את זה. אז החליטו על ריטה.
ומה היה שם המשפחה מהבית?
שלוסר.
אני רוצה בבקשה שאנחנו נתחיל עם הרקע של המשפחה. סבים. סבתות.ההורים שלך וכו'.
בואי נתחיל קודם כל עם אבא והמשפחה שלו. איך קראו לאבא?
סלומון. אמא הייתה זלו הייתה קוראה לו.
שם חיבה זלו.
איפה אבא שלך נולד?
אבא שלי נולד בפאצניזן.
פולין.
זה זה אוקראינה. אני חושבת.
אולי היה פולין באותה התקופה. כשאת אמרת לי שזה איזור קולומיאה בפולין.
ומי היו ההורים שלו?את יודעת? הסבא והסבתא?
את הסבתא לא הכרתי.
ואת יודעת את שמה?
לא. מפני שהסבא התחתן עם האחות של הסבתא.
אז סבתא נפטרה בצעירותה. איך קראו לסבא? את יודעת. אבא של אבא?
ידעתי.
אולי את תזכרי
יעקוב ליב. אני חושבת.
את הכרת אותו? את הסבא?
הכרתי אותו. כן.
והוא נשא אישה שנייה. שהיא הייתה כמו סבתא? או לא הכרת גם אותה?
אני הכרתי אותה. אבל היא לא היתה כלפי הילדים הגדולים. זאת אומרת הנכדים.
לא הייתה נחמדה. רק.
אז הסבא מהנישואים הראשונים. כמה ילדים היו לו?
זה אבא שלך. אני מבינה. והיו לאבא שלך עוד אחים ואחיות?
כן. כן היו.
הכרת? או יכולה לומר את השמות.
הכרתי אותם. כן.
אם את יכולה לומר את השמות?
אז רגע זה אברהם שהיה בארץ. ולאו שלא רצה מפני שהוא השאיר חברה בבית.
ולאו אמרתי והיה מאלצ'ה.
כולם היו מהאישה הראשונה? והיו גם אחיות?
כן. זאת מאלצ'ה. מלכה ועוד אחד בבי.
ומהאישה השניה של סבא גם נולדו ילדים?
לא.
את יודעת אולי במה הסבא עסק?
היה לו חנות של בדים. והוא היה הזה בעיירה ה"גביר".
איש אמיד את אומרת. עם חנות. והוא היה אני מבינה אורטודוקסי. איש דתי מאוד.
כן אבל פעמיים בשנה הוא היה נוסע לווינה לקנות בדים חדשים.
וגם היה הולך לתיאטראות ודברים כאלה.
זאת אומרת גם איש תרבות. פתוח. הוא היה קשור בחצר חסידית?
לא. שום דבר
אוקי. אז מה את יודעת על הילדות של אבא שלך? איזה חינוך הוא קיבל את יודעת? הוא הלך לחדר?
החינוך זה היה הכל בבית. מפני שאבא שלו לקח מורים. והוא ידע עברית.
תנ"ך. יהדות. ודיבר עברית.
הוא גם הלך לבית ספר פולני באותה תקופה?
את זה אני לא יודעת.
היתה לו גם השכלה יותר גבוהה? של תיכון?
אני הזה. הפרק הזה אני לא יודעת.
והוא רכש מקצוע אבא?
לא. הוא היה סוחר.
את יודעת אם מישהו שירת בצבא הפולני? או מישהו השתתף במלחמת העולם הראשונה?
אבא שלך לחם במלחמת העולם הראשונה?
כן יש לי תמונה שמה.
זה היה בגרמניה?או בצבא הפולני?
זה אני לא יודעת. צריכים להסתכל מאחורה.
באיזה נסיבות ומתי אם את יודעת אבא שלך הגיע לגרמניה?
את זה אני לא יודעת.
לבד? או כל המשפחה?
לבד. רק הוא.
את חושבת שזה היה אחרי מלחמת העולם הראשונה? או בשנות ה 20 הוא הגיע?
ואת יודעת למה הוא הגיע לגרמניה? ולמה דווקא ל"דורטמונד"?
לא יודעת.
בחיפוש אחרי פרנסה את חושבת?
כן. אבל היתה לו חנות. וזה חלק שאני לא יודעת.
אז הוא הגיע לדורטמונד. הוא היה עוד רווק כשהוא הגיע כן?
ומישהו מאחים שלו או האחיות. מישהו גם הגיע לגרמניה או רק הוא?
לא. רק הוא. אבל קצת יותר מאוחר. גם האח לאו בא. כשהיינו. רצינו לעזוב לליטא.
והוא לא רצה מפני שהיה לו חברה והוא לא היה מוכן לעזוב אותה.
והוא נספה?
כן.
אוקי. אז אנחנו נחזור לזה כשנדבר על השתלשלות העניינים במלחמה כשעזבתם.
אז אבא הגיע לדורטמונד ובמה הוא עסק?
בדורטמונד היה לו. לא ב"ויטן" היתה לו חנות.
אה. הוא לא הגיע לדורטמונד? הוא הגיע לויטן?
אין לי כל מושג. זה חלק שאין לי מושג.
אז הוא הגיע לויטן והיתה לו חנות למה?
לנעליים. בגלל זה אני אוהבת נעליים כנראה.
פשוט רק חנות או שגם ייצרו שם נעליים?
לא. הוא היה נוסע. זה כבר שאני אחרי שאני כבר הבנתי. פעמיים בשנה לבאד פירמונט.
לא רגע איך זה נקרא?
בגרמניה?
בגרמניה זה.
מקום שמייצרים
נעליים.
ושם היה עושה הזמנה והוא היה מביא לאמא שלי. אבל זה היא יותר מאוחר. הנעליים הכי יפות.
וגם נעליים של גברים. נשים וילדים? מכרו הכל?
אני חושבת שכן.
אז זה אבא. בואי נשמע ברשותך על אמא. איך קראו לאמא?
רחל. רוחלה.
ושם משפחה מהבית?
גץ.
איפה היא נולדה?
היא נולדה ב. הם ברחו לשם אחר כך.
גם בפולין? או שהיא כבר נולדה בגרמניה?
הסיפור זה שההורים של אמא. היו מהונגריה והיה להם חווה מאוד גדולה.
אולי רק תאמרי את השמות של הסבא וסבתא מצד של אמא.
זה מה שאני מנסה להיזכר.
את לא הכרת את הסבא והסבתא מצד אמא?
כן אני הכרתי אותם.
הם הגיעו. היתה להם חווה בהונגריה. ואמא נולדה בהונגריה?
לא. אבל האח היה והוא נפטר. הוא נולד בצ'כיה. הם ברחו ואבא שלהם.
הסבא?
לא שלי. אחד יותר.
הסבא רבא?
כן. הוא שכב איפה שהסתירו את. היה להם "כול".
פחם. מכרה
לא. בבית שמה. וככה הוא נשאר בחיים במלחמת העולם הראשונה.
אבל לא הבנתי עדיין ריטה. איפה אמא שלך נולדה?
אמא שלי נולדה בגריבוב. בפולין.
ושם הם גרו?
אני לא יודעת בדיוק. אני יודעת ששם היא נולדה אבל בגריבוב והיא נכנסה להיריון.
זאת הסבתא? את זוכרת איך קראו לסבתא?
את אומרת ששם המשפחה היה גץ.
כן. גץ.
וגם הסבא את לא זוכרת כרגע? איך קראו לו? והכרת אותם.
כן. אני יכולה לברר.
לא נורא.
הסבתא שלי לא רצתה ללדת בגריבוב ואמא שלי גם עם בעלה נסעו להונגריה. צ'כיה ושם האח שלה נולד.
היה לאמא רק אח אחד? איך קראו לו?
שמעון.
הם היו רק שני ילדים?
לא. והיתה זאתי היפה פרידה ועוד אחת שקראו לה מארי. היא מאוד קרובה בגיל של אמא שלי היתה.
ופרידה זה סיפור לאחר כך אני אספר.
אז כשאמא שלך גדלה. היא גדלה בגריבוב?
אני לא יודעת.
ואז יודעת במה הסבא עסק?
לא.
וסבא שלך מצד אמא את יודעת משהו עליהם. ומה את כן זוכרת מהם?
שום דבר.
כי את אמרת שהכרת אותם אבל את לא זוכרת.
הייתי קטנה.
אז את לא זוכרת מהם שום דבר.
ואת יודעת אם הם גם היו יהודים דתיים?
כן.
אמא. איזה חינוך היא קיבלה?
לא. אני יודעת שהיא הלכה לבית ספר בגרמניה.
רגע. הם הגיעו כמשפחה לגרמניה?
כן.
אמא שלך לא הגיעה לבד כאישה צעירה? הם כל המשפחה היגרו?
אני חושבת שכן.
לאן?
לדורטמונד.
ואז היא כבר גדלה בגרמניה.
כן אבל מגיל 13. משהו כזה.
אז היא הלכה לבית ספר כבר.
כן. היא הלכה לבית ספר ושמה זה סיפור שהם דיברו גרמנית או פולנית לא יודעת מה הם דיברו
והיא לא ידעה עדיין את השפה. ואמרו לה לבוא ללוח לעשות תרגיל של חשבון אז היא פרצה בבכי.
עשתה את התרגיל אבל לא יכלה לדבר. לספר. זה מה שהיא תמיד היתה מספרת וזה מה שאני זוכרת.
זה מה שנשאר לה בזיכרון.
אז היא הלכה לבית ספר בגרמניה. והיה לה גם מקצוע?
לא. היא היתה מבית דתי ושם הבנות לא הלכו ללמוד אבל היא הלכה לבית ספר בכל זאת.
ובאיזה נסיבות ההורים שלך הכירו? זה היה שידוך?
אין לי כל מושג.
אחרי שהם התחתנו הם באו לחיות בויטן או שהם חיו תקופה בדורטמונד?
לפני זה אני חושבת שאבא היתה לו חנות בויטן. עם שותף או משהו כזה.
החנות נעליים. ואז הם עברו. אמא עברה לויטן.
כן. "בהאני מון" (ירח דבש) הם נסעו לפולין.
לבקר את המשפחות?
כן. להכיר את המשפחה של אבא.
ובויטן. את כבר נולדת ואמא נסעה ללדת בדורטמונד.
היא פחדה מהנזירות.
הבנתי. ואת נולדת ב 1930. והיית בת יחידה?
כן.
ואיזה שפה דיברו בבית אצלכם?
גרמנית.
רק גרמנית?
יידיש. אמא לא ידעה יידיש.
היא ידעה גרמנית?
גרמנית.
ואבא ידע יידיש? אבל הוא בטח ידע גם פולנית?
כן. אני אספר לך אחר כך עם הפולנית.
אז איזה עוד שפות הוא ידע? עברית אמרת.
עברית כן.
בהגהה אשכנזית. אז אבא ידע קודם כל גרמנית. יידיש ופולנית. ועוד שפות הוא ידע?
ידעו צרפתית או אנגלית?
לא.
עכשיו. איפה גרתם בויטן. הם שכרו דירה הם קנו?
היתה לנו דירה. גדולה.
בבעלות המשפחה? או שכרו?
שכרו. אז לא היו אני חושבת.
איפה נמצאת ויטן. קרוב לדורטמונד?
לא רחוק.
ואיזה מן איזור זה בגרמניה? זה איזור מישורי?
זה נקרא "רוחרפוט". פוט זה היה שם פחם.
את זוכרת את ויטן את העיר?
אני זכרתי בערך רחוב שהיה שם כלבו. אני זוכרת את החנות השני של ההורים.
אה. היתה להם יותר מחנות אחת?
לא. מפני שגם יותר דירה.
היה להם דירה מאוד יפה גדולה ולמטה היה ספר והוא רצה את הדירה יותר גדולה
והם היו יהודים והיו צריכים לעבור לדירה בבניין יותר קטנה.
אז כמה חדרים היו לכם בדירה?
עכשיו שלושה.
שלושה חדרים. ואמא עבדה? או היתה עקרת בית או עבדה בחנות?
היא הייתה בחנות.
אז מי גידל אותך?
היתה לי מטפלת.
גויה?
גויה. ואני נורא הייתי מפונקת אז היא באמת עשתה הכל.
ואת היית בת יחידה.
בת יחידה.
אז גדלת באותה דירה. ואת זוכרת את הדירה?
אני זוכרת קצת.
הכל היה אז מודרני. מים. חשמל?
כן. הכל היה. מה שכן היה לה מכונת כביסה למטה במרתף.
משותפת?
לא. לבד. אני זוכרת זה היה עם.
מסחטה ידנית?
כן.
אז היתה מטפלת שגידלה אותך. ואבא ואמא עבדו בעצם בחנות הנעליים. מה שאת יודעת. כשאת נולדת
נדבר אחר כך על השנים שהיטלר עלה לשלטון. אבל המצב הכלכלי שלהם בהתחלה היה טוב?
אני מניחה שכן. מפני שאמא תמיד היתה כל שנה בקיץ נוסעת לשישה שבועות לספא.
לאיזשהו מקום נופש ומרפא.
נכון.
בגרמניה?
בגרמניה כן. באד קרויצנאך.
כל מיני מקומות כאלה של מרפא.
מבחינת אורח חיים יהודי. מסורת. בבית שלכם בגרמניה בויטן קיימו מסורת יהודית?
כן. מאה אחוז. גם בית כשר.
אז זהו אני רוצה לשמוע קצת על הפרטים. שמרו על כשרות.
כן. והחגים.
אוקי. נתחיל קודם עוד לפני כן עם שישי שבת. היו מציינים שישי שבת אצלכם?
לא. אמא היתה מדליקה נרות. אבל חנות אי אפשר היה לסגור. זה דווקא הפרנסה.
אז היא גם פתוחה בשבת בחנות.
החנות כן.
ואבא היה הולך לבית כנסת?
את זה אני לא זוכרת.
היה קידוש או משהו כזה?
הוא היה כן.
עכשיו מי היה מבשל? אותה מטפלת היתה מבשלת? או אמא היתה גם מבשלת?
אני חושבת.
ובאיזה סגנון? מזרח אירופאי? או אצלכם היה גפילטע פיש וכל הדברים האלה?
כן אבל אמא לא עשתה. היא אף פעם לא. גם אחר כך היא לא רצתה.
היא לא היתה בשלנית?
לא. היא היתה אומרת זה "פצ'קריי". כן זה היה.
בסגנון מזרח אירופאי.
לא צ'ונט. זה היה אוכל.
בעצם. היתה לכם רק המשפחה של אמא בדורטמונד. היו לך שם סבא וסבתא.
כן. לא הרבה זמן.
תכף נגיע לזה.
בכל אופן אני רוצה באמת אם יש לך עוד מגרמניה את הזיכרונות איך חגגתם את החגים.
למשל ראש השנה. יום כיפור. את זוכרת משהו?
לא. אני זוכרת. זה היה פסח אני חושבת. היתה שם גם דודה שלי.
אחות של אמא?
אחות של אמא כן. ועשינו סדר.
אז את זה את זוכרת ממש סדר עם מצות.
ושתו המון יין.
וקראו את ההגדה.
כן. זה רגיל ואחר כך הלכו לעבוד.
ואת לא זוכרת ביקור בבית כנסת? רגע. בויטן היתה קהילה יהודית? היה בית כנסת?
לא יודעת. היו יוצאי פולניה איזה שלוש או ארבע משפחות והיו גם יהודים אחרים על ידינו
יש לי שם תמונות ואני פגשתי פה. אני הייתי מוזמנת ל"ויטן" אבל זה סיפור אחר.
והיה להם חווה של סוסים.
ליהודים?
ליהודים.
איך קראו למשפחה הזאת? את זוכרת?
אני חושבת שקליין.
ולהם היתה חוות סוסים שם בויטן.
כן. והיה להם חנות של בשר סוסים. והיה להם שתי בנות קטנות. אחת יותר גדולה. אני לא יודעת.
את זוכרת שמות?
הן היו חברות שלך?
כן. כי לא היה עם מי לשחק.
זוכרת אולי את שמותיהן של הילדות?
לא.
אז חוץ מפסח לא זכור לך גם חג נוסף כמו יום כיפור אם היו צמים או נגיד חנוכה או פורים.
רק פסח את זוכרת.
בגלל שהם היו צוחקים. מהשתייה או משהו כזה אבל לא זוכרת.
ואת לא יודעת אם היתה קהילה יהודית אם היו מוסדות של קהילה יהודית.
אני יודעת שהיו יהודים אבל.
את יודעת לקהילה יש בדרך כלל בית כנסת. בעלי תפקידים. יש גבאי. חזן.
זה יותר מדי קטן. היו כמה משפחות גם.
אז לא היה בית ספר יהודי לדוגמא?
לא. אחרת לא היו שולחים אותי לבית ספר רגיל.
גרמני כן. ואת כבר הזכרת שהיו עוד יהודים שבאו ממזרח אירופה מפולין ולהם קראו ה"אוסטיודן".
גם אנחנו היינו "אוסטיודן".
גם אתם הייתם ה"אוסטיודן" לעומת ה"ייקס" כאילו הותיקים. קודם כל בויטן היו גם "ייקס"?
היו.
היו גם יהודים ותיקים.
הזה עם הסוסים.
הם היו יהודים "ייקס". ואת כילדה קטנה את הבנת את ההבדל בין ה"ייקס" ל"אוסטיודן"?
אני לא ידעתי מי עוד יהודי.
וההורים שלך את חושבת הרגישו אחרת בגלל שהם היו "אוסטיודן"?
אני לא יודעת.
אבל לא היה להם אזרחות. הם היו אזרחים פולנים.
כן. במזל.
למזל ולא למזל. תלוי איך זה עבד את יודעת. אז בכל אופן אחרי שהם הגיעו.
תראי הם הגיעו לגרמניה לפי מה שאני מבינה בשנים מאוד קשות בגרמניה.
בין מלחמת העולם הראשונה לבין מלחמת העולם השניה אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה
תקופה של "רפובליטת ווימר " עם מצב כלכלי קשה ביותר.
קליין אני חושבת.
אמרת קליין. אז אני מדברת על התקופה של תקופת ויימר
שהיה משבר כלכלי נוראי בעקבות התבוסה במלחמה.
אינפלציה מטורפת. אנשים איבדו חסכונות. איבדו בתים. איבדו משרות. היתה גם תסיסה פוליטית.
ועל הרקע הזה צומחת התנועה הנאצית מצד אחד מצד שני הקומוניסטים. הסוציאליסטים וכל זה.
ההורים ואת. את קטנה מדי. היו בתוך כל הקלחת הזאת של מה שקורה בגרמניה ומהפעילות הפוליטית
והיו הפגנות ומאבקים ברחוב ומלחמות בין הקבוצות.
לא. כלום.
הם לא היו מעורבים.
לא. אני רק יודעת שבשנת אני לא יודעת איזה שנה זה היה. סבתא וסבתא מצד אמא חזרו לפולניה.
מיוזמתם או שגירשו אותם?
מיוזמתם. מפני שהוא היה נכה מלחמת העולם הראשונה.
מגז הוא התעוור קצת וקיבל זה מגרמניה פנסיה קטנה והם חזרו.
והם חזרו?רק הם או גם האחיות?
לא. עם הבת והבן הגדולים
הם כן חזרו עם הבת והבן. ואחות אחת נשארה?
לא. גם היא.
אז רק אמא נשארה בגרמניה.
רק אמא נשארה מפני שהיא היתה נשואה.
אז בעצם לא היתה לכם כבר משפחה בכלל בגרמניה.
לא.
ואחרי שאת נולדת. עוד לפני שהנאצים עלו אמא ואבא היו נוסעים לבקר את המשפחות בפולין?
כן אני זוכרת.
גם את כילדה קטנה לקחו אותך לבקר?
כשאני הייתי עם אבא נסעתי כשהייתי בת ארבע. בלי אמא. אמא נשארה בחנות.
לפשמישל? קשה לי קצת לבטא את זה.
אני יראה לך אחר כך איך כותבים את זה.
אוקי. זה יעזור. בפולנית.
בפולנית כן.
ואת זוכרת משהו מהביקור אצל הסבא וסבתא?
לאן חזרו ההורים שלה? לפשמישל?
לא. הם לזה. אמרתי לך לא?
לא אמרת לי איפה הם היו.
להונגריה או לפולין?
סבא לקח אותי מזבונשין ל.
אה לקטוביץ?
כן קטוביץ.
אז הם חזרו לקטוביץ. הבנתי. וכשנסעת עם אמא לבקר חוץ מפשמישל היית גם בקטוביץ?
כן. אנחנו היינו בקטוביץ.
ביקרתם את הסבא וסבתא משני הצדדים. מה זכור לך מהם כילדה קטנה?
זכור לי שהיה שמה גשר וגם היה מים על הגשר.
והיינו צריכים לרדת מהאוטובוס מפני שפחדו שהגשר לא יחזיק ואנחנו הלכנו ברגל.
זה כנראה עשה רושם מפני שעד היום אני זוכרת את זה.
את זוכרת משהו מסבא וסבתא?
לא. אני זוכרת יותר מפעם השנייה.
אחרי שגורשתם כבר?
כן.
אבל כשהייתם מבקרים אז את לא זוכרת.
ואחר כך נסענו לפשמישל.
הייתם גם פה וגם פה. לבקר את הקרובים.
וכשהייתי בת שש נסעתי עם אמא לעוד ביקור גם פה וגם פה.
ומה את זוכרת מהביקור הזה?
לא זוכרת. אני יודעת שהמצב אחר כך. אני זוכרת שהמצב לא היה טוב.
בגרמניה?
בפולניה.
אחרי מותו של פילסודסקי.
אני יודעת שהם היו עוזרים הרבה. ההורים.
מבחינה כלכלית. מצב היה פחות טוב.
ריטה. את יודעת אולי אם ההורים שלך עוד בצעירותם בפולין ואחר כך בגרמניה.
ואנחנו עוד מדברים כמובן על שנות ה 20 ה 30. היה קשר לציונות במשפחה?
אני לא יודעת.
את לא יודעת אם היו קשורים במפלגה או תנועה ציונית?
אני יודעת שאמא ואבא היו הולכים לנשפים.
של מי?
לא יודעת.
בויטן?
בויטן או בדורטמונד. אני לא יודעת.
של היהודים את חושבת?
אין לי כל מושג.
אבל את לא יודעת על פעילות? היתה אצלכם בבית למשל קופסא כחולה של קרן קיימת?
אני חושבת שהיה אבל אני לא זוכרת. אני רק יודעת שאבא אף פעם לא רקד.
ואמא נורא אהבה לרקוד מפני שהוא אמר שהיא הלכה ושלחה אותו ללמוד לרקוד.
אז הוא נפל ביחד עם המורה. ומאז הוא לא רקד.
את יודעת אם היה מישהו מהקרובים מפולין או מגרמניה שעלה לארץ ישראל לפני מלחמת העולם.
לפני המלחמה?
כן. היה אח אחד של אבא שלי.
תזכירי לנו בבקשה את שמו.
אברהם.
הוא עלה לארץ ישראל? מפולין?בשנות ה 30?
לא. היה יותר מאוחר. לפני התחלת המלחמה. הוא היה בליכוד.
אה. הוא היה בבית"ר?
בבית"ר. ועם אנשי בית"ר הם הפליגו לארץ.
וזה היה אוניה שבריטים לא רצו לתת והם קפצו למים ושחו.
אבל לא מדובר אחרי מלחמת העולם השניה. מדובר לפני?
עוד לפני.
אז הדוד הזה היה בארץ. היה לו משפחה?
אחר כך. יותר מאוחר.
ואיפה הוא גר בארץ הדוד הזה?
אני לא יודעת. הוא היה בצבא.
את הכרת אותו אחר כך?
אני אחר כך כן. בצבא הבריטית.
אה הוא שירת בצבא הבריטי.
כן. ואחר כך היה. הוא לא היה צעיר כשהתחתן ועשו איזשהו שידוך.
יש לי עוד תמונות מהחתונה שלהם וזהו לא היה להם ילדים אף פעם.
אבל הוא היה היחידי מכל המשפחה שעלה לארץ ישראל?
כן. בגלל זה אבא שלי כה כאב לו שהאח השני לא שמע בקולו ויכל היה לבוא איתנו.
והיה מישהו אם את יודעת מהמשפחה גם כן מגרמניה או מפולין או מכל מקום לפני המלחמה.
מלחמה העולמית היגר למקומות אחרים בעולם כמו ארה"ב או דרום אמריקה או דרום אפריקה? אוסטרליה?
היתה לכם משפחה במקומות אחרים?
לא. רק ניסינו.
זה אחר כך. אבל אני אומרת לפני עוד שהתחילו. אמרת שההורים אהבו ללכת לרקוד. אמא לפחות אהבה.
ובתקופה לפני שהנאצים עלו לשלטון היה משבר כלכלי נוראי אבל היתה
פריחה תרבותית מאוד גדולה בגרמניה
של מוזיקה. תיאטרון. קולנוע וכל זה. בויטן היו חיי תרבות או שהיו צריכים לנסוע לדורטמונד?
אין לי כל מושג.
בבית אצלכם ממה שאת יודעת. כשגדלת אולי בשנים המוקדמות כי אחר כך אנחנו נכנס לתקופה הנאצית
היה רדיו? גרמופון?
רדיו כן. גרמופון לא זוכרת.
מוזיקה. מישהו ניגן אצלכם?
לא.
קראו עיתונים?
כן.
בגרמנית?
בגרמנית כן.
קרא גם ספרות יפה?
את זה אני לא יודעת.
ואת לא זוכרת אם הלכו לקולנוע או לתיאטרון?
זה כן. אני יודעת שלקחו אותי לראות סרטי שירלי טמפל.
אז זה את זוכרת כילדה קטנה את הדבר הזה.
שנת 33 את ילדה בת שלוש זאת השנה שהיטלר והנאצים עולים לשלטון.
כילדה בת שלוש אני מניחה שאת לא כל כך זוכרת את העלייה של הנאצים אבל ממה שסיפרו ההורים
מה השתנה בויטן. איך מתחילים להרגיש את המשטר הנאצי הם כיהודים שם.
אז זה היה כשהיינו צריכים לצאת מהדירה.
אז דבר ראשון אילצו אותכם לצאת מהדירה.
ב 35 היו כבר "חוקי נירנברג" שהיו חוקי גזע.
אבל חוץ מההכרח להחליף את הדירה. חנות הנעליים המשיכה לפעול?
כן המשיכה. אבל במקום אחר. היו צריכים להעביר את הנעליים לחנות הקטן.
חנות יותר קטנה. אז זה פגע בעסקים?
אני מניחה.
מבחינה כלכלית זה התחיל לפגוע בהם?
אני לא יודעת.
אבל אז כבר.
את זוכרת כילדה? את בעצם גדלה לתוך המשטר הנאצי. זוכרת ברדיו נאומים של היטלר?
או הדמות הזאת בכלל של היטלר זכורה לך?
לא.
היו מצעדים בעיר? הנאצים היו צועדים?
את זה אני לא זוכרת. אותי שלחו לנופש לאיזשהו.
עם המטפלת או כבר אסור היה להחזיק?
לא. אני כבר הייתי גדולה בת שבע או משהו כזה.
עד איזה שלב הם יכלו להחזיק מטפלת? כי בשלב כלשהו אסור היה ליהודים.
כן אני חושבת שזה היה 1936 או 1937 משהו כזה.
אז בגלל זה הם שלחו אותי ל"ויק אאוף פורר". זה אי והיתה שם פנסיון לילדים מאוד דתי.
של יהודים?
של יהודים כן. תשמעי זה דברים קטנים שאני זוכרת.
נתנו תרד לאכול ואני לא יכולתי והקאתי את זה ואז לא נתנו לי.
ומדדו חום כל בוקר וכל ערב שחס וחלילה לא יקרה שום דבר לילדים.
ואני התחלתי להשתעל כמו יתר הילדים וערב לפני שהינו נוסעים הביתה אני קיבלתי חום.
אז פחדתי כבר שלא ישלחו אותי הביתה והגעתי הביתה עם שעלת.
ואישפזו אותך?
לא. עם תרופות. זה מה שאני זוכרת.
אבל את זוכרת את האווירה? נאצים בעיר?
רגע אני אספר לך. אמא חלתה מאוד וקיבלה התקף לב קטן והיתה בבית חולים.
ואני זוכרת שאבא שלי לקח אותי לראות אותה אבל היא יצאה מזה וכל קיץ היא נסעה למרפא.
גם בתקופה של הנאצים היא עוד יכלה לנסוע?
בהתחלה כן.
ההורים שלך היו להם חברים גוים? כלומר גרמנים נוצרים?
לא שאני זוכרת.
היו קליינטים ודאי.
כן.
אבל חברים שהיו בקשרים?
לא.
הבניין שגרתם בו. השכנים היו יהודים או גרמנים?
גרמנים.
ואיך היו היחסים עם השכנים?
לא יודעת. בעצם כן אני יודעת שלמעלה היתה אישה עם כלב קטן.
גרמניה? והיו יחסים טובים?
כן. מפני שהיתה לי המטפלת שלי. אני לא זוכרת את הסדר הכרונולוגי.
והיתה לי מטפלת ואהבה אותי נורא והיא היתה לה זה מתברר אחר כך ריב עם החבר
שלה והיא החליטה להתאבד.
המטפלת?
כן.
וזה היה עם תנור גז. ואותי היא שלחה למעלה לאישה עם הכלב.
והיא הצליחה להתאבד?
לא. במזל.
ואת זה את זוכרת?
וזה אני זוכרת. ומעניין הוא קצת שהורי אחרי המלחמה ונסעו בשביל כל הדברים.
והיה עוד משהו שם מענין.
לאט לאט.
אז דיברנו על הקשרים עם השכנים. הזכרת את הזה.
נזכרתי.
נזכרת בשכנה. אבל היו קשרים עם שכנים אחרים?
לא.
לך היו חברות חוץ מהילדות היהודיות? היו לך חברות בבניין למטה? שיחקת גם עם גרמניות?
לא זוכרת.
הגרמנים הם נוצרים והם חוגגים את החגים והמנהגים שלהם
כמו הכריסטמס. חג המולד. הפסחא. משהו מזה את זוכרת?
כילדה קטנה זה ברור לך שאת יהודיה. זה היה ברור. והבנת שאת שונה מהסביבה?
כי לא הלכת לאיזה גן יהודי או בית ספר יהודי ולא היתה קהילה יהודית גדולה. וההורים עבדו.
אבל היית מודעת לזה שאת יהודיה?
לא.
אבל את זוכרת שאת שומעת באיזשהו שלב הערות?
כן בעצם סליחה. בבית ספר.
אוקי. באיזה גיל את הולכת לבית ספר?
בגיל שש או שבע.
וזה תחת הנאצים?
כן
ואת הולכת לבית ספר גרמני?
כן רגיל.
אני יודעת שבגרמניה עושים "ביג דיל" מהיום הראשון של כיתה א. את זוכרת משהו? מה עשו?
היה לי תמונה עם כזה קונוס מלא ממתקים ופה אני ישבתי עם סינר לבן ופה היה לי סרט גדול קשור.
וכשאת הולכת לבית הספר ב 36. תחת הנאצים קודם כל מקבלים מקבלים עוד ילדה יהודיה לבית ספר.
כן. אבל בכיתה אחרי זה. זה היה כשהייתי כבר בכיתה ב או משהו כזה.
היו שלושה ילדים יהודים בכיתה.
שלוש בנות ובן אחד אז היו תמיד יושבים שניים שניים.
וזה תמיד שתי בנות ושתי בנים אבל פה לא היה אז היה שתי בנות ובן ובת.
אז הפרידו אותכם? היה מאוד בולט שאתם היהודים.
כן. מפני שמי היה.
בכיתה זה היה בנים ובנות ביחד אבל. רק לא ישבו ביחד.
לא ישבו ביחד וזה היה מאוד לא נעים לילד ואנחנו שלושת הבנות היו יושבים כל יום
עם הילד כדי להתחלף.
עכשיו כשאת הולכת לכיתה א. קודם כל אצל הגרמנים בבית הספר היו לימודי דת? של נצרות של משהו?
לא שאני זוכרת.
והכל מתנהל בגרמנית. ואתם לומדים לכתוב גרמנית. גם גרמנית גותית? למדתם את הכתב הגותי?
ואיך המורים התייחסו אליכם? כי זה כבר תחת הנאצים.
זה היה האחד הזה. זה האירוע היה מורה ולא מורה שהוא הפריד.
אבל חוץ מזה שמעתם ממנו הערות אנטישמיות?
אני לא יודעת אבל כולנו הרגשנו.
הילדים בכיתה התנהגו אליכם? הרביצו לכם? היה יחס מפלה כלפיכם?
אני לא זוכרת.
רק הישיבה. זה כבר אמר את הכל.
ואיזה תלמידה את היית?
בינונית. עצלנית לכל הדרך.
למדו גם שפה זרה?
לא. רק גרמנית.
ונגיד בהפסקות עם מי שיחקת? עם הילדים הגרמנים? את זוכרת משחקי ילדות?
לא.
לא זוכרת משחקים שמשחקים כמו בחבל? לא היו משחקים כאלה?
גם בבית לא היו לך משחקים או צעצועים?בובות?
אה זה כן היה לי. היו לי גם "רולרסקייטס" גלגיליות אבל.
את לא זוכרת משחקי חברה?
לא.
ובין הילדים היהודים שם מישהי מהכיתה מהילדות היתה חברה שלך? שאתן משחקות.
"בלק אאוט".
"בלק אאוט" על הדבר הזה. הבנת אבל שאתם תחת שלטון נאצי?
כן.
איך? מה היו הסימנים בעיר שלכם?
אני לא זוכרת.
אמרת שאת לא זוכרת את היטלר. תמונות של היטלר.
היו באים לקחת אותי אחר כך מבית ספר אומנם שזה לא היה רחוק.
היה לי אחרי שנתנו למטפלת ללכת כי לא יכלו להחזיק.
היו חייבים. אסור היה להחזיק עוזרות או מטפלת.
לא רק זה. היא היתה סכנה היא היתה יכולה באמת היא היתה מתאבדת אז. אוי ואבוי לנו.
אבל מצד שני אסור היה כבר להחזיק.
היתה לנו מטפלת יהודיה.
והיא לקחה אותך?
היא לקחה אותי ולקחה את כל התכשיטים או חלק של אמא שלי.
היא גנבה?
כן פשוט גנבה אז אמא אמרה "די גמרנו".
אז איך הלכת לבית ספר?
אני חושבת שזה כבר היה השלב הסופי.
אבל אני שאלתי ריטה. איך מרגישים את הנאצים בעיר?
את אומרת שאת לא זוכרת את התמונות של היטלר או את הנאומים.
את זוכרת אנשי "אס אס" או "אס אר" צועדים בעיר במדים הנאצים?
לו הייתי אומרת שראיתי אני לא זוכרת.
נגיד היתה תנועת הנוער "היטלר יוגן" את לא זוכרת חבר'ה כאלה?
אני זוכרת שנסענו. נסעתי עם אבא לפולניה או זה היה עם אמא כבר.
ב 1936.
כן. אז אספתי בפשנישפל את כל הילדים ולימדתי אותם לשיר "די פאהנה הוח".
מה זה?
אה. זה שיר נאצים היו שרים.
מה זה השיר? תשירי לנו.
"די פאהנה הוח" לא זוכרת.
ומה המילים. מזה אומר? תתרגמי.
להרים את הדגל. וזה ממש היה שיר נאצי ולא ידעתי. ולימדתי את הילדים שם.
אבל ההורים. אני מניחה שהם הרגישו את המתח.
את יודעת אם בשלב מסוים הרי היה שלב מסוים שהחרימו עסקים יהודים.
היו שלטים "לא לקנות אצל יהודים". גם אצלכם שמו על החנות של אבא ואמא
על החנות לא לקנות אצל יהודים או משהו כזה? זכור לך כזה דבר?
כן. אבא שלי זה כבר הייתי. אבל יש עוד דברים לפני זה.
אז בואי תספרי לפני זה מה שאת זוכרת.
אמא שלי היתה מאוד מאוד חולה והיתה בבית חולים ואחר כך אבא שלי.
אז היא היתה עם ההתקף לב?
כן.
כשאת צעירה. אולי בגלל הלחץ של המצב גם.
מי יודע. כן. היא נסעה לספא ושמה אמרו לה זה אני זוכרת שהיא היתה מספרת לאבא שלי.
מקומות שעושים את האמבטיות. אז המטפלת שמה שעושה ממלא וזה והיא אמרה
"גברת את כל כך נחמדה. אני רוצה להגיד לך שיש לך זאת אמבטיה מיוחדת זה של הפרינס
כך וכך מפני שזה ליהודים אנחנו לא נותנים". ושנה אחרי זה אני ראיתי כבר שהלכנו לטייל.
בויטן? באותו מרפא?
לא. זה באד קרויצנאך ולא זוכרת. ושמה היה כתוב "יודן אונה וונשט הונדה אן דר ליינה"
את חייבת לתרגם לי.
אסור ליהודים אבל לכלבים מותר על רצועה.
וזה את זוכרת.
כן. מפני שאני קראתי את זה.
איך הבנת את זה כילדה קטנה? כשאת רואה שלט כזה. מה הרגשת? מה הבנת?
מה יכולתי לעשות. אבל אני הבנתי שזה לא טוב. הייתי בת שבע.
אבל ההורים דיברו איתך על המצב?
לא.
לא שאלת את אמא למה?
לא. תראי בשבע כבר מבינים שזה המצב.
אבל אף פעם לא שאלת את אמא למה? כי את גדלת בגרמניה לא הכרת משהו אחר.
אבל כשחזרנו אמא אמרה: "זלו. מספיק אנחנו צריכים לצאת מפה".
לצאת מגרמניה?
מגרמניה.
ב 1937 הם מחפשים כבר דרכים לצאת מגרמניה.
לא. אבל אבא לא חיפש. אולי כן חיפשו אני לא יודעת.
אבל הם הגיעו למסקנה שצריך לצאת.
אמא. מפני שאחרי מה שהיא ראתה.
אבל רגע. כשחזרתם לויטן קודם כל ב 36 זה מעניין שעוד
יכולתם לנסוע לבקר את הסבא והסבתא בפולין.
כן. זה היה לפני זה.
וב 1936 היתה האולמפיאדה בברלין. משהו מזה זכור לך?
לא.
בכלל אצלכם עשו ספורט? היו תחביבים?
ההורים עבדו. בעיקר עבדו. לא היה איזשהו תחביב או משהו כזה.
שום דבר
מה היו עושים לפני הנאצים?היו הולכים לטייל בעיר? ביום ראשון.
גם לא יודעת.
פיקניקים. דברים כאלה. לא זכור לך?
לא. אולי היו מבקרים. אני לא יודעת לא זוכרת.
את זוכרת כשאתם חוזרות לויטן אפשר ללכת עוד לקולנוע?למקומות ציבורים?
או אסור היה גם ליהודים להיכנס למקומות.
אני לא זוכרת.
את זוכרת נגיד את אותו שלט שאסור ליהודים גם בפארקים? חוץ מבספא שראית.
לא. אחר כך היה. אבא שלי הייתי כבר בת שבע. כל יום שישי הוא היה סוגר את החנות.
אני במקרה הייתי בחנות והוא היה לו ביום שישי בערב לפני שהוא
היה בא הביתה היתה חנות שוקולדים.
והיו שמה הוא היה לכל השבוע היה דברים שאמא שלי היא היתה ספצית בשביל שוקולד.
היא נורא היתה אוהבת ואני ככה ושתי הבנות שאמרו שמוכרות הן צחקו.
את נכנסת עם אבא לחנות? והן צחקו עליכם כי אתם הייתם יהודים?
תשמעי. לא. אני אז לא והוא לא ידע ואני לא ידעתי.
אז על מה הן צחקו?
אני יצאתי החוצה ואני רואה על השמשה כתוב "יודן אונה וונשט". מבקשים מיהודים לא להיכנס.
והן ידעו שאתם יהודים?
כן בגלל זה הם צחקו שאנחנו לא ראינו את זה.
אבל מכרו לכם?
מכרו.
אז היו שלטים שאסור ליהודים לקנות. היה גם שלט על החנות של אבא שאסור לגרמנים לקנות אצלו?
זה אני לא זוכרת.
את זוכרת את ההורים יותר מתוחים או לחוצים? את חושבת שאולי הסתירו ממך?
הסתירו. בלי שום ספק.
גוננו עלייך.
כן.
והעיתונים שהיו. הקריקטורות. האנטישמיות ודברים כאלה. או היומנים בסרטים.
עוד הלכתם לקולנוע או שכבר אי אפשר היה ללכת?
הנאומים של היטלר והסטריאוטיפים האנטישמיים שמופיעים.
אני לא זוכרת את זה. יכול להיות באמת שאני יודעת שכל סרט של שירלי טמפל אמא היתה לוקחת אותי.
זה ממש "בלק אאוט".
אבל המשפחות היהודיות שהיו מסביבכם.
מעט המשפחות הם עוד היו או שחלק כבר עוזבות. מחפשות דרך לצאת.
כולם עזבו.
כולם עזבו עוד לפניכם?
לא. אחר כך. מפני שזה היה המזל שלנו דרכונים פולנים.
את אומרת מזל אבל יש אנשים שזה לא היה המזל בשבילם.
תכף נבין למה בשבילכם זה היה המזל. כי יש אנשים שגירשו אותם ונספו. לא המקרה שלכם.
אבא שלי דאג שאנחנו כל הזמן נוסעים הלאה.
אבל זה לא התאפשר לכולם זה מה שאני מתכוונת.
אז לפני שנמשיך לקטע של הגירוש יש עוד משהו מהילדות בגרמניה שאת זוכרת?
אני זוכרת שהמשטרה באה.
זה כבר הגירוש? אבל אני שואלת אם את זוכרת משהו לפני הגירוש?
עוד דברים? משהו מהילדות בגרמניה?
שום דבר. זה אולי לא רציתי לזכור.
אולי את אומרת שהדחקת.
כן שכחתי.
אבל את לא זוכרת אלימות או מצעדים ברחוב או דברים כמו שאנחנו רואים בברלין
או במקומות האלה. אז אנחנו קופצים עכשיו לשנת 1938 נכון?
כן.
אוקי ובעצם זה קודם לליל הבדולח. מגרשים אותכם עוד לפני כי זה הגירוש לזבונשין
הוביל בעצם לליל הבדולח שאתם כבר לא הייתם. מה את זוכרת מהגירוש? איך זה נעשה?
אז קודם כל היה לי עוד דוד ודודה עם ילד.
בויטן?
בדורטמונד.
מי זה היה?
מה השמות? אח של אמא של אבא?
של אמא. מרי ודויד וילד שקראו לו זיגמונד.
בן כמה הוא היה?
הוא היה ארבע.
אז צעיר ממך. את היית בת שמונה והוא היה בן ארבע.
אני זוכרת שהייתי בברית שלו.
אז מה קורה ב 1938?
אז. באה משטרה.
גרמנית?
גרמנית. לוקחים את אבא שלי.
רגע. אני רוצה שתספרי איך זה נעשה. אתם בבית ופתאום דופקים בדלת?
באופן פתאומי? היו הכנות? רמזים לזה?
לא שום דבר.
בבוקר או בלילה?
אני חושבת שזה היה בבוקר.
אתם בבית ופתאום דופקים בדלת? את זוכרת את התמונה?
אני לא זוכרת.
אבל לקחו רק את אבא?
רק את אבא.
לאן?
אמרו לאמא שהיא תארוז מזוודה או משהו כזה ושהיא תבוא לתחנת הרכבת בשעה. לא זוכרת.
ואת זוכרת את השוטרים?
לא אני לא זוכרת. טוב אני עכשיו הייתי. אני קיבלתי הזמנה מויטן אבל זה.
והדודה עם הבן היו אצלנו וזה היה המזל שלהם מפני שלהם היו דרכונים גרמנים או גם פולנים.
את זה אני לא יודעת.
אזרחות היתה של ההורים שלך אזרחות פולנית.
והם באו. לו היא היתה בבית היו לוקחים אותה עם הילד.
אבל מזל היה שהם היו אצלנו והייתה לה לדויד הוא.
מי זה דויד?
זה הדוד. דוויד הוא היה לה "אפידויט".
לאן לאמריקה?
לאמריקה. ונסע לארצות הברית.
אז הוא כבר יצא.
יצא. ושלח לה גם "אפידויט" והיא היתה עם ה"אפידויט" והיתה לה כבר כרטיס להפליג.
ולו היא הייתה בבית אצלה כבר לוקחים אותה. אבל היא היתה אצלנו וזה היה מזל.
והיא הצליחה לצאת לארה"ב?
כן.
אז היא והילד הצליחו לצאת מגרמניה לפני.
נכון.
אז המשטרה לוקחת את אבא. לאן הם לקחו אותו?
למשאית ולתחנת הרכבת.
אז למה רק אותו?
למחרת. גם הנשים.
רגע איפה החזיקו אותם בתחנת רכבת או במשטרה?
את זה אני לא יודעת.
אז את ואמא למחרת באתן. ביום אחרי או באותו יום?
לא. יום אחרי.
כאילו נתנו לכן זמן לארוז?
לארוז.
מה יכולתן לקחת?
אני לא יודעת. היו כאלה מקש. סלים כמו מזוודות אז שתיים כאלה.
מה בגדים מה לקחה?
בגדים.
תכשיטים?
תכשיטים אני לא זוכרת.
דברי ערך? כסף?
היה לנו כספת ושם היו דולרים.
ולקחתם?
לא. בגלל שאבא הראה לה איך לפתוח את זה. היא אף פעם לא הצליחה וזה נשאר שמה.
וריטה. עד לבוקר שלוקחים את אבא החנות נעליים היתה עדיין פתוחה? או כבר סגרו?
סגור.
סגרו לו קודם? אז זה לא סיפרת.
אה לא. זה לא סגרו. הוא לא יכול להיכנס מפני שלקחו אותו. זה היה פתוח.
עד היום שלקחו אותו עוד היתה חנות הנעליים?
כן.
אני ניסיתי להבין אם קודם לקחו גם את החנות מכם.
לא.
החנות היתה עד הרגע האחרון.
תכף אספר לך מה קרה לחנות.
אז עד הרגע האחרון היתה החנות?
כן.
לוקחים את אבא. ולמחרת אתן באות לרכבת ושם אתן פוגשות את אבא והאחרים.
הגרמנים מגרשים בשלב הזה את כל האזרחים היהודים הפולנים שאין להם אזרחות גרמנית.
כן לזבונשין.
לזבונשין שזה היה על הגבול עם פולין. מהרגע שאתם בתחנת רכבת. מה את זוכרת?
אני זוכרת שאבא בא בריצה כלפינו. ועלינו על רכבת והרכבת לקח אותנו לא רחוק לזבונשין.
כמה זמן נסיעה?
לא זוכרת. את יודעת זה הכל.
אולי בכל זאת את זוכרת. אז את אומרת מגיעים לזבונשין שזה על הגבול עם פולין.
ומורידים אותנו וזהו זה.
ואיפה שמים אותכם?
זה היה עיירה שאנשים גרו. אז סתם ברחוב.
פשוט זורקים אותכם שם.
כן נכון.
לא לפה ולא לשמה.
אתם לא יכולים לחזור לגרמניה ואתם לא יכולים להיכנס לפולין.
זה בדיוק היה המאבק בין פולין וגרמניה.
"נו מן לנד".
אבל איפה ישנתם שם? איך אתם מתארגנים לחיים שם?
את זה אני לא זוכרת.
היה איזשהו מחנה.
לא. אני לא זוכרת. את רואה דברים הלא טובים זה ממש. יש דברים שאני זוכרת.
בקיצור אבא אני חושבת מצא. הסבא שלי בא כעבור יום או יומיים.
איזה סבא? מקטוביץ?
מקטוביץ. זה היה קרוב.
האבא של אמא.
של אמא.
אמרתי אבא של אמא. איך קוראים לו?
אולי זה יבוא במשך הזמן.
אז מגיע הסבא.
כן.
הוא שמע שהגעתם לשם ולוקח אותכם לקטוביץ?
אותי.
רק את הילדה?
כן.
למה לא את ההורים?
מפני שלא נותנים.
לא נותנים להיכנס לפולין. זרקו אותם על הגבול וכל אחד זורק את זה על השני.
בדיוק.
הפולנים לא נותנים להם להיכנס והגרמנים לא נותנים להם לחזור. אז איך הוא הצליח להכניס אותך?
נתנו לילדים?
הוא היה עם דרכון פולני.
אבל אותך איך הוא הצליח?
הסבא שלי?
איך הוא מצליח להעביר אותך?
אני לא יודעת. לקח אותי ביד ויצא.
את זוכרת אותו?
אני זכרתי אותו.
איך דיברת איתו? גרמנית?
הוא ידע גרמנית. הם חיו בגרמניה.
אז את מגיעה לבית של סבא וסבתא בקטוביץ. את ילדה בערך בת שמונה. שבע או שמונה
כי זה סוף 1938. מתי זה היה? אוקטובר או משהו כזה?
אוקטובר.
אוקטובר 1938 הגירוש לזבונשין.
כן
ומה את זוכרת? את זוכרת שבכית? שלא רצית לעזוב את ההורים? את הבנת את הסיטואציה?
אני כנראה הבנתי את הסיטואציה מפני שהרי כל הדבר הזה היה לא נורמלי.
אבל את זוכרת את עצמך כילדה בוכה? בסיטואציות האלה.
אני לא זוכרת.
ואמא כבר החלימה מהתקף הלב?
כן. זה מזמן. היא נסעה.
אבל היא היתה בסדר כבר?
כן. היא הייתה במרפא.
לא. אבל יכול להיות שהיא עכשיו אישה עם מחלת לב או משהו.
ואני זכרתי סיפרתי שחזרתי משעלת. בקיצור הייתי אצל סבא וסבתא.
מה את זוכרת איפה הם גרו בקטוביץ?
הם גרו שמה היה בית כנסת והוא היה הגבאי.
סבא היה הגבאי של בית הכנסת. אז הם היו צמודים כבר לבית הכנסת?
כן.
את זוכרת איך נראית הדירה שלהם? הבית שלהם?
קטנה.
האחים של אמא עוד גרו איתם?
לא.
או שכבר היו מחוץ לבית?
אף אחד.
אז רק את סבא וסבתא.
כן. והוא נסע עוד פעם ולקח את הדודה שלי. הבת שהיא נסעה שהיא היתה איתנו.
את זה לא סיפרת. מי זאת הייתה?
היא הייתה אחות של אמא.
מרי?
לא.פרידה. שהיא הייתה צעירה.
היא כן היתה צעירה.
אז הוא הצליח להכניס גם אותה.
אותה כן.
את לא יודעת איך.
לא.
כי הרי אמרנו שאי אפשר להיכנס.
איכשהו.
איכשהו הוא הצליח להביא גם את פרידה.
כן.
ואבא ואמא נשארו שם בזבונשין.
כן והיתה שם מונית שלקח הרבה כסף ועם דרך לא דרך הוא הוציא גם את אמא ואבא.
הוא מצליח להבריח אותם.
כן.
הסבא מצליח להכניס אותם למרות ש. את יודעת להגיד כמה זמן הם היו ב"זבונשין" בערך?
שבוע או משהו כזה.
אז כולכם מגיעים לבית של סבא וסבתא בקטוביץ.
גם על פולין אנחנו מדברים על 1938 המצב קשה בפולין
גם כלכלית וגם התגברות מאוד רצינית של האנטישמיות.
חרם על עסקים יהודים ויש את ה"אנדקים" הפולנים.
מתי אתם עושים בקטוביץ? את הולכת לבית ספר שם?
לא. איפה. אני הייתי שמה.
והפרנסה היא הכל מזה שסבא עובד כגבאי?
זהו זה הקושי. היה אמא ואבא הם עזרו הרבה כל הזמן.
הם התחילו לעבוד גם?
מי?
אמא ואבא.
לא זה היה.
מחסכונות שהם לקחו איתם? ז"א הם יכלו לצאת מגרמניה עם כסף הם לא נדרשו להשאיר?
לא.שום דבר. ואיך שהיה להם כסף אני לא יודעת.
עכשיו שאני מדברת על זה אני חושבת שאולי לקחו. אולי אמא.
את זוכרת מה עוד לקחו מהבית בגרמניה. רק בגדים?
כן.
בעיקר בגדים.
כן.
היה לכם. לקחו גם בגדי חורף?
תשמעי. אני לא זוכרת.
אני רק יודעת שאמא שמעו שלמי שהיה רכוש באיפה שגרו הם יכולים לחזור ולקחת את זה.
אז אמא חוזרת?
כן. בינתיים אבא נסע לורשה והשיג לנו ויזות לארגנטינה אני חושבת. ושילם עבור כרטיס.
כנראה היה להם כסף. אני באמת לא יודעת.
אז הם מתכננים את הצעד הבא איך לצאת גם מפולין. ברור להם שמסוכן להיות גם בפולין.
נכון.
והם מחפשים לצאת. אז הוא נוסע לורשה להשיג ויזות.
וכבר באותו זמן.
ואמא נסעה חזרה לויטן והצליחה להוציא משהו?
הם שמה.
איפה זה שמה?
בדורטמונד. בויטן. היא איך הם קראו. לא הנאצים. יש להם שם. לא חשוב. הם.
ה"גסטפו". כמה פעמים ראיינו אותה.
חקרו אותה?
חקרו אותם. הם אמרו ש. אבא שלי רצה לנסוע אבל אמא שלי אמרה לנשים לא עושים שום דבר.
היא נוסעת אז באמת הם מכרו את הנעליים.
מי זה הם?
הגרמנים.
את הנעליים בחנות?
בחנות. לנעל של ילד ל 25 פני. לנשים.
מישהו התחיל להפעיל את החנות?
לא. הם סתם עשו מכירה.
עשו מכירה של כל המלאי שהיה בחנות.
כן.
ונתנו משהו לאמא?
תשמעי. חצי מרק לנעל של אישה ומרק לגבר. אז הכסף הזה הם נתנו לה.
והיא חיה שמה עם מעט הכסף הזה.
איפה היא גרה בדירה שלכם?
היא גרה. אצל מכרים טובים בדורטמונד.
אז כמה זמן היא הייתה שם?
היא ארזה שני ליפטים. רהיטים הכל מה שהיה.
ולאן היא שלחה את הליפטים האלה?
לטריאסט.
לא לארגנטינה? טריאסט זה באיטליה
לא. זה לנמל.
אבל למה לטריאסט? כי חשבו שיגיעו לשם?
לטריסאט או משהו אחר.
אבל למה לשם? כי חשבה שהיא תגיע לשם?
כן מפני שהיה להם הרי כרטיס.
אבל אמרת שהיה לארגנטינה אז זה לא מסתדר לי.
מה עוד נמל?
אולי ליסבון?
לא.
אולי. כי ארגנטינה זה דרום אמריקה.
כן. לדרום אמריקה.
חשבו שייצאו מטריאסט לדרום אמריקה?
כן.
הבנתי. הם חשבו שהם משם יפליגו. אז היא שלחה את זה לשם.
שמה. וחזרה לקטוביץ.
בזמן שכל זה קורה. משהו אחד לא ברור לי. הרי בעקבות הסיפור של זבונשין שהיה באוקטובר.
בנובמבר היה המאורעות של ליל הבדולח "הכריסטל נאחט" היא היתה בויטן כשכל זה קרה?
כשהיה "כריסטל נאחט" היא היתה כבר בקטוביץ או היתה כבר בגרמניה?
אני לא יודעת.
את זוכרת ששמעת כילדה על ה "כריסטל נאחט" או לא סיפרו לך?
לא ידעתי.
כי ההורים וודאי ידעו.
לא ידעתי.
לא ידעת שום דבר על ה.
אבל רגע זה לא מסתדר לי.
בזה נובמבר. "הכריסטל נאחט" היה בלילה שבין התשיעי ל עשירי לנובמבר.
כן.
וזה היה בעקבות הרצח של.
מתי פרצה מלחמה?בשני לספטמבר 1939.
אנחנו מדברים על סוף 1938.
אז הכל בסדר.
הרי הרשל גרינשפן שרצח את הדיפלומט פומרט בפריז הוא היה הרי בן של כאלה שגורשו לזבונשין.
והוא ירה ובעקבות זה היה "ליל הבדולח" בין היתר. זה הטריגר בוא נגיד.
את לא זוכרת שדיברו על "ליל הבדולח".
לא. אולי הם ידעו בכל אופן.
אז אני פשוט מנסה להבין. אמא היתה בגרמניה בזמן של "ליל הבדולח" אם היא חזרה
ותפס אותה שם ליל הבדולח או את לא יודעת. טוב בכל אופן היא חוזרת לקטוביץ.
ואיך מתנהלים החיים שלכם בקטוביץ?
עכשיו. אנחנו.
יש ויזות לארגנטיה.
אני לא יודעת.
ולמה לא יצאו לארגנטינה?
תכף. עוד לא הגענו לזה מפני שכבר 1939.
אבל המלחמה פורצת.
בשני לספטמבר 1939.
אבל זה כמעט שנה אחרי.
אחרי מה?
אחרי זבונשין.
כן. אנחנו היינו.
כי אתם הייתם בסוף 1938. והמלחמה פורצת באחד בספטמבר שנה אחרי זה.
אז היינו כל הזמן.
אז את זוכרת איך היית בקטוביץ. לא הלכת לבית ספר?
לא זוכרת.
החזיקו אותך בבית?
בבית כן.
את הבנת פולנית?
לא.
בכל זאת להחזיק ילדה בת שמונה. תשע בבית שנה שלמה. אולי כי לא היה לך גם סטטוס.
לא זוכרת. זאת התקופה שאני לא זוכרת.
ואת לא זוכרת אם ההורים גם עבדו בקטוביץ או משהו?
לא.
כי זאת תקופה. זה כמעט שנה.
כן.
בעצם מאוקטובר עד ספטמבר זה כמעט שנה.
אמא לקח הרבה זמן עד שהיא חזרה מפני שלעשות את כל הסידורים.
אני פשוט מנסה להבין איך ילדה קטנה. איך עובר הזמן שלה. אם יש לך חברות בקטוביץ.
לא.
שולחים אותה ל.
שום דבר.
את כל היום בבית עם סבא וסבתא ועם פרידה.
ועם פרידה. לא את פרידה אני אפילו לא זוכרת.
את לא זוכרת אותה. כי אמרת שגם אותה הביא סבא מזבונשין.
כן.
וגם היה הבן הצעיר שאני אותו גם לא זוכרת.
איך קראו לבן הצעיר?
זיגמונד.
אז הוא גר איתם גם כן בבית?
אני מניחה מפני שהוא היה ילד.
את לא זוכרת. מה ילד אבל הוא דוד שלך.
הוא דוד שלי. הוא בעצם עשר שנים יותר גדול ממני.
אז הוא כבר בן 18.
לא . בן 17.
אנחנו מדברים כבר על 1938 ואחר כך תשע. כשפרצה מלחמת העולם את כבר ילדה בת תשע.
נכון.
אז באחד בספטמבר 1939 הגרמנים כובשים את פולין ובעקבות זאת מתחילה מלחמת העולם.
בדיוק. אבא שלי לוקחת את אמא ואחותי ושמה אותנו על הרכבת זה היה רכבת האחרונה שיצאה משמה.
לאן?
בלי הסבא וסבתא ובלי הדודים?
בלי אף אחד.
אז הוא מחליט לברוח.
לברוח כן.
את זוכרת שאת הבנת שפרצה מלחמה עולמית? הבנת שהגרמנים נכנסו?
כשאתם הייתם בקטוביץ עוד לא נכנסנו הגרמנים.
לא.
אתם בורחים לפני.
נכון.
אבל כבר ידעתם שהם נכנסו לפולין?
למרות שקטוביץ די קרוב לגבול. ואתם ברכבת האחרונה שיוצאת מקטוביץ לאן?
לקולומיאה. וזה היה רכבת מלא מפה לפה.
פליטים. כולם בורחים.
כן. כולם אנשי "ישיבה בוחר".
כן כולם תלמידי ישיבה שעזבו את הישיבות.
כולם על הרכבת הזאת.
סבא וסבתא לא חשבו לברוח? לעזוב? ללכת מזרחה כי הם בגבול המערבי יותר.
תשמעי. לא יודעת.
אז בעצם אבא רוצה להתקדם קודם כל לכיוון המשפחה שלו שנמצאת מזרחה יותר.
כן.
אז אתם מגיעים לקולומיאה.
כן.
ואז מה קורה?
שמה אנחנו צריכים להחליף רכבת לפשנישל והוא נוסע לוורשה.
למה?
לקחת את הכרטיסי הפלגה והגענו לפשנישל.
אז זה רק את ואמא.
כן. וגרנו אצל. היה עוד אח. את רואה אני.
לאט לאט את נזכרת.
הרש ומיכאל.
אחים של מי?
של אבא.
והם גרו?
הרש בפשנישל ומיכאל בזקופנה.
ואתם מגיעים לסבא וסבתא?
כן.
ההורים של אבא?
ההורים של אבא.
אתם מגיעים לבית שלהם?
איך אנחנו הגענו אני לא יודעת.
לא. אבל כשאתם מגיעים ל.
אנחנו גרנו.
לפשנישל אתם מגיעים לבית של סבא וסבתא?
כן. גם. גרנו אצל האח היה להם וילה יפה מאוד.
הוא היה נשוי?
הוא היה נשוי עם ילד אחד שקראו לו פישל את רואה דברים כאלה אני זוכרת ולאשתו קראו רבקה.
אז אתם גרים אצלם? אבא חוזר מורשה? עם הכרטיסים?
עוד לא.
וב 17 לספטמבר ראש השנה ואמא. זה אני משחקת עם הילד בחוץ.
ואמא מתלבשת בשביל ללכת לבית הכנסת מפני שהיא היתה דתייה.
ואני בחוץ ואני פתאום אני צועקת. ראיתי מרחוק "מוטי מוטי פאפא קומט".
אמא אמא אבא בא. אז היא חשבה שאני השתגעתי ופורצת בבכי.
אבל מה קרה הוא היה על איזה עגלה ושמה היה רחוק הדואר.
והוא ירד שמה והלך ברגל אומנם שהעגלה עם הפסים עם זה לא ברזל זה מתכת
חתך לו שמה איזה אצבע הגדולה והוא בקושי הלך.
אבל איפה זה. כשהוא חוזר מורשה?
כן. והוא הלך ברגל מורשה עם כל פעם משהו אחר אבל הוא לא רצה לנסוע עד הבית
מפני שהוא לא רצה שאבא שלו יראה שהוא בראש השנה נוסע. אז הוא הלך 2-3 ק"מ לבית.
אמא שלי פרצה בבכי.
מהתרגשות?
כן.
והוא בא עם הכרטיסים?
הוא בא עם הכרטיסים. וראית אותם כמו ש.
אז עכשיו אתם נמצאים בפשנישל ומה קורה שם? איך החיים שם מתנהלים?
רגיל.
כי כבר פולין תחת לאט לאט הגרמנים כובשים עוד ועוד.
ועכשיו אבא שלי מתכנן.
האיזור הזה הגרמנים עוד לא הגיעו.
עוד לא. אבל הרוסים לא היו רחוקים.
היה הסכם "ריבנטרופ מולוטוב" ב 1939 שחילק את פולין בין הסובייטים לבין הגרמנים.
האיזור שלכם בפשנישל נכלל באיזור הסובייטי?
כן.
אז אתם בכלל עכשיו באיזור הסובייטי.
נכון.
בהתאם להסכם "ריבנטרופ מולוטוב".
ואבא שלי כבר מתכנן ואומר. מוצא אני לא יודעת איך.
כשאני אומרת איזור סובייטי זכור לך גם חיילים רוסים שם?
לא עוד לא.
והוא מוצא מישהו שמוכן לקחת אותנו לרומניה.
אה אולי האוניה היתה יוצאת מרומניה?
לא אני לא יודעת.
אולי האוניה עמדה לצאת מרומניה כי יש שם נמל גדול.
לא לא לא.
פשוט לצאת.
לצאת כן והיו צריכים להיפגש בקולומיאה היתה מסעדה מאוד גדולה
עם כמה חדרים ובשעה זו וזו אנחנו
הם באים ויקחו אותנו ועם סירות אני חושבת זה אני.
בקיצור הם לא באים ואנחנו חוזרים לזה פשנישל אבל זה את יודעת.
ואת זוכרת את זה.
זה אני זוכרת. בינתיים הסבא וסבתא. ההורים של אמא.
מקטוביץ?
מקטוביץ. שלחו הם כבר התחילו לחפש לצאת.
הגרמנים כבר התחילו להיכנס וזה ושלחו את הבן לאחותו. לאמא.
אה אליכם לפשנישל.
את זיגמונד. לו היינו מפספסים את הזה עם האנשים שהיו הוא גם לא. זה פשוט מזל.
אז הוא היה איתכם.
הם גם רצו שהבת פרידה גם אז היא לא רצתה לעזוב את ההורים ואז הוא היה איתנו כל הזמן.
והחליטו לליטא ואז אנחנו שוב פעם לקולומיאה ומשמה. זה היה בינואר עם שלג.
בינואר 40 כבר?
לא. ינואר 39. אה לא. 40.
ושלג ככה ברגל ואמא לקחה . היתה לה שמיכות שהיא קרעה אותם ונתנו לכולם לחמם רגליים.
שלא יקפאו?
כן. אז אנחנו הלכנו.
לקולומיאה?
לא. היינו בקולומיאה.
וזה היה יחד עם זיגמונד?
בקולומיאה זה כבר עם זיגמונד.
זה רק אבא. אמא. זיגמונד ואת?
ואברהם.
אברהם אמרת. אברהם לא עלה לארץ ישראל?
כן. אבל הוא חזר לפולין. ומפולין.
רגע. הוא הגיע מארץ ישראל לפולין?
לא לא לפני.
אז זה לפני שהוא עולה אז בעצם אבל את אמרת שהוא עלה לפני המלחמה אז אולי הוא לא עלה.
לא.
ממש אז.
קבוצה של ביתר שכולם.
אז הוא יוצא יחד איתכם אברהם?
לא זוכרת אבל אני לא.
ואתם יוצאים ברגל?
ברגל. לכיוון ליטא.
למה רצו להגיע לליטא? חשבו שיהיה יותר קל משם כי עוד ליטא עצמאית.
בדיוק את המחשבות של אבא שלי אני לא זוכרת. זה פשוט ככה.
איפה שאפשר לצאת.
אז אתם הולכים ברגל? בשלג.
ותופסים אותנו. הליטאים ושולחים אותנו בחזרה.
ניסיתם לעבור את הגבול.
את זוכרת את זה? את השוטרים?
אני זוכרת. זה לא היו שוטרים זה היו שומרי גבול משהו כזה.
זה. אז למחרת עשינו את אותו הנסיון גם כן עוד שמיכה והם אמרו
"מהר מהר מהר". אמא שלי כבר לא היתה לה זמן היא עשתה את הרגליים שלי ואומנם שהם.
אני הייתי על הכתפיים של המובילים.
של המבריחים? מבריחי גבול.
כן. והיא הלכה עם נעליים. עקבים כאלה עם גלושים. זה נכנס גם השלג.
מזה גלושים? ערדליים?
לא. זה מגפיים. אבל זה רק בשביל הנעל.
זה נקרא ערדליים.
ערדליים אבל לא גבוהים. מכסים רק את הנעל לא את כל הנעל.
אז היא הלכה.
את זוכרת את ההליכה?
כן. אני זוכרת.
תראי ריטה. מאז שעזבתם בשנה קודם או יותר שגירשו אותכם.
פתאום זה לא החיים הנורמליים. את לא בבית שלך את מטלטלת.
מגיעים לזבונשין אחר כך לסבא וסבתא בקטוביץ אחר כך בפשנישל כל המקומות האלה וזה.
זה לא בדיוק ילדות נורמלית. איך את מבינה מה שקורה איך את מסתגלת?
עכשיו פתאום אתם הולכים בשלג.
את פחדת? את זוכרת מה את הרגשת?
אני הייתי עם ההורים שלי.
אז הרגשת מוגנת?
כן.
בגלל שההורים היו. אבל את לא זוכרת אצלך חרדה? לאן אנחנו הולכים עכשיו?
כל יום אני ישנה במקום אחר.
לא. אני ידעתי. הבנתי.
ידעת שזה עניין של חיים ומוות?
כן. פחות או יותר. כנראה.
כי גדלת בגרמניה. למה שתפחדי מהגרמנים? לא חווית אנטישמיות קשה.
לא. אבל הדיבורים שהמטפלת שלי היתה עם "היטלר יוגנד".
את זה לא סיפרת. אז היא היתה אנטישמית?
לא. היא לא היתה אנטישמית.
אבל היא היתה ב"היטלר יוגנד".
כן היא היתה ב"היטלר יוגנד" שמה הם. אז כן. אבל כל זה נכנס.
כן. אבל זה יכול לעורר אצל ילדה בגילך כי את ילדה בת תשע כשזה מתרחש. הרבה פחדים.
את יודעת. אבל הרגשת בטוחה כי ההורים איתך.
אני מניחה.
אז אתם הולכים בשלג עם המבריחים ובפעם השניה מצליחים?
חצי.חצי. תפסו אותנו.
עוד פעם?
כן אבל שם קצין יהודי שם בגבול והוא אמר לנו למבריחים לאן ללכת יש שמה חווה ושמה הם
מפני שאמא שלי כבר לא יכלה ללכת. והם ממש לקחו אותה על הידיים.
סחבו אותה?
סחבו אותה כן. והגענו לשמה וזה אני. בחיים שלי לא אשכח.
כל השלג נכנס לתוך הנעליים והם קפאו לרגל שלה של הרגליים.
אי אפשר היה להפריד בין הרגל לשלג.
ושמו את הרגליים במים. את הצעקות זה אני עד היום לא יכולה לשכוח.
קפאו לה בעצם הרגליים יחד עם ה.
כן. ממים חמים וזה. הם הפשירו את זה והם היו אנשים מאוד. איכרים
אבל באמת הוא ידע לאן לשלוח אותנו ואני חושבת שיום או יומיים אחרי זה חבשו את הרגל.
רגל אחת היה מאוד לא טוב.
מה במצב של גנגרנה?
כן.
של ריקבון?
עוד לא. היא היתה ארבע חודשים בבית חולים.
איפה?
בוילנה.
רגע אבל עוד לא הגעתם לוילנה.
טוב. עם עגלות.
מהחווה הזאת אתם נוסעים לוילנה.
עכשיו יש משהו מעניין. אבא שלי החליט. איך הוא עשה את זה?
היו תפילין שלו ושל הדוד שלי שמעון והוא פתח אותם והכניס את כל התכשיטים
והכל לקופסא של התפילין.
היו ארבע קופסאות וכל אחד וגנבו את זה של אחד ו.
מה בדרך לוילנה?
כן. זה היה על עגלה כזאת. אמא שכבה שם וגנבו אותם. גנבו רק אחד.
תפילין עם התכשיטים.
כן.
לא. בשניהם היו.
אני יודעת אבל באחד מהם גם.
לא .זה שניהם זה היה זוג. שתי זוגות. והגענו לוילנה ושם כבר היו יהודים וכל זה.
אז איפה התמקמתם בוילנה?
היה איזה משפחה שלקח אותה יהודית ולקח אותנו ונתנה לנו לאבא ולי ספה אצלם בסלון.
ואיפה היה זיגמונד ואמא שלך?
לא יודעת איפה היה זיגמונד.
זאת אומרת אתם שילמתם להם? או שמתוך עזרה?
למי?
למשפחה.
זה אני לא יודעת.
לא מישהו שהכרתם קודם.
לא. אנשים זרים לגמרי.
מה את זוכרת מוילנה?
מוילנה אני זוכרת שאמא היתה בבית חולים ארבע חודשים. הורידו לה אצבע גדולה מהרגל.
תני לי לחשוב ימין או שמאל לא זוכרת. אחד ה. ושמה גם אכלנו.
וכל יום היינו מבקרים את אמא שלי בבית חולים והוציאו איזה
לא יודעת איך זה נקרא שגנבו תפילין.
היהודים והם עשו איזה והגויים שלקחו את זה פחדו והחזירו את התפילין.
הם חשבו שזה אמונות תפלות?
כן.
והיה לכם מגע עם עוד אנשים בוילנה?
טוב במשך הזמן.
כמה זמן הייתם בוילנה?
היינו בוילנה שנה.
אז היתה הייתה תחת השלטון הסובייטי?
עוד לא.
עצמאית?
לא. הליטאי.
כן אמרתי עצמאית. אבל הליטאים עצמם היו אנטישמים גדולים.
בוילנה אתם מרגישים את זה?
אני לא יודעת. אני הלכתי לבית ספר יהודי.
תספרי קצת על הזיכרונות מהבית ספר היהודי בוילנה.
דיברו יידיש וליטאית.
ולמדת ליטאית?
לא. זה שפה.
אז את הולכת לכיתה ב' או ג'?
לא. אני חושבת לפי גילי.
כן בערך בג' בגיל תשע או עשר כבר.
אני כבר ירדתי ביפן.
אחר כך הורידו אותך. כמו שאנחנו רואים כיתה א' שם.
לא כיתה א. גן ילדים.
אבל זה נגיע כשנגיע ליפן.
אז רגע. אז את הולכת לבית ספר יהודי בנים ובנות ביחד?
הגעתם לשם ב 1940 לפי דעתי. נכון או יותר מאוחר?
ב 40.
ב 40 כמו שאני אומרת. ומה את זוכרת עוד מהבית ספר היהודי?
היו לך שם חברות?
אני חושבת שכן.
את כל הזמן לבד. גם בגרמניה היית.
יש שמה. היה גן לילדים. הייתי שם בקיץ באיזה יער היה מהקהילה.
קייטנה?
כן קייטנה. אז הייתי שם.
הייתם מחוברים בוילנה לקהילה היהודית? אני לא יתחיל לתאר את כל הקהילה המפוארת
אבל הייתם קשורים גם בקהילה? הלכתם לבית הכנסת?
אני לא זוכרת ללכת לבית כנסת.
ההורים הלכו? אבא הלך? אמא לא הייתה במצב עם הרגל אבל אבא הלך לעבוד?
לעבוד אני לא יודעת.
או זיגמונד הלך לעבוד? זיגמונד איתכם בוילנה.
אני לא זוכרת אותו שמה.
אז אולי הוא נפרד מכם?
לא.
בהמשך הדרך הוא היה איתכם?
כן. כל הזמן היה.
אז כנראה שהוא שם גם.
כן.
וברגע שעברתם לליטא היה עוד קשר עם המשפחות בפולין או מאז כבר לא היה. היה עוד מכתבים?
אני חושבת שהיה מפני שאבא כל כך ביקש מהאח שלו שהוא יבוא ויסע איתנו.
איזה אח?
לאו.
ואברהם האח שלו עוד היה איתכם?
לא.
לא היה איתכם כבר.
זיגמונד היה.
אבל אברהם אמרת עם הקבוצה של ביתר.
כן.
שמגיעים לארץ ישראל.
כן בים הם שחו לחוף.
את זוכרת אם הגיעו לליטא גם באותה תקופה אותם בחורי ישיבה שברחו?
היו קבוצות של בחורי ישיבה שהגיעו לליטא.
כן. איך קראו להם?אחר כך הם היו ביפן גם.
וסין. בחורי הישיבה. אנחנו נדבר על זה עוד אבל את.
מה רציתי כן. אמא היתה בבית חולים ואחר כך אבא מצא דירה בוילנה.
את זוכרת את העיר עצמה? איך היא נראתה?
לא.
יש לך זכרונות?
קצת. פה ושמה. אבל את יודעת בבית ספר הספרים היו בפולנית.
כי וילנה עברה ידיים לפני המלחמה היתה בפולין.
אני באתי הביתה עם ספר פולני. אבא היה יושב על ידי והיה מתרגם לי.
מהתקופה שהיית בקטוביץ ובפשנישל לא למדת פולנית? לא קלטת את הפולנית?
לא. זה הכל ביידיש.
והמשיכו לדבר איתך גם בליטא גרמנית? ההורים בבית אתם כל הזמן מדברים גרמנית?
כן.
או שעברו ליידיש איתך?
לא. גרמנית /יידיש. כשהלכתי לבית ספר וזה היה יידיש ומה אני יגיד לך
ניסיתי לדבר יידיש אבל זה לא כל כך הצלחתי.
היום יום ראשון ד' אייר תשע"ז. 30 באפריל 2017. ראיון המשך עם הגברת ריטה לנדאו.
ריטה את סיפרת על השהות שלכם בוילנה במשך שנה. מה קורה אחרי השנה הזאת בוילנה?
אבא שלי שמע שאנחנו תמיד רצינו לעזוב ואבא שמע שיש קונסול בקובנו שהוא מחלק ויזות.
אשרות מעבר.
כן. ליפן. והוא נותן ויזות ליפן. ומיפן כולם חשבו שזה אפשר משם אבל.
אנשים משם רצו להגיע לארה"ב.
אבל לפני ארה"ב חשבו על קורסאו שזה היה בשלטון הולנדי ולא היו צריכים לשם ויזות.
אבא שלי השיג ויזה. כשהוא היה בפולין אני חושבת שזה היה קורסאו.
זה היה בעצם בשלטון הולנדי ורצה להגיע דרך האוקיינוס השקט לשם.
נכון. אבל לא הזכרת לנו מי זה הקונסול שנותן את הויזות.
איך קוראים לו? סוגיאהרה.
אז אבא ניגש לקונסוליה היפנית והוא לא היה היחידי. והוא נתן ויזות לכל אחד.
וגם אחר כך לאח של אמא שלי שהוא איתנו. הוא לא היה לו ויזה או משהו כזה.
אבל הוא נתן לו גם ויזה והגענו.
רגע. אז אתם מקבלים מסוגיאהרה. את עצמך לא פגשת את סוגיאהרה.
לא. רק אבא שלי.
הוא סיפר משהו עליו. כי האיש הזה עוד נדבר עליו. הוא קיבל חסידות עולם. אבא סיפר משהו עליו?
לא.
אז מקבלים את הויזה ליפן.
רק נסביר. סוגיאהרה שירת שם בקובנה כקונסול
והם עמדו להתקפל ובהסכם עם הרוסים שיוכלו לעבור דרך רוסיה ויפן ולהגיע לקורוסאו.
הוא נתן אשרות כניסה ליהודים.
זה עם רוסיה אני לא ידעתי.
היה איזשהו פרשנות. הרוסים בעצם היתנו. התניה היתה של הרוסים שאם צריכים לעבור דרכם
בתנאי שמגיעים דרכם ליפן או לקוראסאו או משהו כזה. אבל הוא לא פגש אותו יותר מזה.
לא פגש אותו.
אז מקבלים את הויזה. אנחנו מדברים על איזה שנה שקיבלתם את הויזה? 40 או 41?
1940. אני חושבת ב 1941 היינו כבר על האונייה.
כשיפן פתחה במלחמה בדצמבר 1941.
אז היינו כבר בשנגחאי.
אז הייתם כבר בשנגחאי. אז זה בטח סוף 1940 משהו כזה.
משהו כזה.
אז כשמקבלים את הויזה.
למשל אנחנו. אבא שלי צריך כרטיס נסיעה ורק בדולרים.
אפשר היה לקנות רק בדולרים?
כן.
מה זה כרטיס לרכבת?
כן.
הרכבת הטרנסיבירית.
כן. ואבא הלך שמה לחברת נסיעות והוא אמר: "אבל אסור לי להחזיק דולרים"
אז אמרו לו לכי שמה ואתה יכול לקנות בשוק השחור. הרוסים שלחו אותו לשוק השחור.
אז כשאתם יוצאים. מאיפה יצאתם מוילנה. מקובנה?
מוילנה.
בעצם זה אמא. אבא. את והדוד?
כן.
ארבעתכם?
ארבעתנו. והיו איתכם עוד פליטים שקיבלו ויזות?
את יודעת אם לאבא היה קשר למי שפנה בין היתר מי שהיה אחר כך אחד המנהיגים של המפד"ל פה בארץ.
ברהבטי.
אתם הכרתם אותו? היה לכם קשר?
לא. הוא היה בוילנה. הוא נסע כבר. זה אני לא יודעת.
אז מה את זוכרת מהנסיעה ברכבת הטרנסיבירית?
שהיינו בקרון.
קרון רגיל?
כן. אבל בתוך הקרון היו תאים ולנו היה תא לארבע אנשים.
שתיים למעלה ושתיים למטה והיו גם מחלקה ראשונה והיה לגמרי אחר.
לאבא עוד היה כסף?
אז זהו אני חושבת שלא היה לו. מפני שאחרת אנחנו לא היינו נוסעים במחלקה הזאת והוא.
כמה זמן ארכה הנסיעה הזאת?
שבועיים.
שבועיים נסעתם?
כן.
ובדרך הרכבת באיזה מקומות עצרתם וירדתם גם?
כן. במקום אחד שהיינו ב. איפה שהיהודים היו בבירוביג'ן. נזכרתי.
וירדנו וזה היה מינוס 40 שמה.
אז אתם נוסעים בחורף?
בחורף. בפברואר.
פברואר 41.
כן. מפני שחגגנו יום הולדת שלי כנראה ה 12.
ה 11.כי את ילידת 30.
כן.
באיזה חודש?
פברואר.
פגשתם כשעצרתם בבירוביג'ן היה לכם מפגש עם היהודים שם?
אני לא זוכרת.
יכול להיות אבל אני.
מה את זוכרת מהנסיעה עצמה בכלל? מאיפה היה לכם אוכל בנסיעה הזאת?
הורי הכינו. אמא הכינה. היינו אוכלים. אנחנו גרנו בוילנה אצל משפחה מונגולית.
זה חוזר אבל לוקח קצת זמן. והם אנשים מאוד מאוד נחמדים.
בוילנה אצל משפחה מונגולית?
כן. היה שם 2 חדרים זה אני כבר לא זוכרת. אני יודעת שזה היה והם.
האישה אפתה עוגה שזה היה קשה כמו אבן שנשמר ואני לא זוכרת עוד מה שהיה.
הייתם רעבים בדרך?
לא. אבל היה אוכל.
והרכבת היתה עם עוד פליטים כמוכם?
כן. מלא.
מלא פליטים. היו הרבה בחורי ישיבה.
"מירר ישיבה".
בחורי "ישיבת מיר". הם גם קיבלו את הויזות.
כן. עם שתי בנות הייתי באותה כיתה אחר כך בשנגחאי.
אז הגעתם לאן?
לולדיוסטוק. נזכרתי בלילה אז רשמתי לי את זה שאני לא אשכח.
ולדיוסטוק היא הכי מזרחה בבריה"מ.
ושמה לקחו את כל התכשיטים.
הייתם צריכים למסור?
הכל.
החרימו לכם הסובייטים?
החרימו את כל התכשיטים. חוץ לכל בנאדם היה טבעת נישואים.
והדוד שלי הרי לא היה נשוי אז הוא. לאבא היה טבעת יותר עבה אז סיבבו את זה ולקחו.
אבל המעניין הוא שלאמא היתה "קולייה" זה משהו מיהלומים ככה.
אבל זה פירקו כבר ממזמן והיהלומים היו בנייר.
הם הסתירו אותם?
לא. אמא לבשה חליפה אפורה והיה לה פה כיס ובתוך הכיס היו היהלומים.
והיא היתה צריכה למסור?
לא. לא נשאר והבחוץ היה ערימות של שלג יחד עם בוץ וכל הדברים האלה.
היא הכניסה את היד וזרקה את השקית לשלג. אולי זה לא.
את רואה את התמונה שהיא זרקה העיקר לא למסור להם.
כן.
כמה זמן הייתם בולדיוסטוק?
לא הרבה .עלינו על אונייה.
לא זוכרת את השם. של שני טון זאת אונייה מאוד קטנה והיו שמה מסילות
זאת היתה נסיעה אני חושבת של יומיים.
זאת היתה ספינה יפנית?
זה אני לא יודעת.
אז אתם שטים ומפליגים יומיים?
יומיים כן.
ואז מגיעים לאן?
או לקובה או ל.
לקובה.
לקובה כן.
שם הייתם כן.
לא. אנחנו היינו אחר כך באיך זה נקרא.
אבל כשהגעתם הגעתם לקובה? כי אני יודעת שהפליטים היו בקובה.
לא יודעת. יכול להיות אולי היינו בקובה.
את אמרת שהייתם בקובה.
אה יכול להיות.
אבל השאלה אם הגעתם ישירות לקובה. זה את לא זוכרת.
לא.
אז הגעתם לקובה. יפן.
כן נכון.
ומה קורה בקובה?
קובה. אני.
איפה שיכנו אותכם?
לא. היינו צריכים לבד למצוא מפני שזה לא.
אז מה שכרתם. דירה?
לא דירה. חדר.
חדר בתוך דירה?
כן.
את ילדה בת 11 מגיעה ליפן. ידעת משהו על יפן קודם?
לא.
אנשים נראים אחרת. תרבות אחרת הכל שונה שם. איך התגובה שלך כשאת מגיעה לשם?
אני לא זוכרת. יש לי נקודות שאני יודעת שהלכתי לבית ספר.
לא ידעת יפנית ושם לא בדיוק ידעו אנגלית.
אז רגע. אתם שוכרים חדר ואיך מתנהלים החיים בקובה. יש עוד פליטים.
בערך אלף פליטים הייתם שם פולנים.
נכון.
איך התייחסו אליכם היפנים קודם כל. זוכרת?
מאוד זה מפני שהם.
מזה זה. מאוד?
רגיל.
הם לא הכירו יהודים לפני.
לא ידעו מזה אבל שמה היתה בית ספר.
באיזה שפה?
אנגלית.
בית ספר של זרים?
כן. נזירות.
אנגליות?
אנגליות כן או אמריקאיות.
והילדים של הפליטים האחרים גם למדו שם?
כן גם. זה בית ספר.
מה ההורים עשו בקובה? מצאו עבודה או משהו?
שום דבר.
או אח של אמא?
לא יודעת.
נחשפתם קצת לתרבות היפנית?
לגמרי לא. כן עשינו טיולים. אני חושבת שיש לי שם תמונה.
ברגל או שנסעתם?
לא. נסענו.
מה לטוקיו או לקיוטו? ז"א לא היתה הגבלה עליכם.
לא. יכולנו לנסוע לכל מקום.
ונסענו ל. ראינו הצגות שלהם ונסענו לים.
מה "קבוקי"?
כן. משהו כזה. זה מאוד מענין.
לקיוטו נסעתם?
נסענו גם לקיוטו ונסענו לים.
הקהילה התארגנה בינה לבין עצמה? היה איזשהו ועד שניהל?
שום דבר.
היה איזשהו הווי יהודי?
לא.
חגים?
לא שאני יודעת.
ומה לגבי אוכל? אתם לא הייתם מורגלים לאכול היפני.
אני יגיד לך את האמת. אני לא זוכרת. אני רק יודעת שהיתי נורא חולה היה לי דלקת באוזן
והיו צריכים לקרוא לרופא אז הוא.
אני צרחתי נורא כי היו לי נורא כאבים ואבא שלי היה לו התקפת כליות.
שמה? והוא היה בבית חולים?
לא. הוא היה בבית. אבל קראו לרופא ואני זוכרת שהוא היה במיטה והיתה רעידת אדמה קטנה.
שזה אופייני ליפן. והיו לך שם חברות מבין הפליטים?
כן. הכרתי שמה. לאמא היו חברות.
ולא קיימו שום דבר מאורח חיים יהודי שם.
לא שאני זוכרת.
בזמן שאתם בקובה.1941 מלחמה בעולם נמשכת. כבר התחילה גם ביוני מלחמה בין בריה"מ לגרמניה.
הייתם מנותקים או שידעתם מה קורה כשהייתם בקובה. את זוכרת ששמעתם חדשות?
אני לא יודעת.
ובעצם יפן כבר חתמה על הסכם מדינות הציר.
אנחנו היינו יותר מוקדם לפני החתימה.
לפני ההתקפה על פרל הרבור.
ההתקפה על פרל הרבור היתה בדצמבר 41. מצליחים להעביר אותכם עוד לפני כן היפנים לשנגחאי
אז הגעתם לשנגחאי.
על אונייה.
באונייה עוד ב 1941.
כן.
היפנים שלטו שם כבר בסין.
כן אבל לא בשנגחאי. שם היה ה"פרנ'ץ קונסישיון".
כן זה תלוי היה במעצמות השונות. לכל אחד היתה את השליטה על האזרחים שלה.
נכון.
אבל היתה קהילה יהודית בשנגחאי.
כן. רוסית וספרדית.
אבל ותיקים ביותר היו הסוחרים העירקים שישבו. היהודים.
וחוץ מזה היתה קהילה יהודית רוסית שהגיע עוד בימי הרבולוציה ומזמן של שנות ה 30
כאשר היפנים כבשו את מנצ'וריה אז הגיעו יהודים.
כשאתם מגיעים לשנגחאי מקבלים אותכם שם בקהילה?
לא. אף אחד.
כל אחד צריך להסתדר בכוחות עצמו?
לא. אבל זה היתה כל האלה שבאו.
עם ויזות מעבר.
כן. הם היו קבוצות.
אלה שהגיעו.
שמה כבר חיכו להם. אף אחד לא חיכה לנו.
איך התארגנתם בשנגחאי עוד לפני הגטו. אתם מגיעים. הייתם שנתיים לפני שהיה גטו.
כן.
אז איך התארגנתם בשנגחאי?
קודם כל היינו במלון ואחר כך היו היהודים עזרו.
מהקהילה המקומית?
כן. אנחנו חיפשנו. אבא חיפש איזה דירה איזה חדר משהו כזה והמליצו לנו על אחד.
וישנו שמה לילה אחד ולמחרת עזבנו מפני שהיה מלא פשפשים.
זה היה בבית של סינים או.
לא. זה היה יהודים "פול פאל".
אז לאן עברתם בשנגחאי?
אחר כך היה לנו דירה יחד עם משפחה. ידעתי פעם את השם. הם עברו אחר כך לאוסטרליה אני חושבת.
והאח של אמא איתכם?
איתנו כן.
עכשיו לקהילה. ממה אתם חיים שם? אבא מצא עבודה?
כן. אבא מצא איזה סיני שהיה לו איזה בית חרושת שקונים סמרטוטים ומפרזים את
זה ועושים משהו אחר.
אז הוא עבד בבית חרושת.
הוא כן. היה לו חלק בבית חרושת. מאיפה אל תשאלי אותי.
והדוד שלך גם כן עבד שם?
לא.
ואמא עבדה?
לא. אמא בבית. אמא עשתה שוקולד.
ומכרה?
רצתה למכור אבל לפני שהיא גמרה את השוקולדים הם כבר לא היו מפני שכל החברות שלה באו ואכלו.
אז שכרתם דירה מרווחת או שוב פעם חדר?
לא. זה היה דירה גדולה זורבי'ץ קראו להם.
למשפחה.
הם היו להם כסף. והם נתנו לנו חדר והיה מרפסת גדולה אז שמה אנחנו היינו.
איך נראיתה בימים ההם זה הרי לפני המהפכה הקומוניסטית?
איך נראיתה שנגחאי באותם ימים? היום זאת עיר גורדי שחקים.
נכון.
אבל אז כשאת היית ילדה איך נראיתה שנגחאי?
אני רק אחרי שיצאו אני יכולה להגיד לך.
את לא זוכרת מגיל 11 איך נראיתה שנגחאי?
לא. איפה שאנחנו היינו זה היה לגמרי כמו באירופה.
הכל היה מודרני.
כן.
ואיך התייחסו אליכם הסינים?
בסדר.
הם היו רגילים בשנגחאי לכל מיני זרים.
זה כן ממה שאני זוכרת הם היו בסדר.
למדתם סינית?
לא.
בכלל לא או קנטונזית?
שום דבר.
הלכנו לבית ספר.
איזה בית ספר?
יהודי.
הייתה פעילות. היו אפילו אני חושבת שני בתי ספר נכון.
אני הלכתי לבית ספר יהודי.
איזה בית ספר זה היה. איך קראו לו?
"שנגחאי ג'ויש סקול".
"ג'ויש סקול". ובאיזה שפה זה התנהל?
אנגלית.
לא בעברית?
לא.
למדו עברית?
למדו כן.
וחגגו את החגים?
כן.
זה היו בנים ובנות ביחד?
כן.
לא היתה הפרדה. אז כנראה היו שני בתי ספר יסודיים.
אולי הדתיים.
היתה קהילה מאוד מאורגנת עם הקבוצות השונות.
כן.
אבל היו ממש חיי קהילה וחיי תרבות. ואני רוצה שתספרי לנו על הקהילה.
אז היה בית ספר מה את זוכרת עוד מהבית ספר? איזה תלמידה היית ריטה?
לא כל כך.
המורים היו יהודים?
כן. היה גם אחת שהיה מורה ב"סלווי". והם אחר כך כולם עלו ארצה והיתה לישנסקי.
זה אנחנו נורא צחקנו עליו מפני שהיו לו מסכן. היה מורה אבל לא היה לו כסף בשביל לקנות בגדים.
אז המכנסיים היו משופשפים אז היינו צוחקים.
ילדים את מבינה. אבל לא כל כך קטנים אנחנו כבר היינו 12 או משהו כזה.
ותספרי עוד על חיי הקהילה. היה בית כנסת?
היה בית כנסת.
היו יהודים אורטודוקסים שם שהגיעו כמו החבר'ה מהישיבות.
אבל לא היה שום.
אתם הלכתם לבית כנסת שם בשנגחאי?
הייתם חוגגים בשנגחאי את החגים היהודים? אז זוכרת אם בבית חגגתם פסח?
זה אני מנסה להיזכר אני לא זוכרת.
האם הלכתם לבית הכנסת בשנגחאי?
אני חושבת שאמא הלכה וגם אבא אני חושבת.
היתה פעילות תרבותית מאוד משגשגת. היו עיתונים שיצאו בקהילה היהודית.
זה היה בקהילה היהודית ואנחנו היינו בגטו.
אתם עוד לא בגטו. אנחנו מדברים על לפני.
אז אני לא זוכרת.
אתם שנתיים עוד לפני הגטו הגעתם. את לא זוכרת?
עיתונים אפילו בגרמנית. היו הצגות תיאטרון זוכרת?
כן.
אז תספרי קצת מה את זוכרת מהחיי תרבות.עד כאן
זהו אני זכרתי. כן זה היו נחמדים כזה. דברים קלים. הצגות תיאטרון.
היו הצגות תיאטרון. היו מופעים של מוזיקה? קונצרטים? דברים כאלה?
אני לא זוכרת.
היתה פעילות ציונית בשנגחאי?
גם זה אני לא זוכרת.
את לא הלכת לאיזה תנועה נוער ציונית? את לא זוכרת?
כן היה אבל זה כבר אחרי או לפני. לפני המלחמה היה של בית"ר.
ודיברו על ארץ ישראל?
קצת.
שירים? היתה קופה כחולה של הקרן הקיימת אצלכם?
לא. אצלנו בבית לא.
ואתם מדברים על פלסטינה?
לא אני חושבת שלא. זה רק הלכנו לשמה כפעילות חברתית.
מה עוד את זוכרת מלפני הגטו? את לא זוכרת אם חגגו בבית היהודי את החגים היהודים?
בבית הספר עצמו? לך היו חברות לא יהודיות? נגיד מהקהילות הזרות?
לא.
או סיניות?
לא לגמרי לא.
שום מגע עם הסינים.
לא.
ומעבר לשעות בית ספר שיחקתם? מה היתה פעילות מעבר לשעות בית ספר? למדת לנגן על כלי נגינה?
כן. למדתי לנגן על פסנתר.
שם בשנגחאי?
כן.
ומחול או בלט?
לא. זה בגטו כבר שלמדתי.
אז בעצם הסתדרתם פחות או יותר לא היה מחסור במזון.
לא.
זה היה לפני הגטו.
לפני כן.
הקבוצות השונות של היהודים. כי אתם היתם יהודים פולנים גרמנים עם וריאציה.
היו היהודים הרוסים והיו היהודים הספרדים העירקים.
והיו גם אוסטרים.
היו גם אוסטרים שברחו מה"אנשלוס" והיו גם יקים שהגיעו.
אבל רובם באו עם אוניות.
אבל איך היו הקשרים בין הקבוצות השונות?
אני חושבת שבסדר.
הקהילה כקהילה אחת?
כן.
אז כפי שכבר ציינו. דצמבר 41. יפן במתקפה על פרל הרבור והוואי נכנסת המלחמה
ואז גם יותר מאוחר וגם אז כבר היה פחות קשר עם ארה"ב הארגונים היהודים לא נתנו כסף
ולא יכלו להגיע כספים. הצליחו איכשהו לפעול שיגיעו כספים של "הג'ויינט"וכולי.
אבל בסופו של דבר ב 43 הנאצים לוחצים על היפנים
והם בעצם מכניסים את הפליטים או סוגרים את הפליטים בגטו של שנגחאי.
מפני שרובם גרו שמה.
ואתם גרתם באיזור?
לא. אנחנו גרנו.
אז נאלצתם לעזוב את החדר את הדירה?
כן.
ולעבור לגטו.
כן.
איפה זה היה הגטו?
הגטו היה בהונגקיו.
זה הרובע. ומה את זוכרת לאן הכניסו אותכם?
אותנו לא. הולכנו הלכו לאיך קוראים לבתים האלה? זה משגע אותי.
תגידי באנגלית.
"גו דאון". איפה מאחסנים דברים.
מחסנים?
מחסנים היו שהם גדולים מאוד.
מזה עשו מגורים לאנשים בגטו מהמחסנים האלה?
כן. ושמו עם שמיכות.
הפרידו ביניכם עם שמיכות?
בין המשפחות.
ומה היו מזרונים?
אני מניחה שכן. אני אף פעם לא הייתי בפנים מפני שהינו צריכים.
היה גדר סביב הגטו?
היו אנשים זה היה פתוח אבל איפה שהיה רחובות שיצאו החוצה עמדו שומרים.
מי היו השומרים? סינים? או יפנים?
לא. הפליטים.
הייתה בעצם משטרה שהקימו בגטו. סוג של משטרה כזאת.
היה איזה מן "יודנראט" מן ועד שניהל את הגטו מטעם היהודים? אבל היתה מן משטרה כזאת.
אני לא חושבת שזאת היתה משטרה.
סוג של.
סוג של כן. והם היו שומרים. וקיבלנו אישורי יציאה. אני הבאתי לך אחד כזה שלי.
אבל בסדר נצלם אחר כך.
ללכת לבית ספר לי היה.
כדי ללכת לבית ספר היהודי?
כי הכניסו רק את הפליטים לגטו נכון. את היהודים העירקים הותיקים לא הכניסו לגטו.
מתחת ל 1937.
מי שבא אחרי 1937.
היה בסדר. אחרי 1937 הכניסו אותכם לגטו.
כל הפליטים שהגיעו בעקבות העלייה של הנאצים הכניסו לגטו. ואת היהודים שישבו שם מקודם.
אז כדי ללכת לבית ספר היהודי היית צריכה לקבל אישור והיית הולכת כל יום מהגטו
לבית ספר וחוזרת הביתה.
כן.
עכשיו. אבא כבר יכול היה להמשיך לעבוד?
לא. זה נגמר.
אז מה ההורים עשו בגטו? התנאים היו די ירודים בגטו. אתם בתוך המחסנים האלה.
לא. אנחנו לא.
אתם לא הייתם במחסנים?
לא. ברגע שאבא שמע שאנחנו צריכים לעבור הוא חיפש מקום בגטו ומצא בבית אצל משפחה.
והם הם היה להם. הם היו אנשים עם כסף. יהודים. וקנו בית שלוש קומות.
כל קומה היה חדר אחד והם היה להם.
הם גרו בקומה ראשונה ולמטה לא מרתף אלה זה קומה ראשונה ושניה וקומה שלישית הם מכרו לאבא.
כן מכרו.
הוא קנה את ה?
אני לא זוכרת. הזה קנה את הבית אני לא יודעת אם אבא קנה את זה או מכר.
עכשיו. איך מתנהלים בכל זאת יש עליכם מגבלות. ההורים לא יכולים לצאת מהגטו?
לא.
בתוך הגטו עצמו היו חנויות?
היו חנויות ומכרו.
הבנתי שהיה מחסור.
היה מחסור כן. אבל היה מספיק לאכול איכשהו.
לא רעב.
לא רעב. אולי כן.
היפנים היו מתערבים?
לא.
יש מגע עם היפנים?
לא. רק אם היה בנאדם שקראו לו גויה.
יהודי?
לא. גויה.
גוי שקראו לו גויה.
והוא נתן את הויזות. את האישורים בשביל לצאת מהגטו והיה קבוצות כדורגל.
היה כדורגל בגטו?
כן בגטו. ושיחקו היו קבוצות.
והיתה ליגה?
איזה עוד פעילות היתה בגטו?
את אומרת שלמדת פסנתר בגטו.
האישה היתה גרה באותו מקום כמעט. והיתי הולכת לשמה.
באיזה שפה דיברתם בבית?
גרמנית.
בחוץ את מדברת אנגלית ובבית גרמנית אבל רוב הפליטים איך תקשרו ביניהם באיזה שפות?
פולנית.
בליל של שפות אני מבינה.
כן.
ואת ממשיכה אחר כך?
החברות שלי. טוב אני.
את כבר הולכת שם לתיכון?
לא.
את כבר בגיל 13 או 14. את כבר 13 זה גיל של חטיבת ביניים.
זה היה ככה: "אפר וואן. לואור טו" זה ה.
אז את ממשיכה בבית ספר היהודי אבל הכל מתנהל באנגלית.
ולמדנו קצת עברית.
יהדות גם לימדו?
תנ"ך כן. באנגלית. הסיפורים את יודעת. לא ממש.
ב 43 כשמכניסים אותכן לגטו כבר המלחמה באירופה את יודעת ובפסיפיק ובכל מיני מקומות
ידעתם מה נעשה בחזיתות. ב 43 כבר היה הקרב המפורסם בסטלינגרד. שמעתם משהו?
לא.
היה רדיו?
אסור היה רדיו.
עיתונים?
גם לא. אבל אני יודעת שהיו בשקט בשקט מדברים. שמועות.
את חושבת שידעו על ההשמדה באירופה?
לא. זה מאה אחוז לא.
ידעו על מחנות כמו אושוויץ? תאי גזים?
לא ידעו.
אני זוכרת שהדוד שלי בא הביתה ואמר שלאמריקאים יש. מה הוא אמר מזה היה.
לא יודעת כמויות של אוניות וכל הדברים כאלה וזה ואבא שלי אמר: "מה אתה מדבר שטויות".
לא הבינו מה שזה באמת היה.
ובכל התקופה הזאת גם אין מכתבים או תקשורת עם אף אחד כי השארתם קצת משפחה באירופה נכון.
כן לא היה. אבל המשפחה. הדוד. האחות של אמא שלי שנשארה בויטן הם גרו בדורטמונד. בגרמניה.
והיא היתה עם בעלה היה לו "אפידויט" ונסע לארצות הברית והוא שלח להם "אפידויט".
אבל ביום שלקחו את אבא שלי הם. היא והילד היו אצלנו.
סיפרת לי. למזלם.
למזלם כן.
אבל הם הגיעו לארצות הברית.
הם הגיעו.
אז נשארה עוד משפחה או שכבר לא היה.
כל המשפחה של אבא שלי.
אלה שמפולין.
מפולין. בקטוביץ ופשנישל.
והיה לכם איזה קשר איתם?
לא.
אתם עזבתם לוילנה ולא היה.
כן. אבא שלי ביקש מהאח שלו אחד היה ונסע לארץ והבריטים לא רצו לתת ל.
כל הסיפור הזה שהם קפצו למים ושחו.
המעפילים. העלייה ה"בלתי ליגל".
כן והוא אחר כך היה בצבא הבריטי והיה עוד אבל היה עוד אח שהוא היה רווק.
איך קראו לו?
לאו. ואבא ביקש ממנו שהוא יבוא איתנו והוא לא רצה היה לו חברה.
את זה את סיפרת. והוא נספה.
הוא נספה כן.
כל התקופה שאתם בשנגחאי גם בתקופה של גטו.
לא היה שום קשר.
לא היה שום קשר וגם שום קשר עם הסינים. את לא הכרת כלום מהתרבות הסינית? אוכל סיני?
אוכל סיני כן.
נחשפתם?
כן. לאוכל סיני.
ולתרבות הסינית? שום דבר מזה?
לא. את ההצגות שלהם. ואת השירה וההצגות היו רק גברים.
שחקנים גברים. גם ביפן.
גם ביפן כן. אבל ביפן לא כל כך כי היינו בגטו.
ביפן לא הייתם בגטו.
לא ביפן. אה לא היינו בגטו.
הייתם בקובה.
פה אתם עכשיו בגטו בשנגחאי.
בשנגחאי אנחנו בגטו כן.
אז ב 45. 44 היתה כבר פלישה לנורמנדי. ולא ידעתם על הדברים האלה.
ב 45 הכניעו את גרמניה. על הניצחון על גרמניה שמעתם? אבל יפן עוד לא נכנעה.
לא. אני חושבת שלא.
יפן נכנעה אחרי שארצות הברית הטילה את פצצות האטום על הירושימה ונגאסקי.
אתם שמעתם על זה שהטילו פצצות אטום?
לא. זה גם כן היו שמועות.
אבל לא ידעתם.
לא ידענו.
אבל בעקבות זה היא נכנעה.
כן.
ואז בעצם.
היה זה שלא יודעת. לילה אחד כבר לקראת הסוף היו שמועות.
זה כבר היה 11 או 12 בלילה הייתי במיטה ושמעתי שאמרו בגרמנית "הויטה אבנד ארבסן זופן אסן".
את צריכה לתרגם.
כן. " היום אנחנו נאכל מרק שעועית ".
שעועית מגרמנית לתרגם את זה לאנגלית "פיס"."פיס סופ". ככה הם העבירו את המספר בכל ה.
היתה שמחה ששמעתם שהמלחמה הסתיימה?
כן. אבל פחדו מהיפנים.
מה הם יעשו.
כן. למחרת כבר היהודים התנפלו ו.
מז"א התנפלו?
הרביצו להם. אני לא יודעת אם הרגו.
מי הרביץ למי?
האלה בגטו.
הרביצו למי?
ליפנים. לשוטרים. אלה ששמרו עלינו.
אז כן היו שומרים גם יפנים.
כן.
השמירה היתה מטעמכם.
כן. אבל לא ה.
את אומרת שאחרי שהיפנים נכנעו אז היהודים התנקמו קצת ביפנים והיהודים מהגטו הרביצו לשוטרים.
לא יודעת אם הרביצו אבל כן.
אז עכשיו בכלל את כילדה מגיל מסוים. מזבונשין. מ 38 את כל הזמן מטלטלת.
את עוברת לפה וחזרה לגרמניה.זבונשין. ואחר כך לקטוביץ ואחר כך לסבא וסבתא בפשנישל.
ואחר כך לוילנה ואחר כך ליפן ועכשיו את בסין.
איך ילדה קולטת את מה שקורה? מה מרגיש כמו בית? מדברים איתך על מה קורה?
זה לא בדיוק ילדות נורמלית.
לא. לגמרי לא.
ההורים מסבירים? מדברים איתך על מה שקורה?
אני לא חושבת.
פשוט זה מה יש? מסתגלים?
לא. אני יגיד לך. אני הלכתי לזה היה כבר אחרי הגטו.
אחרי הגטו נשארתם לגור באותו מקום?
כן.
נשארתם לגור באותו מקום.
אומנם שעברנו דירה מפני שהם רצו למכור את הבית.
אבל נשארתם באותו האיזור?
באותו האיזור.
ואיך מתארגנים החיים שלכם אחרי השחרור? אתם עדיין בשנגחאי. אבא חוזר לעבוד בשנגחאי?
לא. אני לא זוכרת.אני ניסיתי להיזכר לפני זה בוילנה איך היה לו את הכסף בשביל הויזות.
אני יודעת שלא היה טוב בגלל שהיה בשנגחאי די קצר עם הכסף. אומנם שאמא היתה.
היו חנויות של דליקטסים של הגרמנים פתחו ואמא היתה קונה לי חצי אונקה "חפ אאונס".
"אאונס" זה 30 גרם. זה 15 גרם חמאה.
זה היה משהו מיוחד.
כן. רק בשבילי מפני שהילדה צריכה לאכול ועוד דברים כאלה.
היה מחסור בגטו. ואחר כך התחילו להגיע שוב הכספים מה"ג'וינט".
אני יודעת. אני משוכנעת שהם לא היו מקצצים כמו ש.
אתם נשארתם בשנגחאי עד אחרי השחרור ב 45 עד איזה שנה נשארתם בשנגחאי?
אני עזבתי ב. רגע צריכים לעשות חשבון.
באיזה שנה?
הייתי בת 16 כשיצאתי פעם ראשונה עם בעלי לעתיד.
זה היה בשנגחאי?
בשנגחאי. כן.
אבל בת כמה היית כשעזבת את שנגחאי?
הייתי בת 18.
עד 48 הייתם עוד בשנגחאי. שלוש שנים אחרי שהמלחמה הסתיימה אתם עדיין בשנגחאי.
ורוב הפליטים חושבים לחזור לאירופה?
הרבה לאירופה. אבל גם לכל מקום אחר.
אני חושבת יותר לארצות הברית ומקומות כאלה.
כן. אבל ארצות הברית לא נתנה לכל אחד להיכנס.
אבל אני רוצה לשאול אותך. המלחמה הסתיימה ב 45. גם את היפנים הכניעו. אז בעצם אתם מתי ידעתם?
כי את אומרת שבזמן שהיית בשנגחאי כילדה. בזמן של הגטו לא ידעתם מה מתרחש במלחמה.
לא.
לא ידעתם על השואה. אז כבר ידעתם?
אז כבר ידענו.
ידעתם שמליוני אנשים נהרגו ומליוני יהודים נספו בתאי גזים.
שמעתם על מחנות כמו אושוויץ וטרבלינקה?
לא.
אבל אחר כך כבר ידעתם. מה היו התוכניות של ההורים שלך? הם רצו להישאר בסין?
לארצות הברית.
היו להם ויזות?
לא. אבל אני חושבת שהיה להם.
ואת הולכת גם אחרי?
סליחה ריטה. אחרי שסיימת את הבית ספר היסודי בשנגחאי את הולכת לתיכון שם גם?
כן. זה המשיך.
הבית ספר היהודי גם היה תיכון?
כן. והכל באנגלית.
מה היה שונה אחרי שהמלחמה הסתיימה בשנגחאי?
חזרנו. אחרי הסינים רצו את הבניינים.
את המחסנים?
לא. את הבניינים של בית הכנסת. של הגטו. ואותו מקום ליד זה. בית הספר היה גם בית כנסת.
אז היו צריכים להחזיר. אז יצאו מהגטו חזרה לאיזורים האחרים.
אני לא יודעת מפני שאנחנו נשארנו.
נשארתם לגור שמה באיזור.
כן.
ואחרי המלחמה היה לך יותר מגע. כשהייתם חופשיים מהגטו היה לך יותר מגע עם הסינים?
היתה לך אי פעם חברה סינית?
לא. פעם אף.
סין אחר כך נכנסת למלחמת עצמאות שלהם. אתם מרגישים את זה?
כן. לאט לאט הפליטים עוזבים.
זה יילך אחר כך למהפכה הקומוניסטית וכולי.
וההורים שלך רצו לארצות הברית והם מחכים למה? לויזה?
לויזה כן.
ומתי הם מקבלים רק ב 48 קיבלתם ויזה?
לא. אני קיבלתי יותר מוקדם מפני שאני ילידת גרמניה. וגרמניה ה"קוואטה" היתה מאוד נמוכה.
המכסה?
המכסה כן. והורי שניהם מפולין.
אז את קיבלת לפניהם. היית עוד בשנגחאי אחרי שסיימת את בית ספר התיכון?
כן.
ומה עשית אחרי שסיימת את בית ספר התיכון?
למדתי "שורטנד".
קצרנות.
כן.
איפה? שמה?
בחוץ.
והספקת גם לעבוד?
לא.
פשוט למדת קצרנות. ואז ב 48 ההורים לא חשבו על ארץ ישראל כאופציה?
האח של אבא שהגיע לארץ הוא נורא כעס על ההורים שלי.
הוא רצה שתבואו לפלסטינה.
לפלסטינה כן.
אחרי הקמת המדינה ב 48.
כן. הוא אמר שהיה צבא ויכול להשיג לנו דירה ביפו.
אז זה לא יפה להגיד אבל להכניס את אמא ליפו זה לא היה.
אמא שלי היתה. את יודעת כמו בספרים. תמיד אלגנטית.
לא שלא היו נשים אלגנטיות ביפו.
לא. אבל בזמנו. תשמעי.
את מדברת על הסטריוטיפ.
לא אבל תשמעי. ב 48 זה היה אחרי מלחמת השחרור זה לא זה כן גם בשנגחאי.
היא תמיד היתה טיפ טופ משהו. אני לא ככה.
ואחרי המלחמה בשנגחאי היו קצת יותר חיי קהילה יהודים? כן את זוכרת חגגתם חגים?
תראי אז אנחנו כבר היינו חלק גם לפעמים עם הרוסים אבל לא הרבה.
אבל בבית חגגו את החגים היהודים? בבית בשנגחאי.
כן.
היו הולכים לבית הכנסת בשנגחאי?
אבא אני חושבת.
את לא זוכרת את עצמך הולכת.
לא. או שהיינו מטיילים.
כילדה גדולה מה את רצית לעצמך? מה דמיינת?
לא דמיינתי. אני התחלתי לצאת עם הבעל שלי. אז הינו.
כשאת מקבלת את ה"אפידויט" את הויזה לארה"ב את עוזבת לבד בלי ההורים?
בלי ההורים.
ובלי החבר?
החבר כבר היה.
הוא נסע לפניך?
כן הוא היה.
אז בואי תאמרי מה השם שלו.
קורט לנדאו.
איך?
קורט לנדאו.
מאיפה הוא היה במקור?
אוסטרי.
אה הוא הגיע מאוסטריה. הם הגיעו לשנגחאי.
כן. אבל עם אוניות.
אבל גם אתם הגעתם עם אוניות.
לא. אבל הם הפליגו חודש ימים.
הם הגיעו מאירופה ואתם מיפן לזה את מתכוונת כי גם אתם מיפן.
כן.
כשאת עוזבת את שנגחאי את עוזבת לבד.
לבד.
ולאן את מגיעה?
למשפחה.
לניו יורק?
כן.
באיזה שנה? 48?
כן. הדוד שלי היה כבר בארצות הברית.
אח של אמא?
כן.
הוא גם קיבל כבר?
לא. היה לו זה. הוא נולד בצ'כיה וה"קוואטה" בצ'כיה היה.
כל אחד תלוי איפה הוא נולד. המכסה לפי ארצות.
נכון.
אז הוא כבר הגיע לפנייך לניו יורק ואז את נוסעת אליו.
לא .אני נסעתי לאחות של אמא.
תזכירי איך קראו להם.
גודשטיין.
בניו יורק.
בניו יורק.
ומתי ההורים הגיעו?
הם היו בקובה.
אה דרך קובה הם הגיעו. בהוואנה?
בהוואנה כן.
תקופה ארוכה?
אני לא זוכרת. עד שסידרו להם ויזה. לא זוכרת בדיוק איך זה היה אז.
אז מתי הם הגיעו את זוכרת לארה"ב? אחרי כמה זמן שאת היית שם?
אחרי שנה משהו כזה.
ומה את עשית בארה"ב?
אני.
טוב אנגלית ידעת.
כן. אני עבדתי.
בתור קצרנית?
לא. אני עבדתי אצל חבר'ה. תשמעי האנגלית שלי היה טוב אבל לא בשביל לעבוד בארה"ב את מבינה.
אני עבדתי אצל חבר'ה מאוד גדולה ש. בתור פקידה. בניו יורק.
איך קיבלו אותך בניו יורק?
בסדר.
האמריקאים?
היו יהודים.
הרוב היו יהודים.
כן.
ומן הסתם הגיעו עוד פליטים אני אומרת.
אני לא יודעת.
אז באיזה שנה התחנת עם קורט?
ב 1948. לא ב 1950 מה אני מדברת שטויות.
בניו יורק?
כן בניו יורק. למה. אנחנו לא התכוונו להתחתן. עוד קצת אבל פרצה מלחמת קוריאה.
ב 1951 נדמה לי.
כן. ובעלי אמר שמה אני לא חוזרת הייתי כבר פעם שמה ולא מוכן.
לא רצה שיגייסו אותו ואז אתם מחליטים לעלות לארץ?
הוא בארצות הברית הפך לציוני כל האנטישמיות מה שהוא חווה.
אז ב 1950 אתם עולים לארץ?
כן.
התחתנו ושבועיים אחרי זה הפלגנו.
ורק אתם עליתם?
רק אנחנו.
ההורים נשארו בארצות הברית.
נשארו בארה"ב.
גם ההורים שלו?
ההורים שלו גם כן. לא. ההורים שלו חמותי היה לה אח ואחות בישראל.
אז הם גם באו לישראל?
לא. זה היה עוד בסין. לא בארה"ב. היא הייתה שרופה על אמריקה וכל פעם שהיו מדברים על אמריקה.
היא היתה אישה עם המון הומור. כשהיו מדברים על ארה"ב היא היתה קמה
ובכל אופן היא הגיע לארה"ב ונשארו וחמי היה רוקח גם היא היתה
רוקחת ואף פעם לא עבדה במקצוע שלה.
ואת יודעת בארה"ב אם מישהו בא עם תעודה לא אמריקאית אז צריכים ללמוד שנתיים.
אז הוא אמר "בגילי אני לא יכולה לשבת וללמוד" וככה היו מציעים.
הציעו לו ג'וב בדרג סטור למכור.
בסדר. אז בואי נמשיך איתך. אתם מגיעים זוג צעיר ב 50.
בואי בקצרה עכשיו נדבר איך קיבלו אותכם פה בארץ?
לא כל כך. המשפחה של בעלי היו פה בארץ.
לאן הגעתם בסופו של דבר?
אנחנו גרנו בסופו של דבר לחולון. אבל בהתחלה גרנו עם חמי וחמותי.
אבל במה אתם עסקתם בארץ?
אני למדתי עברית ובעלי עבד בתור רואה חשבון.
הוא היה רואה חשבון.
כן.
ומתי אם תוכלי לומר נולדו הבנות ומה השמות?
כן. הם רצו לתת לי את התמונות ושכחו. אפשר לשלוח לך אותם?
אין טעם. נדבר על זה אחר כך.
אנחנו התחתנו ב.
אני שואלת על הבנות.
הבנות נולדו ב 56 הגדולה רונית. והקטנה שלוש וחצי שנים אחר כך ושמה נעמי.
שתי בנות ואנחנו. אני רוצה לשמוע איך נקלטת בארץ? איך קיבלו אותך פה הצברים?
לא כל כך יפה.
לא יפה?
לא. היה לנו. כן כבר אפשר לשתות?
כן יכלת גם מקודם.
אנחנו כל מי שפגשנו מצאו איך אני או בעלי דיברו עברית.
לעגו לכם על המבטא?
כן.
אבל פגשתם כבר בארץ בשנות ה 50 אחרי שכבר קמה המדינה ועם העלייה הגדולה
הגיעו הרבה ניצולי שואה פגשת ניצולי שואה? הם סיפרו מה עבר עליהם?
לא.
לא יצא לך מפגשים?
לא. מפני שאנחנו הגענו לקבוצה של. היו פה שנים כבר. ותיקים.
בן דוד אחד של.
אבל אתם סיפרתם מה עברתם. את סיפרת. הייתם מדברים מה עבר עליכם במלחמה?
אני לא יודעת.
על התלאות. על הבריחה מפולין?
לא. מפני שאנחנו היינו. אני לא יודעת או ששכחנו או שעסוקים.
עסוקים להקים חיים. ובמהלך השנים את עבדת בארץ או היית עקרת בית?
עבדתי עד שהבת הגדולה נולדה. הייתי ב "טוונטיס סנצ'יורי פוקס" זה חברת סרטים.
ושמה עבדתי עד שנכנסתי להיריון וזהו.
ובשנות החמישים בתקופה שאתם באתם קצת כמה שנים אחרי.
היה ויכוח מאוד קשה בארץ בנושא של השילומים. הפיצויים מגרמניה. את זוכרת את הויכוח שהיה?
בעד או נגד הפיצויים.
אני זוכרת אבל.
הייתה לכם דעה בעניין?
לא מפני שאני לא חושבת שאז חשבנו שמגיע לנו.
מפני שהייתם בשנגחאי?
כן.
אחר כך בשנות ה 60 תפסו את אייכמן והיה משפט.
את זוכרת את המשפט של אייכמן?
כן.
את עקבת אחריו?
ועוד איך כן.
מזה עשה לך ריטה?
רע מאוד. זה היה קשה מאוד.
בעצם נולדת בגרמניה. אותה גרמניה ובעצם הצלחתם לברוח ולהינצל. מתי הבנת את ההצלה הזאת שלכם?
אבל אני חושבת שזה הגיע לאט לאט.
התובנה שאת ניצלת ובעצם הגורל שלך מאוד מאוד בקלות היה יכול להיות כמו כל המליון שהושמדו.
נכון.
אז היום איך את רואה את זה את ההצלה שלך? את רואה את זה כנס מאלוהים?
זה ענין של מזל? גורל? למה את מייחסת?
אני חושבת שגורל.
לגורל?
גורל כן.
ואת ההצלה שלכם למי את מייחסת פשוט למזל או לסוגיהארא.
לסוגיהארא. אלף פעמים.
אז בשנות ה 60 סיפרו את הסיפור הזה של סוגיהארא והוא הוכר חסיד אומות עולם.
את זוכרת את הדיבורים על זה? אתם הייתם בטקס? הזמינו אותכם?
לא היינו בטקס אבל אנחנו פה. התחילו ארגון של "יוצאי שנגחאי".
והיתה פעילות לכבודו?
היתה פעילות.
את יודעת שהיום יש גרסאות שונות שטוענות שכן הוא עזר ליהודים
אבל הוא תמיד טען שעשה את זה נגד ההוראת של ממשלת יפן.
יש גרסאות הטוענות שזה לא ככה. שהוא לא עשה את זה בניגוד.
ושאולי הוא היה אפילו סוכן כפול של הסובייטים. היה לו איזה הסכם עם הפולנים.
אני חושבת שזה סתם.
העובדה היא שהוא באמת ניפק למעלה מ 1600.
2000 אבל לא חשוב.
המספר הרשמי הוא 1600 אבל יש גרסאות שונות. רעיתו טענה שזה 10 אלף את יודעת.
אתם נפגשתם אי פעם איתו? עם המשפחה שלו?
לא. אף פעם. אנחנו היינו קטנים מדי. זה היושב ראש של העיר.
אבל בעצם בעלך לא הגיע דרך סוגיהארא. המשפחה שלך הגעתם דרך הויזות שקיבלתם
אז במובן מסוים את מרגישה גם איזשהו אסירות תודה ליפנים שאומנם שמו אותכם בגטו בשנגחאי.
אבל זה לא בדיוק גטו כמו בפולין.
לא עד כדי כך. אומנם שגם בגטו נהרגו מה.
בגטו בשנגחאי?
כן.
ממה נהרגו?
מההפצצות של האמריקאים.
זה לא סיפרת שהיו הפצצות.
כן.
מה עשיתם בזמן ההפצצות?
תשמעי. לא היו מקלטים והמשפחה למטה. כל הבתים הרי היה מכמעט כמו קש אבל
והם למטה היה להם מטבח אז הם עשו. לקחו אנשים ופתחו בור וככה בגודל של המטבח.
ושמה היה הכוונה להסתתר והם רצו גם שהורי יתנו כסף אבל להורי לא היה כסף אז הם לא.
אז זה היה משהו מפחיד ההפצצות. נהרגו אנשים גם.
כן.
אבל הם לא נהרגו מהיפנים אני מתכוונת.
לא. מהאמריקאים.
מהפצצות באופן פרדוקסלי. האמריקאים שנלחמו לשחרר.
נכון מפני שזה. פיצצו את הזה שמה בגטו. היה מרכז של היפנים אז.
זה היה אחת המטרות שלהם. לפגוע ב.
אני הייתי ברחוב שהיו ההפצצות.
היו אזעקות?
אזעקות ואני הייתי אצל מורה. ללמד עם חשבון.
היו כאילו שיעורים פרטים אפילו?
כן.
ההורים היו דואגים בשנגחאי שאת תלמדי ושהכל יהיה כרגיל.
ואני כבר הייתי באמצע הדרך הביתה והיתה דרך ארוכה והיתה שמה חנות שהיתה שמה אישה
אז היא הכניסה אותי לחנות ואמא באמצע הלכה לחפש אותי.
די מפחיד.
נכון.
אז זהו. אז הם אמרו שאני יכולה גם להיכנס איתם למקלט. אבל לא היה צורך בזה.
ריטה. בארץ. סיפרת לאנשים במהלך השנים. לילדות שלך. לאנשים בארץ סיפרת את הסיפור שלך
של מה עברת את כילדה שנולדה בגרמניה בתקופת מלחמת עולם השניה? היית מדברת על זה?
כן ולא. אבל הם יודעים את מבינה.
היית חולמת על זה בלילות?
לא.
או היום את חולמת על הילדות? הגירוש לזבונשין. המעבר לוילנה?
לא. אני רוצה להגיד לך אני סוגרת את העיניים והלכת לישון.
זה לא חוזר?
לא.
עלית לארץ ב 50. חזרת אי פעם לבקר בגרמניה בדורטמונד?
כן. שלחו לי כרטיס אבל לפני זה.
מי העירייה שמה?
כן. הגרמנים.
מתי אנחנו מדברים על איזה שנה בערך?
לא.זה עכשיו. אבל בעלי עבד בגרמניה.
כרואה חשבון?
לא. נציג של חברה אמריקאית לא יודעת אם שמעתם עליה. זה "מגרו היל".
זה ספרים. הוצאת ספרים. אז הוא היה נציג של "מגרו היל".
"מגרו היל" קודם בארץ ואחר כך מפני שהוא היה דובר גרמנית.
רגע אז גרתם בגרמניה?
גרמנו בגרמניה.
גרתם באיזה שנים?
ב 82 עד 90.
אה שמונה שנים ואיפה?
בהמבורג.
ואיך הרגשת פתאום לחזור לגרמניה?
נורא.
לגור בגרמניה?
אנחנו היינו שמה פעם אחת ואני עשיתי טיול עם. בעלי היה עסוק בחבר'ה
אני עשיתי טיול עם אוטובוס והיא שאלה אם מישהו לא מדברת גרמנית ואני לא הרמתי את הזה.
אני לא יכולתי לשמוע את הגרמנית.
בבית בינך לבין בעלך דיברתם גרמנית?
אנגלית. מפני שהכרנו בבית ספר.
שמונה שנים חיית בגרמניה בשנות ה 80 מבחינתך ראית גם גרמניה אחרת?
תמיד מדברים על גרמניה אחרת.
היה גרמניה אחרת. אבל תת קרקעית.
מתחת לפני השטח. היתה אנטישמיות?
לא. היה שם לפעמים מעבר לכביש איזה אמירה ש.
ונסעתם למחנות? לפולין נסעת?
לא.
לא חזרת אף פעם לפולין?
לא. אנחנו היינו ב"בלגיאן בדצן" כמה פעמים.
זה בגרמניה?
כן.
וזה גם לא רחוק מהמבורג.
לא רחוק. וכל פעם שמישהו בא מהארץ זה אחד המקומות שזה.
היו לך חברים גרמנים?
המשפחה איפה גרנו היתה מאוד נחמדה. כולם היו נחמדים. זה היו צעירים.
ודיברתם איתם על השואה?
לא.
זה לא נושא שנגעו בו.
אבל היינו ככה. בעלי בשנה הראשון.
האישה ביקשה אם לא אכפת לו יש לה תחפושת סנטה קלאוס אם הוא מוכן.
להיות הסנטה קלאוס.
אז הוא אמר כן. אז אחר כך שאלו את הבת. היא היתה בת ארבע או חמש אם
אז היא אמרה זה לא היה סנטה קלאוס זה היה מר לנדאו מלמעלה.
היא ידעה. לשנגחאי חזרתם?
לא אף פעם.
היית רוצה? נשארו איזשהם סנטימנטים? נוסטלגיה?
לא.
בכל זאת בילית שם. בואי נגיד.
הרבה שנים שמונה שנים.
שבע-שמונה שנים יש איזה?
לא.
אבל זה די סיפור מופלא הקהילה בשנגחאי כשחושבים על זה.
נכון.
עד קצה העולם כמעט. המזרח הרחוק.
היום איך את מסתכלת על זה? על הסיפור של שנגחאי?
שזה כל הקטע הזה פשוט אני רואה את זה שאיכשהו זה "סייבד". הציל אותנו.
אבל התחושה שלך כילדה שכל הזמן עברה. היתה תחושה איפה הבית. מזה הבית?
לא זה איפה ההורים.
אבל ההורים נשארו בארה"ב נכון?
זה כן.
או שהם עלו לארץ אחר כך?
כן הם בארץ.
הם עלו אחר כך ההורים שלך?
בוודאי.
אז הם כן עלו. חשבתי שהם נשארו בארה"ב.
לא.
אז בשבילך הבית היה איפה שההורים נמצאים. ותחושה הזאת של קליטות?
לא.
זה ליווה אותך התחושה הזאת? הסיפור ילדות שבורחים ממקום למקום זה ליווה אותך?
תחושה של איזשהו פליטות? או בגלל שגוננו עלייך כל הזמן?
זה כן. אבל אני עכשיו הייתי. לא יודעת. מויטן. בגרמניה שלחו לי שני כרטיסים בשבילי ובשביל בת
אז אני שילמתי גם בשביל הבת השניה ושלושתנו נסענו לויטן.
זה עכשיו? לאחרונה?
כן. לפני שלוש שנים.
ואיך היה המפגש? זה העיר שבה גדלת.
כן.
אז איך קיבלו? מה סיפרת? היה לך מפגש עם ילדים מבית ספר?
זה היה דרך בית ספר. פה יש להם.
חילופי תלמידים?
והבת שלי הגדולה היא מורה בתיכון אז היא שמעה שדיברו על ויטן אז היא אמרה: "אוי אמא שלי".
ואז זה התגלגל ואני נסעתי עם קבוצה עם ילדים והם סידרו את זה ככה.
אמרתי להם להרצות את רואה אני לא יכולה לדבר. אותך. מפני ששואלים שאלות אז שמה בכלל.
והתלמידים שאלו אותך?
כן. הם היו כיתה אחת או שתיים.
אז פגשת גם תלמידי בית ספר וסיפרת. איך הם הגיבו לסיפור שלך?
שאלו שאלות. זה היה מעורב עם הישראלים שלנו.
אבל היה מענין שגם החבר'ה הישראלים שאלו כל מיני שלא ידעו.
במהלך השנים בארץ האנשים הכירו את הסיפור של הגטו בשנגחאי?
רוב האנשים פה בארץ לא ידעו על הסיפור הזה.
רוב החברים הטובים זה משנגחאי.
נשארו לך עוד חברים מהבית ספר היהודי בשנגחאי?
כן הם כן.
אבל אני מדברת כשפגשת ישראלים כשהם שמעו שאת היית בגטו בשנגחאי הם קישרו
את זה לשואה ולמלחמה?
לא הרבה ידעו.
לא יודעת. הם עוברים על זה. מה היית בשנגחאי?
זה נראה מוזר כי חושבים על הגטאות באירופה ולא פתאום על המזרח הרחוק.
נכון.
השלטון היפני וכולי. איך את מתייחסת. איך את מרגישה ביחס ליפן היום?
נשארו איזשהם כעסים או רגשות . טינה?
שום דבר. זה תשמעי. עברתי.
מה שאני רוצה להסביר שעברתי כל כך הרבה שלבים שזה עוד שלב בשבילי. היפנים.
אצלך דווקא הסוגיהארא. היפנים נשארים ההצלה.
זה נשאר את מבינה.
יש פה איזה פרדוקס. כי הם אלה שבעצם הכניסו אותכם גם לגטו.
כן.
אבל הם גם הצילו אותכם. היפנים הצילו אותכם סוגיהארא
אם הוא היה נציג של הממשלה או לא זה ויכוח אז לא נכנס לזה.
ריטה. כשאת מסתכלת על החיים שלך ואת מסתכלת על ריטה של היום.
את רואה קשר בין ריטה הילדה שעברה את המלחמה כמו שתיארת לנו בעצם בבריחה ממקום למקום.
וגם תחת הנאצים. בואי לא נשכח שחיית גם כמה שנים טובות תחת המשטר הנאצי שסיפרת לנו.
אז את מרגישה שיש קשר בין הילדה הקטנה הצעירה בין ריטה של היום?
משהו בזהות שלך מי שאת היום הושפע בהתנהגות שלך. בתפיסת עולם. באופן שגידלת את הבנות שלך.
יש קשר בין ילדה שעברה את מלחמת העולם. של היום? את הנאצים וזה לבין ריטה של היום?
אני לא ידעת.
את יודעת יש אנשים שזה יצר אצלם פחדים מסוימים וכל מיני תופעות.
כל מיני תגובות או התנהגויות שיכול להיות שהמקור הוא בילדות את יודעת.
את מרגישה שיש קשר בין מי שהיית במלחמה בין מה שעברת למי שאת היום?
לא יודעת.
לא יכולה לשים את האצבע על משהו ספציפי ש. לדוגמא אני אשאל.
רק אומרים שאני "ייקית".
נולדת ונשארת "ייקית" את אומרת. אבל למשל כיוון שאת יודעת מזה להיות פליטה.
אומנם יחסית על הילדה כמו שאת אמרת ההורים די גוננו והסתדרנו אבל בכל זאת.
כמו שאני חוזרת ומדגישה. תחת נאצים. גורשתם לזבונשין ואחר כך הבריחה לקטוביץ.
וכל הבריחות האלה ווילנה וכל הדברים האלה. כשאת רואה היום פליטים למשל. זה עושה לך משהו?
את היית פליטה בעצם.
נכון.
זה עושה לך משהו יותר כשאת שומעת על פליטים? אני שואלת את זה כדוגמא.
יש איזה רגישות כשאת שומעת על פליטים בעולם או בכלל?
כל מה שאני יכולה להגיד זה "אוי מסכנים". את מבינה.
אבל ממקום שאת יודעת מזה להיות פליטה את חושבת? או שאת פחות מקשרת את זה למה שאת עברת?
פחות.
כי כל כך גוננו עלייך.
כן.
החוויה שלך היא לא חוויה של פליטה?
לא. אין לי.
אין לך את זה. זה לא הטביע חותם.
גם אף פעם לא היה.
אז אולי הודות להורים שכל כך דאגו.
כן בוודאי.
טוב. יש עוד משהו לפני שאנחנו מסיימים שאת רוצה עוד לספר או לומר?
לא יודעת.
בואי נסיים בכך שבואי תאמרי משהו לבנות. לנכדים. דברי אליהם לסיום
משהו שהיית רוצה לומר להם על סמך נסיון החיים שלך.
משהו שהיית רוצה לאחל להם. בואי דברי אליהם.
אני לא יכולה. באמת לא.
משהו שאת רוצה לומר להם?
אני מאחלת להם כל האושר ובריאות ושיהיה להם טוב בחיים.
אמן.
ריטה. תודה רבה.
אין בעד מה.
אני רוצה להודות לך בשמי ובשם "יד ושם" ששיתפת אותנו ולאחל לך המון בריאות.
ברצון.
תודה תודה והרבה בריאות.
די בסוף בחיים.
רק רגע.
זה סבתא שלי וסבא שלי ודוד שלי משפחת גרץ מצד אמא.
בואי תאמרי את השמות שלהם.
שרה גרץ. יצחק גרץ וזיגי גרץ.
זה משפחת שלוסר וגלרסברג זה משפחה שלי מצד אבא.
ומי זה הסבא?
זה שמה באמצע.
ואת יודעת את שמו?
אני חושבת שחיים לייבו משהו כזה.
ושם בצד ימין זה אבא שלי.
ושמו?
סלומון שלוסר.
אבא שלי.
רחלה וסלומון שלוסר. ההורים שלי.
אני ריטה.
זיגמונד גרץ וריטה לנדאו. בביקור אצל ההורים בפשנישל.
הדוד שלך.
אמרתי דוד לא.
זה המשפחה שלי מצד אבא. ורואים לאו מצד ימין אח
ואחות פפי. אבא שלי וסבא שלי ובן דוד שלי. מחכים לרכבת.
תמונה מקובה. יפן. שעשינו טיול עם כל הגיישות וחברים.
השלישית למטה ליד המורה בבית ספר היהודי בשנגחאי.
זה פס יציאה מהגטו בשנגחאי רק להגיע לבית ספר ובחזרה.
זאת אני ריטה בסיום תיכון בבית ספר יהודי בשנגחאי בת 18.
החתונה ב 1950 ריטה וקורץ לנדאו שלוסר.
מצד שמאל זה רונית וקורץ לנדאו. הבת ואבא.
מצד ימין נעמי לנדאו וקורץ לנדאו. בת השנייה ואבא שלה.
זה הנכדים של ריטה. הילדים של רונית. דן ויאיר ואלון וחסר לי. לירון.
זאת הנכדה של ריטה. קוראים לה לירון. חוץ ממנה יש לי עוד שלושה נכדים מנעמי
קוראים לו עומר. רן וגל והם הנכדים של ריטה לנדאו.
Testimony of Rita (Shlosser) Landau, born in Dortmund, Germany, 1930, regarding her experiences in Witten, Zbaszyn, Katowice, Pszczyna, Vilna and other places Childhood in Witten, Germany; life under the Nazi regime, 1933; imposition of prohibitions on the Jews; arrest of her father, 1938; deportation to Zbaszyn, Poland, due to her parents being Polish citizens; smuggled to her grandparents' home in Katowice by her grandfather; arrival of her parents; unsuccessful attempt by her father to obtain visas to Argentina; trips to Witten by her mother to obtain money for their property; return of her mother to Katowice; escape to Kolomyja before the German occupation, 1939; Move to family in Pszczyna; unsuccessful attempt to escape to Lithuania, 1940; escape to Lithuania, arrest; release; arrival in Vilna; life as refugees in Vilna; attendance at the Jewish school; obtaining visas from the Japanese Consul Sempo Sugihara in Kaunas; travel by trans-Siberian railroad to Vladivostok in the Soviet Union; transfer with other refugees to Kobe, Japan; life as refugees in Japan; transfer to Shanghai, China under the Japanese authorities, 1941; life as refugees; deportation to the Shanghai Ghetto, 1943; ghetto life including attendance at the Jewish school in the ghetto; bombings; liberation, 1945; Learning shorthand; emigration to New York, 1948; marriage, 1950; aliya to Israel, 1950; life in Israel.
details.fullDetails.itemId
12854570
details.fullDetails.firstName
Rita
details.fullDetails.lastName
Landau
details.fullDetails.maidenName
Schlosser
details.fullDetails.dob
14/02/1930
details.fullDetails.pob
Dortmund, Germany
details.fullDetails.materialType
Testimony
details.fullDetails.language
Hebrew
details.fullDetails.recordGroup
O.3 - Testimonies Department of the Yad Vashem Archives
details.fullDetails.earliestDate
06/04/2017
details.fullDetails.latestDate
30/04/2017
details.fullDetails.submitter
לנדאו שלוסר ריטה
details.fullDetails.original
YES
details.fullDetails.interviewLocation
ISRAEL
details.fullDetails.belongsTo
O.3 - Testimonies gathered by Yad Vashem
details.fullDetails.testimonyForm
Video