Yad Vashem logo

Zahava Stefania Eikher

Testimony
התאריך היום באייר תשע"ו ב-30 במאי 2016
ראיון עם זהבה איכר. ילידת קרקוב. פולין
1937. הראיון נערך על ידי נאווה גיבורי
מטעם יד ושם ומתקיים בביתה.
זהבה. באיזה שם נולדת?
נולדתי בשם סטפניה מורגנשטרן.
באיזה תאריך נולדת?
19 לאוגוסט 1937.
איפה נולדת?
נולדתי בפולין בקרקוב.
בואי נתחיל מהמשפחה.
אבא. מה היה שמו?
אבא היה בשם יוסף.
מה את יכולה לספר עליו ?
מה את יודעת עליו?
אני עד לפני 14 שנה לא ידעתי. הייתי ילדה
ללא זהות. לפני 14 שנה פגשתי את לאה בלין
שהיא למעשה נתנה לי מי אני ומה אני מאיפה
באתי. את הכתובת איפה נולדתי
אני מרגישה שזה חשוב לציין שאם את ילידת 37 את היום
כבת 79. ואת אומרת שעד לפני 14 שנה זאת
אומרת עד אמצע שנות השישים שלך לא ידעת את
המקור שלך.
לא. אותה לאה בלין. היא פנתה אלייך?
את פנית אליה? איך נוצר ביניכם הקשר?
הקשר נוצר לפני 14 שנה. שנה למותו של
בעלי. הילדים שאלו אותי: אמא. מה הזהות
שלך?" אמרתי "אני לא יודעת" אז הם ראו
תמונה קטנה הם ראו..סליחה היה בעיתון
שיש סרט "מאה ילדים שלי" שאני עם לנה קיכלר.
שמככבת שמה עידית ציריל זכרונה לברכה נסענו
שמה ליד הקופה עמדה הבת שלי רונית. ועידית
עמדה בצד שמעה "אמא זהבה. יש פה כרטיסים"
עידית שאלה אותה "מיזו. את?" רונית ענתה "לא. הנה אמא שלי בצד"
ניגשה אליי עידית שאלה אותי: "את מכירה אותי?"
אמרתי לה בשם לא אבל בזהות
שלך כן.
ואמרתי לה. אז היא אומרת "שמי עידית"
אמרתי : "את היית בזקופנה איתי. ואת טיפלת בי" [לא מובן]
את אמרת לה?
כן זאת אומרת שבשלב הזה של
חייך ידעת שהיית שייכת לבית הילדים של לנה קיכלר.
כן. אז אנחנו נשים את זה רגע בצד עכשיו
ונחזור לאבא וללאה בלין.
אז אותה לאה בלין יוצרת איתך קשר?
עידית צירל נתנה לי
את הטלפון של לאה בלין אמרתי לרונית "תתקשרי
את אליה. תבררי דברים".
התקשרה. לאה אמרה לה
תני לי תמונה של אמא תעבירי לי בבית פקס
במשהו ואני אבדוק יש לי כרטיסיה קרוב
ל-900 ילדים אצלי.
עשינו כמו שהיא ביקשה העברנו לה
כעבור שבוע ימים רונית התקשרה..לאה
התקשרה לרונית אמרה. "שבי.
יש לאמא שלך
כרטיסיה שסבא שלך הוא יוסף וסבתא
פולה. ומאז זה יצר. היתה איתה פגישה ראשונה.
אז נחזור אל החלק הזה בסוף הראיון
כן. לראות באמת מה קורה בחיים שלך מרגע
שהקשר הזה נוצר ועכשיו נלך אחורה לשנת 37
אבא יוסף. מה את יודעת עליו היום במה הוא
עסק. מה המקור שלו אולי משפחת מורגנשטרן?
אני מ..מהניירת של לנה בלין נודע לי
שאבא לקח והעביר את הזהות
שלו כאילו שהוא גוי. שהייתה לו מאפייה כדי להציל אותי.
אבל את לא יודעת עליו פרטים על האדם
שהוא היה. המקצוע שהיה לו לפני המלחמה
אני לא זוכרת ואני גם לא יודעת
אנחנו יודעות מה שאת יודעת ששמו היה יוסף מורגנשטרן
כן ושהוא. אתם מקראקוב.
כן ואמא שמה היה..
פולה פולה.
את לא יודעת מה היה השם הראשון
שם משפחתה?
את יודעת אם היו לך אחים אחיות
אני זוכרת שהייתי קטנה היה לי היה לי אחות ואח
אבל אחר כך כשהעבירו אותי לגויים כבר לא
ידעתי מה מה הולך.
מהזיכרון...
ואת השמות שלהם הם מופיעים באיזה מקום?
לא זה היו יותר גדולים או יותר צעירים ממך?
84 00:06:00.100 00:06:07.600 אני לא זוכרת. מהזיכרון שלך לגמרי מהזיכרון שלך
את יכולה להעריך מאיזה גיל הוא מתחיל?
התמונות או משהו שנצרב לך. איזה תמונה
היחידה מפה תמונה היחידה משם. את יכולה
להעריך מאיזה גיל?
התמונה היחידה שתמיד ליוותה אותי זה היה של אמא
שאת עוד מאוד קטנה?
שאני מאוד קטנה שאנחנו בבית שאנחנו יושבים אבא
מלמד אותנו מסביר לנו דברים. וזה למעשה
שליווה אותי כל הזמן.
ובתמונה הזו היה מראה של בית?
מראה של דמויות?
יש לך איזה תווי פנים של אמא?
אז זהו התווי רק של אמא התווי פנים מה שאת ראית
בתמונה. זה מה שזכרתי ואמרתי גם את זה ללאה
ללאה שהייתה לה שמלה עם V והייתה
מסורקת כמו שאת ראית בתמונה.
זה הדבר היחיד
שמלווה אותי כל החיים.
את אבא אני לא זוכרת.
יש לך מושג או איזה מחשבה איזה שפה דיברתם בבית?
אם זה היה ידייש. גרמנית. פולנית?
דיברנו פולנית.
האמא הזו עם השמלה v ושרוולים..
יש לך תחושה או מחשבה אם הייתי משפחה דתית?
היינו משפחה דתית.
היינו עושים קידוש
היינו יושבים ליד השולחן. מברכים
אבא היה מלמד אותנו גם תהילים. שהיום אני יודעת כבר מזה
כלומר אבא היה אדם דתי?
דתי.
לדעתך הוא היה. מה שאנחנו קוראים היום יהדות אורתודוכסית?
או יהדות מסורתית?
כלומר הוא היה עם זקן?
או עם לבוש יהודי?
זה אני לא זוכרת.
במסמכים שצפו. שמצאתם
שמספרים על זהות שלך. יש כתובת בקראקוב?
כן. רחוב פוחוביצקי 84.
את ביקרת פעם בפולין אחרי המלחמה?
אני רציתי לנסוע אבל לאה אמרה לי "אין
מה לנסוע. שהכל נהרס הכל חדש שמה"
פוחוביצקי. זה מה שהיה סביבה היהודית ממה ש..
כן בעצם את נולדת באוגוסט 37.
ספטמבר 39 פורצת מלחמת העולם
קרקוב הופכת להיות השלטון הגרמני מתמקם
בקראקוב ובעצם כל ההיסטוריה של העם היהודי
ובטח של המשפחה שלכם השתנה לבלי שוב
הזיכרון אמרת. יש לך תמונה של אמא.
איזה עוד
תמונה יש משנות המלחמה?
משנות המלחמה אני זוכרת שראיתי הרבה דם נשפך
נחזור לרגע למה שאנחנו קוראים גטו קרקוב אולי
ראיתי קודם. הראית לי תצלום של תעודה מגטו קרקוב
כן זו תעודה שהוצאה לאמא כי יש שם תמונה של אמא
כן. יש לך מושג מה זאת התעודה בדיוק?
מה היא אמורה לייצג?
התעודה הזאתי שמצאו אותה
מה שאני יודעת שאמא הייתה בגטו קרקוב ואני
חושבת. והיא נתנה לפני שהיא נכנסה לגטו שמה
אמא מסרה אותי לגויים.
עוד לפני הגטו?
עוד לפני הגטו הספיקה להעביר אותי לגויים
שאלת את עצמך פעם או מישהו מבני המשפחה שאל את
עצמו למה אמא מחליטה לקחת את הילדה ולמסור אותה?
מה היא ידעה כבר שבגלל זה היא החליטה למסור אותך?
אני חשבתי על עצמי שלא שאלתי את
המשפחה לא אף אחד אבל שאלתי את עצמי שאמא
רצתה שיהיה המשך שושלת.
כלומר ש..
להציל אותי. להציל אותי שיהיה המשך דור אחריה לזיכרון אם קורה משהו
ההנחה שלי שכל הדברים האלה
קורים אחרי שנת 42
כן כשכבר מחליטים להשמיד את היהודים
כן. זאת אומרת איפה שהוא לקראת גיל
ארבע שלך אולי טיפה יותר מוקדם.
כן דיברנו קודם על התעודה. היה שם רישום שלך ונאמר
לי שיש
שם רישום כאילו לאמא היו שתי בנות.
כן. ינינה.
וגם השם שלך סטפניה מופיע שם.
כן
ומה. מה את משערת לגבי זה?
אני ניסיתי לחפש
כלומר ב"ילדים ללא זהות" וגם כשהייתי
באזכרות אבל לא הצלחתי.
אנשים לא מכירים את
המקום לא יודעים לא זוכרים
אבל זה זה אומר לך שהייתה לך אחות בשם ינינה?
כן
וזאת אולי אותה תחושה שהיה עוד אח או אחות בבית?
כן מה שכן אני זוכרת שאמרו לי שיכול להיות
שאנחנו תאומות. או תאום או תאומה איתי. אבל את
זה אני לא...
כי מה. כי אתם רשומים על אותו תאריך?
כן
כששאלתי קודם מה אמא ידעה או ממה
היא חששה המשתמע מזה שאימא מוציאה אותך
ממנה ומוסרת אותך לגויה זה מעלה כמה אפשרויות
אחת שאולי היא הכירה המשפחה גויה שהיא
מאוד סמכה עליהם שיעניקו לך בית חם
ואפשרות שנייה שהיא כבר ידעה שיש מה
שאנחנו קוראים היום "אקציות" שאם היא לא
תציל אותך אז גורלך...
היא כבר ידעה על השמדה
היא כבר ידעה על המתה היא כבר ידעה.
כי אחרת היא בטח לא הייתה בוחרת לעשות את זה.
לך יש זיכרון שאמא לוקחת אותך למישהו
או את יודעת שלקחו אותך?
אני יודעת. אני יודעת שאמא לקחה אותי ומסרה אותי לגויים
ושם אני גדלתי.
את הגויים האלה זו משפחה אחת או יותר ממשפחה אחת?
זה עם ילדים משפחה עם ילדים
עם אחו בחוץ. את יוצאת כל בוקר בארבע
לרעות פרות.
אז בואי ננסה ככה לספר על
המשפחה הזו על התקופה שהיית אצלה.
את השם שלה אם את יודעת?
לא את המקום שבו הם גרו את יודעת?
גם אני לא זוכרת.
כלומר בעצם באיזה
שהוא שלב בחיים שלך נקטעו. נפרדת מהמשפחה.
נמסרת לידיים אחרות את אפילו לא יודעת איפה זה היה
נכון משהו שהוא יותר כמו
ערפל. חלום מה את כן זוכרת מהתקופה הזאת?
מהתקופה הזאתי זוכרת שהם הכריחו אותי להצטלב
להצטלב? כן. ואני זרקתי את עצמי
ואמרתי להם לא. והייתי בוכה הייתי אגרסיבית מאוד.
אז הם הסבירו לי שאם אני לא אעשה את זה אז
יבואו ויקחו אותי ויהרגו אותי כי סך הכל הם
קיבלו אותי לשמור עליי זה מה שאני זוכרת
אבל אם זה. זה נשרש לי כל כך עמוק שעד היום
זה מפריע לי למה הייתי צריכה לעבור את זה
את זה. זה את מה?
את ה"להצטלב"?
ההצטלבות הזאתי היום את יודעת שאסור היה עליהם להסתיר
אותך?
את יודעת פולנים שנתפסו מחזיקים יהודים
הם אמרו לי את זה.
הם אמרו לי- אם את
לא תעשי מה שאנחנו עושים. יתפסו אותנו יהרגו אותנו
את הכל הסבירו ולכן גם לא נתנו לי
ללמוד. לכן הייתי יוצא ב 3:30. 4:00 בבוקר
לאחו עם הפרות שמה
והיה לך קר?
הם נתנו לי בגדים
היו לי בגדים קיבלתי אוכל קיבלתי
היה קשה לקום בחושך? אני מתארת לעצמי 4:00 בבוקר העולם עוד חשוך לגמרי
אז כשיצאה השמש הייתי נשכבת על הדשא. באחו
עם מה הלכת?
עם ברווזים? עם פרות
עם פרות. שהיו יותר גבוהות ממך. כן. אני קטנה אבל הייתי הולכת
פחדת מהם?
לא. הלכת לבדך או עם האח?
הלכתי עוד עם מישהו. אבל הוא היה משאיר אותי והוא היה חוזר
ואני הייתי מסתכלת לשמיים לשמש
והייתי שמה שני עלים על העיניים. ניהניתי באחו. ניהניתי
אחר כך כשהייתי חוזרת בלילה. ובימי שישי אז הייתי כלומר
גם עובדת בגן ירק הייתי אוספת את הצואה של
הסוסים והייתי מדשנת את הגן ירקות
הייתי ממש עובדת.
כל הזמן שהייתי אצלם
לא למדתי שום דבר רק הייתי או באחו או בגן ירק
את השמות של הפרטיים. איך קראת לגויה "אמא"?
את לא יודעת.. אני לא יכולה לדעת. כי מה שקרה לפני שמסרו אותי
לועד היהודי אז התפוצץ רימון.
אבא שלי כנראה
בא לקחת אותי.
עוד מעט נדבר על זה נשמור על הרצף של הסיפור.
אז את אפילו לא יודעת
שם פרטי ואם קראת להם אבא ואמא.
לא
אם שכחת בתקופה זו אולי שאת ילדה יהודיה או ילדה של
מישהו אחר?
ידעת כל הזמן?
ידעתי כל הזמן שאני יהודיה.
שאת לא שלהם במקור
לא שלהם. גם מה שאני הרגשתי גם יחס אחר אליי
פחות טוב?
היה לי מאוד מוזר בדברים של למשל אם הייתי
חולה או שנשבר לי שן או שמתנדנד
אז היו לוקחים אותי לא לרופא. היו לוקחים
היו מעמידים אותי ליד העץ היו קושרים לי שני
חוטים ומושכים את השן.
ואני בלילות הייתי
כל הזמן בוכה.
כל הזמן הייתי בוכה. מרימה ידיים
מתי זה יגמר?
מתי הכל הייתי מאוד
מופנמת. אני לא דיברתי..
אני למעשה 25 שנה
אני לא דיברתי לכן גם הילדים
לא יודעים שום דבר ממני. האח. אמרתי שהיו שם שני ילדים בבית.
כן. בן ובת?
עם מישהו שם היית יותר קרובה?
עם אף אחד.
הם היו גדולים ממך?
הם היו גדולים ממני אבל
אני תמיד הייתי יותר באסם.
לא גרת בתוך הבית?
בלילות מכניסים אותי וביום הייתי
באחו ואחר כך באסם ואחר כך כשהיה חושך
היו מכניסים אותי נותנים לי לישון. היה מישהו שככה לדעתך אם את יכולה לזכור. שאת יודעת. לפעמים חיבק
אותך? לפעמים.
לא.
לא ידעתי מזה חיבוק.
שאל איך את מרגישה. דיבר איתך עודד אותך באיזשהו אופן?
שום דבר הייתי כמו ילדה זרה
לאכול איתם ארוחות. אכלת איתם?
לא אז מה היה. את יודעת.
אותו דבר שאיפשר לך ככה לקום כל יום
ולשמור על התקוות הקטנות שכל זה יגמר כמו שאמרת?
אהבתי את הטבע וזה נתן לי את הכוחות
תמיד הרגשתי שמישהו מלווה אותי ותמיד
העיניים שלי היו למעלה.
סיפרת כל כך יפה על איך שהייתי
שמה עלים על העיניים ונהנית מהשמש
כן והפרות.
כן
את אומרת שהיית ילדה מופנמת השתמשו בשפה בכלל?
דיברת? לא. לא דיברתי הרבה. תמיד הייתי סגורה
נגיד. את יודעת אנחנו מסתכלים היום על ילדים בני
ארבע. חמש. יש מישהו שמכניס אותם למשל למקלחת
מי.. רחצו אותך?
רחצו אותי. הייתי נקייה
הייתי הכל. דאגו לי לכל הצרכים שהייתי צריכה זה כן
אבל לא הרגשתי את החמימות.
פינוק לפעמים איזה צעצוע
משהו. מישהו נתן לך?
לא ואם היית מתקשה את יודעת
לקום בבוקר אנחנו. את יודעת
ילדים לפעמים רוצים לישון יותר או היה לא
היה לך. לא הרגשת טוב ולא היה לך כוח
לא זכור לי דבר כזה בכלל
כלומר הבנת. נכנסת לתוך התפקיד
כן. ועשית מה שאמרו לך
מה שאמרו לי. כמו תוכי ככה עשיתי את זה
לא כמו תוכי. אלא הבנת שזה מה שצריך אז מילאת?
כן שזה כנראה עשה את זה
בכל התקופה שהיית שם היה רגע אחד שאת זוכרת
שהוא היה קצת שונה אז רגע של חסד רגע של ליטוף.
רגע של לא יודעת אולי סוכריה. משהו?
לא. לא זוכרת דבר כזה
אנשים זרים שאלו אותך מי את?
מה את? לא. לא קרה שמישהו.
והם אמרו לך מה להגיד אם ישאלו אותך?
לא זכור לי. איך הם קראו לך?
סטפניה? סטפניה
זאת אומרת שהשם שלך הוא שם שהוא גם פולני.
כן. כן.
אני שואלת אני רוצה להבין למה מכל. את יודעת. מה שנגזל ממך
ומה שנעלם החיים שלך ומה שנלקח
ומכל החיים הפשוטים של בית ומשפחה. למה
הדבר שהיה לך איתו הכי קשה..
זה שאמרת אותו ישר
זה ה"להצטלב"?
מפני שאני לא השלמתי עם זה
כי ידעתי שאני יהודיה.
ואמא אמרה לי אם
תשכחי את השם שלך דבר אחד אל תשכחי
"מורגנשטרן" זה כוכב השחר. וזה ליוה אותי
את המילים שלה את זוכרת?
כן נראה שאמא
הייתה דומיננטית אצלי.
וגם כאילו
היה בה. לא היו לה הרבה אשליות היא ידעה
שהיא נפרדת ממך ידעה שהיא צריכה להכין אותך
למה שיקרה.
כן
שתתרחקו. שאולי תצטרכי לגדל את עצמך
זאת ההרגשה שקיבלתי אותה בכל הדרך שמישהו
מלווה אותי ואומרת תזכרי "כוכב השחר".
זה הכוכב הראשון שנוצץ.
המילה "גרמנים" היא מילה שהייתה בתוך
התודעה הילדותית שלך?
ידעת שגרמנים זה משהו לא טוב?
אני הרגשתי חלחלה חלחלה בכל הגוף כששמעתי את המילה הזאת ועד
היום אני לא יכולה
.
.מתת הכרה שלי אני
עדיין הייתה תקופה היה לי היסוס אם אני
יהודיה או שאני פולניה.
למה לדעתך?
כי גם אצל הגויים הייתי וגם כל הזמן היו מאיימים
"הגרמנים באים". "הגרמנים זה והזה" אז באיזה
שהוא שלב איבדתי את האמון בעצמי.
זה היה
הרגע שאמרתי. רגע זהבה.
את יהודיה. את כל הזמן את מדברת ככה לעצמך.
אבל בכל אופן היה לי את ה
65 שנה היה לי היסוס מי אני בכלל.
יש כאן שאלות נורא גדולות בגלל שהן נורא גדולות
אני שוב אזיז אותן להמשך של הסיפור חיים
שלך ואני עוד יהיה איתך קצת בילדה הקטנה
שההורים שלה מסרו אותה כי הם רצו להציל אותה
איך ילדה קטנה שיום אחד לא רואה יותר אף אחד
שהיא הכירה ונכנסת לעולם שיש בו מצד אחד
את הטבע שאני מבינה שזאת הייתה מתנה ש
שקיבלתי אותה.
שקיבלת אותה וגם נתנה לך
משהו מאוד ששמר עלייך.
איך ילדה מבינה את
כל הדבר הזה שהכל אחר היום?
יש איזשהי מילה
שמסדרת את הדברים?
למשל מלחמה למשל גרמנים. למשל יהודים. מה מכל הדבר הזה הוא היה
התשובה לזה שאין אבא ואמא בסביבה?
זה מלחמה אישית שלי לקום ולצאת מהכל
מהשואה שהייתה עליי כל הזמן שעברתי
כשאת אומרת "מה שעברתי" במילים שלך. את יכולה אפילו
במילים של ילדה מה עברת?
זה מה זה הדבר הזה
הכמה שנים האלה שלקחו ממך את הזהות?
מה עברת?
אפילו את יודעת. בלי בלי שאלות גדולות. בלי
תשובות פילוסופיות. אלא בפשטות מה בעצם עברת?
במילים שלך [לא מובן] מה תפקידי.
לקחו אותך לכנסיה לפעמים?
לא המקום שבו גרת הוא היה
אחד לי השני או חוות מבודדות?
מבודדות
כלומר לא היו הרבה אנשים
לא היו הרבה אנשים
כשאת חושבת על התקופה הזאת זה הכל אותו דבר
או היו שם שינויים ושלבים?
לא. אני חושב שזה היה סטנדרט כל הזמן אותו שבלונה שקמתי
בבוקר הלכתי עשיתי ואת הכל.
אמרת שהאחים הלכו לבית הספר.
הילדים של המשפחה הנוצרית
אני אפילו לא יודעת לאן הם הלכו.
כי אני לא הייתי אני הייתי בארבע בבוקר הייתי חוזרת עם החושך
ימים שלמים היית בחוץ?
ימים שלמים
ומה קורה בחוף?
גם כן הייתי יוצאת
שלג. קור. את עם הפרות?
עם הפרות מלובשת חם והכל עם אוכל. עם הכל מצוידת.
לוקחים ילדה כבר בוא נגיד בת חמש. והיא אחראית.
כן על הכל
מישהו משבח אותך לפעמים?
יכול להיות דבר כזה? לא היה דבר כזה.
איפה ישנת בתוך הבית?
על תנור? בתוך הבית היה להם
תנורים כאלה גדולים אני הייתי יושבת היה
פה תנור ליד הדלת ואני ליד הדלת הייתי יושנת.
כן המופנמות הזו שדיברת עליה ליוותה אותך גם בשנים אחר כך?
כן זאת אומרת פשוט זו היתה הדרך שלך.
כן. אני מנסה לחשוב. אנחנו מסתכלים על ילדים אנחנו תמיד
חושבים שיש להם צורך לקפוץ. לרוץ. להיות חופשיים
לא ידעתי את זה אף פעם עד שהגעתי ללנה
היא היתה מסרקת אותך?
היתה מסדרת לך את השערות?
הגויה? כן. זה כן.
היא היתה מסדרת לי את השערות
כלומר בטוח שהיא רצתה שתהיי מסודרת.
כן היא רצתה שאני אהיה מסודרת
ונקייה. שמרה על הניקיון אוכל היה הכל וזה
באמת היה בסדר.
מה היא ידעה למשל. איזה אוכל את
זוכרת שנתנו לך שם?
מה שהיה להם.
אני.מה שהיה להם נתנו
לחם. בדרך כלל לחם כי זה למעשה המצרך שאני כל החיים
לא יכולה לא מסוגלת לוותר עליו.
קרה שהיית חולה?
שהיה צריך לתת לך טיפול?
לקחת לרופא?
אני הייתי חולה מאוד למעשה לקראת סוף המלחמה
חליתי בשחפת
ועם פצעים .
.ולפני
שעברתי לועד היהודי הרי כשנכנסו הרוסים
אז התפוצץ רימון ואני איבדתי איתי את
השמיעה ולכן גם אני את הזיכרון מה שאת
רצית שאני אזכור את זה. כשהגעתי ללנה קיכלר זכרונה לברכה
עם המאה הילדים שלנו. אז היא העבירה אותי
ל Rabka שם היינו ילדים חולים בשחפת ודברים עם פצעים
עם הכל אז שמה קיבלתי טיפול
את אומרת מגיעים הרוסים. משחררים את פולין אז בואי
ביחד נעריך שמדובר אם זה צריך להיות
בסביבה של קרקוב מדובר איפשהו בינואר 1945
שפולין. הגרמנים נסוגים לגרמניה
כן ואז קורים כמה דברים גם אולי המקום שבו גרת
נקלע לאזור הקרבות כי נזרק שם רימון?
או שבמקרה נפל למישהו רימון?
אני חושבת אני
חושבת שהם רצו לקבל כסף עבורי לכן הם העבירו אותי לועד היהודי
אבל הרגע הזה שנופל רימון
האובדן שמיעה הוא מהדף?
מרעש? או שממש פציעה? זה ממש פציעה עמוקה עם העצב עם הכל
לא יכולה לשמוע כל הזמן יש לך.
את זוכרת שלב שיש מישהו לוקח אותך. מטפלים בך?
אני זוכרת שהתפוצץ הרימון אבדתי את ההכרה
הייתי מלאה דם וכשהתעוררתי אז כבר הייתי
בטיפול והעבירו אותי.
ויותר לא היית אצל המשפחה הזו
לא אז בשנים שהיית ואני אומרת שככה
לצורך משערת. מניחה. חושבת שהיית איפשהו
שהוא משנת 42 אולי משלב כלשהו באמצע 42
עד 45. שנתיים וחצי בטוח היית. אולי טיפה יותר
בשלב הזה פעם אחת את אולי שאלת איפה אמא
או פעם אחת הגויה אמרה לך משהו על אבא ואמא?
שום דבר. המילה יהודיה היא פעם אחת אמרה לך שאת
ילדה יהודיה?
היא אמרה לי פעם אחת שאני יהודיה
שאני צריכה לשמור וכשהיו חיפושים
עושיםאז היו מכניסים אותי לתוך האסם. לתוך הקש.
שאני לא. לא אצא משמה אחרי שעבר החיפוש.
מי חיפש?
פולנים או גרמנים? הפולנים הפולנים הפולנים היו מלשינים שמה
בזמן הזה שהיית שמה ושיש
חיפושים ושיש אני לא יודעת מה. היו רגעים
שפחדת?
שהבנת שזה נורא מסוכן לחיות?
פחדים תמיד היו לי
איזה סוג של פחדים?
הייתי רועדת הייתי בוכה
בשקט שלא ישמעו אותי. הייתי זורקת את עצמי
ממש עם הראש ככה ימינה שמאלה כי לא
ידעתי מה קורה לא ידעתי בכלל.
יכול להיות שפולנים אמרת מלשינים היו באים לעשות
חיפושים כי מישהו הלשין שיש אצלם ילדה יהודיה?
יכול להיות.
הם נראו מפוחדים?
לא.
כי תמיד כשהיו באים
אז זה תמיד שהיו מסתירים אותי באסם
או שהם היו מוצאים אותי לאחו בלילה
בחושך שלא ידעו איפה אני והכל אז תמיד
שהיו באים באופן פתאומי אפילו אז היו
או מכסים אותי או משהו
הם לדעתך בימי ראשון הלכו לכנסייה?
כן
כלומר היו יוצאים מהבית
היו יוצאים מהבית.
והחליטו אף פעם לא לקחת אותך.
אותי לא
אני תמיד הייתי באחו. אף פעם לא הייתי בבית
הרגשת טוב שם?
גם בימים קרים?
הרגשתי. אומנם היה לי בגד חם והכל אבל הרגשתי
את השלווה של עצמי הרגשתי שהידידים שלי
היחידים שלי זה הפרות. השמש כשהיתה יוצאת. הייתי מסתכלת
ככה בין העצים מתחבאת. יושבת על העצים
אפילו עכשיו שאת מדברת על זה אז הפנים שלך קורנות
כן כאילו אני. אני מנסה להיות לרגע את ולחשוב
ילדה קטנה. קטנה פיצפונת יושבת לה לבד עם כל
בעלי החיים וטוב לה ובעייני היה לך המון כוח
כך לברוא לעצמך את הטוב בזה בשדה
לא לפחד.
כאילו ידעת שבני אדם הם מסוכנים
אבל הטבע לא.
נכון. לכן אני אוהבת את האדמה.
היית חולמת בהקיץ?מה יקרה יום אחד?
כן הייתי יושבת על
העצים והייתי אומרת מתי זה יגמר. הייתי אומרת
בורא עולם. כלומר לעצמי עד מתי. מתי אני
אגמור את זה מתי יגיע הקץ של הדברים האלה?
והנה בא יום אחד
כשהרוסים מתקרבים. עוד לפני שאת נפצעת. יש דיבורים מסביב
שאולי המלחמה עומדת להסתיים?
כן דיברו על זה. הם דיברו על המלחמה שהולכת להסתיים והם
דיברו שהרוסים צריכים להכנס מזה אני למעשה
ידעתי את הדברים האלה אבל אני לא שאלתי מה איתי
או מה כי לא דיברתי הייתי בפנים
סגורה עד שיום אחד הם באו ולקחו אותי.
מי זה הם? המשפחה שלה כשהייתי אצל הגויים
והביאו אותי ללנה.
מקודם אמרת שיכול להיות שהם רצו לקבל
כסף על זה שהם טיפלו בך. זה משהו שאנשים
שהיום מקובל להניח שגויים אמרו. הנה יש אצלי
ילד יהודי טיפלתי בו שלוש שנים הצלתי אותו
זה אחרי המלחמה.
אבל זה משהו שבאמת את
יודעת שהיה לה קשור לסיפור שלך או השערה שלך?
אני כל הזמן חשבתי. תראי לא הייתי בטוחה
שהייתי קטנה אבל אמרתי סתם לא מחזיקים אותך.
יש פה מסר לא סתם מחביאים אותך
יש פה משהו. אבל כשהייתי קטנה לא הבינותי שזה כסף דברים
כשהתבגרתי אז הבנתי את הדברים האלה שלא סתם
אמא נתנה אותי שאולי היא שילמה הכסף ולכן גם
קיבלו גם מהוועד היהודי ומכל הדברים האלה
זה בא לי יותר מאוחר.
השאלה שאת מתארת לעצמי
שאת לא יודעת אם הם יזמו להחזיר אותך או
שהועד היהודי שמע שבכפר ההוא יש ילדה ובא לקחת אותה
לעולם לא אדע את זה.
לא תדעי
אבל את כן יודעת שהתעוררת בבית חולים
שהיית זקוקה לטיפול רפואי. מישהו היה לידך מהמשפחה הזאת? אף אחד מישהו מהם גם
נפצע?
לא. רק אני
כי אני ישבתי בדיוק על ה... יכול להיות שנפצעו
אבל אני ישבתי ליד הדלת ורימון
מתפוצץ איפשהו בחגורה התפוצץ הרימון אז אותי
הוציאו ראשונה ואת היתר אני אני חושבת
שהתעוררתי לשנייה כן היה מישהו ששכב לידי
כן. כי זה היה הדף חזק אבל מי שהכי זה אני הייתי
והבית חולים היה איפה. בעיר?
בקראקוב? בכפר?
לא זה היה בקראקוב כבר כנראה.
זאת אומרת הכפר כנראה היה מאוד קרוב לקראקוב
לקראקוב ואז העבירו אותנו לשמה ואז
איפה מתחיל הזיכרון שלך שהחזירו אותך לעולם היהודי?
שם אחרי בית החולים?
בבית החולים
ברגע שהעבירו אותי ללנה קיכלר ז"ל אז הבינותי
שאני מקבלת חיים חדשים.
גם שם אני הייתי
שקטה. לא דיברתי הרבה לא כלום
ובינואר -45 את בת שש וחצי בסך הכל. ילדה.
בית הילדים של לנה קיכלר בזקופנה.
כן.
זה משהו שידעת כל החיים שהיית חלק ממנו או זה משהו
שהיא תברר לך דרך החיפושים שלך לפני 14 שנה?
לא אני כבר הייתי גדולה כבר היינו שמה בזקופנה
לנה לימדה אותנו עברית לימדה עברית
אז בואי תנסי לשחזר מה קורה היית בבית חולים
התאוששת מהפציעה. נשארת עם פגיעה באוזן
ויום אחד לוקחים אותך משם ומעבירים אותך?
כן. כן בינינו כלומר ללנה. לנה קיבלה אותי
את רציתי אולי לחזור לבית של הגויים או הבנת פה זה
יותר טוב?
הבנתי שיש שינוי עדיין לא ידעתי
מה השינוי הייתי בהלם. עוד עדיין אבל
התחלתי לראות ילדים ואז הבינותי שאני מקבלת
בית חדש. חיים חדשים.
בואי ננסה ביחד לדמיין האירגונים
היהודיים מתחילים לאסוף ילדים. רוצים להציע
להם. לטפל בהם לשקם אותם. להחזיר אותם לחיק
היהדות. לעשות את כל מה שלא היה בחיים שלהם
הם לא יודעים כלום על הסיפורים האישיים של
כל אחד מהילדים.
מה קורה שם?
איך. איך
מתוודעים אלייך איך מנסים לייצר לך ביטחון עצמי?
איך איך איך בונים את הביחד הזה של כל כך
הרבה ילדים שעברו שואה היום אנחנו יודעים איך
לקרוא לזה. לנה זכרונה לברכה היה לה צוות
והצוות חילקו אותנו ילדים גדולים. ילדים
קטנים. וילדים יותר קטנים.
לי היה מזל שהיתה אחת בשם מאמושקה.
מאמושקה?
מאמושקה. ככה קראו לה והיא
נתנה לנו את החום והיא טיפלה בנו והרגשנו רק איתה שיש
לנו את אמונה אליה.
את היית בין הקטנים או הבינוניים?
הייתי בבינוניים ואני והיה מנהג
שהגדולים מטפלים בנו ואני קיבלתי את עידית
זכרונה לברכה עידית צירל
עידית צירל והיא הייתה מלווה אותי לקבל
תרופות. והיינו עושים שיקופים
פעמיים שלוש בשבוע.
בגלל השחפת?
בגלל השחפת היינו מקבלים שתייה של דגים.
שמן דגים? שמן דגים. והיא למעשה. היא הייתה כמו אמא שלי. עידית
לכן אני גם כל הזמן זוכרת אותה. כי רק
בה נתתי אמון.לא באף אחד.
היתה ממושקה והיתה עידית
אם הן שואלות אותך. את יודעת לספר להן שאת
סטפניה מורגנשטרן?
הן יודעות את זה? איך הן קוראות לך?
סטפה? הן היו לי קוראות סטפה.כן.
אחר כך אני חושבת. אני
לא יודעת באיזה זמן. החליפו לי את השם לזהבה
אני לעולם לא..
אני חושבת שזה פה בארץ. אני חושבת שהייתי
סטפניה. היו לי סטפה. סטפניה בואי פה. סטפניה בואי זה
ואני חושבת שלקראת העליה או
שעם האימוץ מה שקרה את זה אני לא יודעת
אנחנו רואים את הילדים שהגיעו אחרי
המלחמה שנאספו במקומות שונים. כולם מגיעים
עם איזה דף. עם תעודה סליחה שהתעודה יש שם.
שם פרטי. שם משפחה. איפה אספו אותו. איפה נמצא מי מסר
אותו. אם מישהו מסר. היה איזה ניסיון לאסוף
פרטים. לטובת באמת הידיעה מי היתה המשפחה אולי
מישהו שרד. לא מצאת מעולם דף שבו כל
הדברים האלה נמצאו?
אחרי שהתחלתי לחפש מצאתי
לא. אני אומרת לפני שהתחלת כשהגעת נגיד לארץ לא היה
צמוד לך איזה מסמך. עם פרטים?
לא. כי אני הגעתי
עם לנה קיכלר ואני הלכתי ישר להביא אותנו
לקבוצת שילר.
אז שמה בואי נחזור לבית ילדים בזקופנה
את חושבת שאולי יש לך זכרונות מילדים אחרים
אולי שמעתם ילדים אחרים יש ניסיון להציל
פרטים לאסוף מידע. מי היו ואבא ואמא לפני המלחמה?
לא. לא שמעתי את זה
ראית פעם איזשהו דף נייר
ששם היה כתוב איך הגעת ללנה קיכלר איפה
מצאו אותך?
לעולם לא יידיש ידעת לדעתך לפני המלחמה?
לא בכל בית דברו יידיש
לא חושבת.
אני יודעת הרבה ילדים מספרים שהם ימשיכו
להצטלב או היה להם צלב על הצוואר
ושהיה להם מאוד קשה להתפטר לא להפטר אלא לשחרר
או לוותר על מנהגים נוצריים לך גם היה?
לא כלומר את לא רצית?
אני לא רצתי ולא היה לי ולא
הרגשתי ולא שום דבר.
אני אשאל שאלה שהיא שאני מקווה
שאת מבינה שהיא נשאלת בשביל להבין את
התמונה הכללית- אם אין חתיכת נייר שהם
יודעים שהם קיבלו אותך מי איזה גויה או
שהם ביוזמת הם הוציאו אותך מאיזה גויה. איך הם
יודעים שאת באמת ילדה יהודיה?
משהו?
הרי פעלו המון אנשים
בשביל להוציא את הילדים
מה שאני שערתי לעצמי שכן ידעו והעבירו אותי
ללנה. אבל ברגע שהיינו צריכים לברוח ממקום
למקום. כל הניירת נאבדה זה מה שאני
שיערתי לעצמי. זה בטוח שאם היית בין מאה הילדים
של לנה התיעוד [?] זה אין לי שום ספק.
אני רק מנסה להבין מאד קצת מכל הארגונים האלה פעלו
אחרי המלחמה?
איך מגיעים לילדים?
איך הם משקמים אותם?
איך הם נותנים להם חיים חדשים?
עובדה שבספר "מאה ילדים שלי"
שלנה כתבה יש שמה סטפה
סטפה מורגנשטרן פטפטנית. שזאת אני אז לפי זה אני
שיערתי לעצמי כשהתבגרתי את יכולה יותר
לתעד את עצמי אז קלטתי שהיה לה נייר
והייתה לי גם תמונה של אמא. לכן אני זוכרת
את השמלה שאמא לבשה ואת הכיסוי ראש ואת הכל
גם יכול להיות שאת לא יודעת כי אז לא רשמו
יכול להיות. יש גם אפשרות כזאת. שאותה גויה באה
וסיפרה שהיא מסרה לי אותה פולה מורגנשטרן
כן. והנה אני נותנת לכם אותה
בדיוק. קרה הרבה פעמים.
כי גם
היה לי דבר מופלא שאמרת מאיפה לנה ידעה?
סטפה מורגנשטיין בכל הדברים האלה זה היה לי קצת
מוזר אבל אני לא התעמקתי בזה ולא היה לנו
שיחות כאלה אישיות עם לנה והכל
היית ילדה קטנה
הייתי ילדה קטנה אבל גם כן הייתה
תקופה שמאוד רציתי להיפגש איתה אבל כל כך
סבלתי מהשואה שבעלי זכרונו לברכה הוא ניתק
אותי מכל הקבוצה ומלנה אז ככה שלא
הגעתי לעומק לדעת מאיפה היא ידעה כל הפרטים עליי
מאוד יתכן שבאמת המשפחה הנוצרית
מסרה מה שהם יודעים עליך. אולי באמת קיבלה
תגמול כספי על השנים של טיפולים.
כן בדיוק זה מה שאני זה מה שהגעתי למסקנה
והילדים פתאום
אומרים סטפה הפטפטנית. זאת אומרת מילדה
מופנמת משהו טוב קורה לך. את מתחילה לדבר
כן. את זוכרת שהיו לה חברות שם?
כן היה לנו חברות ולמדנו והייתי שמחה והייתי רוקדת
פתאום. הייתי "שחיפה" כזאתי אבל רקדתי
ושמו לי "קוקט". את הסרט על הראש. אמרתי ווי איזו חתיכה אני
למרות שהיית רזה רזה והכל. למרות
ראיתי תמונות גם והייתי מאושרת.
איך מחברים
אתכם חדש לעולם היהודי?
יש שבת?
מציינים את השבת?
מציינים את השבת קידוש בשבת. שירה בשבת
לנה מסבירה לנו על השבת חדר גדול. כולם יושבים
ליד השולחנות. נקיים ומסודרים.
את יכולה לומר משהו
שלמדת במשך השנים מי זאת הייתה
לנה קיכלר? כן. לנה קיכלר היא למעשה היתה
אישיות בפני עצמה. אישיות גם של פסיכולוגית
גם הייתה ולנה למעשה היא לקחה ואספה את כל
הילדים. היא מצאה גוויות וכל מיני
זה התחיל מזה שהיא מצאה מישהו מתחת לגוויה כי
היא אבדה ילד והכל. היא היתה גם כן עובדת בערב אצל
הגויים. בתור מורה בתור הכל.
כשפגשתי בפעם
הראשונה אחרי הנישואים שלי למעשה היא עזרה לי
גם לי להינשא. כלומר היא המשיכה לדאוג לכם גם בארץ.
גם בארץ היא דאגה לנו ואני והיא עזרה לי להינשא והיא
למעשה שאלתי אותה שאלה איך. כשנפגשתי איתה
אחרי החתונה הייתה הרצאה ברחובות אני גרתי
ברחובות. שאלתי אותה: "לנה איך אני הצלחתי
לשרוד ככה?" אז היא אמרה לי שתי מילים:
את היית אמנם סגורה אבל היה לך כוחות מיוחדים
שליוו אותך ממה שאת עברת. לכן את שורדת
אז שאלתי אותה: "תגידי אולי אני צריכה
ללכת לפסיכולוגית. אולי משהו" אז היא אמרה
לי:"לא זהבה. את לא.
את יודעת להסתדר לבד. את
יודעת להבין מה שקרה וככה את תמשיכי הלאה."
למעשה זאת את השיחה האחרונה שלי איתה.
אומרת שגם אם את לא יכולה לזכור בעצמך היא
שם הכירה את הילדים שלה. זהתה את היכולות
המיוחדות של כל אחד כל אחד.
כל אחד ואחד ידעה והכירה
אותנו וידעה מה אנחנו עושים היא למעשה גם
בלילות היא בודקת. הולכת. ממש היתה מעורבת
בכל אחד מאיתנו.
ממש ממש.
היו ילדים שהיה להם אם את
זוכרת בתוך בית הילדים. שהיה להם קשה יותר?
שהיה להם קשה לחזור לעולם היהודי. שסבלו
מאת יודעת מזיכרונות המלחמה הזה
שהיו להם סיוטים
היה להם. היו בוכים
היו צועקים בלילות היו פוחדים.
היינו
לפעמים היינו הולכים למטבח וגונבים אוכל.
גם אני הייתי כזאתי איתם.
כי אני התחברתי אליהם
אז לנה תמיד הייתה תופסת אותנו וצוחקת.
היא אומרת. לא נורא. זה בסדר זה יעבור. זה יעבור.
ואחד הדברים גם הפחד שהיה לי אם שברתי משהו אם
אפילו שהייתי בבית מאומצת אז היה לי קשה
להודות שאני עשיתי את זה.
מרוב פחד.
כלומר מהפחד הזה שאת בעצם לא. אלה להורים שלך אולי
לא יקבלו אותך ואולי יכעסו עלייך המשיך הלאה.
המשיך המשיך. למעשה גם בארץ אני לא דברתי
בוא נראה את המסלול- הייתם לזקופנה כמה זמן
בערך? מ-45 עד?
את אמרת לי שעלית בשנת
49. וב-51 אימצו אותי
בכפר בילו
אז את אומרת. ארבע שנים קודם כל השיקום
והחזרה לחיים. והבנייה מחדש של חיים "נורמליים".
חיים נורמליים. והייתי בקבוצת שילר והיינו
בבית מיוחד.
בארץ היית בקבוצת שילר?
בארץ בקבוצת שילר
היינו בבית. והיה לך טוב?
היה לי נהדר. למדתי למרות
שרוב הזמן שכבתי חולה כי כל הזמן היו לי
בעיות עם מה השחפת והיו לי בעיות עם
האוזניים. אבל הייתי מאושרת למדתי שהם נתנו
לנו מכל טוב שמה.
בקבוצת שילר.
אז הגעת לארץ. אני כל בזמן עושה את החשבון כי אני
רוצה ככה לקבל את התמונה.
אז ב-49 את ילדה בת 12
בקבוצת שילר. קיבוץ באזור רחובות ובסך הכל
לומדים את החיים החדשים ארץ חדשה. שפה חדשה
עולות שאלות בשנים האלה שבין 45 לקבוצת
שילר? עולות שאלות על המשפחה שלך?
אולי מישהו מהם שרד?
את מבינה בכלל מה היה בפולין?
מסבירים לכם?
לא מסבירים לנו. לא שום דבר
ולמעשה כאילו שזה נעלם לי מהחיים.
גם ילדים אחרים לא מדברים על זה?
גם ילדים אחרים. לא
דיברנו. היינו כן גם הילדים האחרים ואני
יודעת שהיינו איזה חמש בנות או חמש בנות
היינו מועמדות לאימוץ.
למה? מי החליט על זה?
למה לא השאירו אותכם בקיבוץ בקיבוץ?
מה שאני זוכרת שהגענו אז כל משפחה אימצה ילד
אותי לא אימצו כי כנראה ש בגלל שהייתי חולה
ויוכבד של קבוצת שילר שהייתה אחראית עלינו
היא לקחה אותי תחת חסותה זה טפלה בי ואני הייתי
כאילו במשפחה שלה הייתי מצטרפת אליהם כל הזמן
שהם יושבים שישי שבת כל הדברים אחר כך יום
אחד היא אמרה לי את יודעת מה זהבה?
יש פה משפחה מכפר בילו שרוצה לאמץ ילד.
ילד ילדה
או משהו. את מועמדת.
ופעם הראשונה הביא אותי
למשפחה לכפר בילו בית חמוד יפה הכל
משק. התלהבתי מאוד והייתי כל שבת שניה
הייתי באה אליהם.
זה היה בשנת 50 ואחר כך אמרו לי
שבחופש הגדול אני אשאר חודשיים שמה.
נשארתי יום אחד הם באו זה היה בשנת 51 וכבר אמרו לי
שהם מאמצים אותי.אז כבר הכניסו אותי הביאו אותי
לימוד עברית יותר טוב דברים אצלי שיראו
מורה שהיה בבית ספר חינוך מנהל.
היו להם ילדים משלהם? לא היו להם ילדים והם אימצו אותי
והתחלתי ללכת בכפר שמה היו חברות
וידידות ועזרו לי ללמוד עזרו לי. הייתי מאוד
מאושרת קיבלתי מתנה זו פעם הראשונה שקיבלתי
שידעתי שזה חדר שלי בובה שלי. בגדים פיג'מות
ורודה יפה. לא ידעתי מזה פתאום את מקבלת
חיבוק פתאום את מקבלת דברים ש.
כלומר הם לקחו
לעצמם את האימוץ באהבה אמיתית ברצון אמיתי.
אמיתי. אמיתי כן לתת לך בית.
אהבו אותך? אהבו אותי מאד.
אני יותר הייתי עם אמא ביחסים לימדה אותי לרקום
לסרוג. ממש למדו אותי לחלוב פרות
מזה אומר פתאום בגיל לא צעיר כבר. 13 כלומר לא ילדה קטנה קטנה
כלומר בגיל 13 להיכנס למשפחה ולהיות הבת שלהם
הם שאלו אותך על העבר שלך בפולין?
שום דבר.
אני גם לא
אנחנו נעשה רגע קפיצה להיום.
איך את מסבירה לעצמך. או מה את חושבת על זה היום שהיתה כאן איזו הנחת יסוד שלא
מדברים. לא מדברים על הדברים האלה כי בטח
ההנחה אמרה ככה יותר נכון.
ככה יותר טוב.
זאתי טעות ואני אגיד לך גם למה טעות.
כי אם
היו מדברים אז הייתי יודעת מאיפה הם
מה הם ולמה הם אמצו אותי ומאיפה. מי אני
ומראים לי את הניירת ומראים את הכל הייתי
יודעת יותר טוב ככה אני בעולם שאני לא
יודעת. לא מבינה. אני לא יודעת איפה לחפש
אני מנסה פה מנסה שמה. והגלגל חוזר על
אותו דבר. לא דיברו אז לא יודעת אין לך
ניירת. באתי למשרד הפנים שיפתחו לי את התיק
לא רצו.
אסור. כתוב שאסור לפתוח תיק.
למי?
למי אני פונה למי אני נשאר.
אז אמרתי שישאר כבר ככה
בשנים האלה את את השם לנה
קיכלר-זילברמן ידעת?
לנה קיכלר? כל הזמן
כל הזמן. יכלת לגשת לך להגיד לה לאה אני כבר לא
בת שש. לנה סליחה.
הלנה. הלנה אבל היא לא
קיבלה אותנו.
היא היתה חולה גם. והיא גם למדה והיתה
פסיכולוגית הייתה נותנת הרצאות וכותבת
ספרים. זה לא היה מהיום למחר.
כמה פעמים
פניתי אבל אמרו לי לא.
פנית לאמא המאמצת?
איך קראת לה. אמא? או בשמה?
כן קראתי לה אמא קרה שדיברת איתה
ואמרת- אני לא יודעת מי אני ואני רוצה לדעת
את יכולה לעזור לי לדעת?
לא פחדת לפגוע בה?
כן להכאיב לה
להכאיב לה. לא רציתי להכאיב לה זה זה הייתה תחושה. לא רציתי להכאיב לה את הדברים האלה
זה מכאיב לי. זה לא זה מכאיב לדעת לאיזה מצב
לא טבעי כולם נכנסו.
את לא רצית להכאיב לה היא
לא רצתה להכאיב לך. הסביבה לא רוצה להכאיב
והכל נשאר קבור שמה.
קבור בתוך האדמה בדיוק.זה בדיוק ככה
אני מתארת לעצמי.
שאלות תמיד היו
איפה מתחילה השאלה הטורדנית שקודם סיפרת עליה שאולי
אני בכלל פולניה?
מתי זה מתחיל להציק לך?
זה התחיל להציק לי כשאני התחתנתי וילדתי את הילדים.
אז בואי נלך אחורה.
אני מבינה
שהתבגרת בכפר בילו וזה היה הבית.
ואז הלכת לצבא? כן.
הייתי בצבא את היום אישה דתית?
כן. שומרת
אבל זה לא היה החינוך בכפר בילו?
לא. הייתי חילונית
אז הלכת לצבא
זה למעשה לפני 16 שנים התחלתי לשמור את השבת.
עם מותו של בעלי ז"ל.
אבל היו לך חיים. עד שבעלך נפטר חיים חילוניים
מה שאנחנו קוראים.
עד מותו היינו חילוניים. כן.
בכל אופן היית בצבא. הלכת לצבא.
הייתי בצבא כן. בחיל ההנדסה
ואיך קראו לבעלך?
שמואל.
שמואל. ולכאן הגעתם אחרי ששת הימים לבני יהודה?
לא. אנחנו גרנו בחבצלת ברחובות. אחר כך עברנו לרחובות
אחר כך היינו במצפה רמון.
היית בהרבה מקומות.
כן. ואחר כך חזרנו. זה היה בשנת 73 אני עליתי פה
לרמת הגולן. את ובעלך.
אני ובעלי ושלושת הילדים.
אז באיזו שנה התחתנת בערך?
כדי שאני התחתנתי בשנת
או בת כמה היית כשהתחתנת?
בשנת 57 בת עשרים
כן. צעירה
אז כבר הייתם הרבה שנים נשואים עד שהגעתם לפה
כן 57. 73.
כבר היו לי שלושה ילדים.
כלומר אז עליתם
אחרי מלחמת יום כיפור בערך?
כן בדיוק ואת אומרת
שכשנולדו הילדים מתישהו עלו שאלות בתוכך.
כן למה בעצם?
אני כשלחצו עליי שאני
אחפש את השורשים שלי אני התנגדתי.
היה לי
פחד מה אני אמצא. מה אני זה. אולי אני אפגע
בילדים? אולי משהו. למרות שידעתי שאני יהודיה
ומישהו מלווה אותי כל הזמן.
אבל הפחד איך
אני אקבל את זה אם אני אמצא מישהו או מה.
מה יהיה?
כל השאלות האלה מסתובבות בתוכך בלי
שאת מספרת עליהן לאף אחד?
כן. לאף אחד לא ספרתי
ומה את חושבת עליהם
היום? מה היה?
למה בעצם למה בעצם יש את
המוטרדות הזו?
למה השאלה הזו מציקה?
למה באמת?
את אמרת לי. את פוחדת שיש אולי משהו שלא ידוע לך
כי משהו קרה לי כשהייתי אצל הגויים. וזה אבד לי
את האמון כל כך הרבה שנים להיות אצלם.
ופתאום הספק בא לי ולא ידעתי למה כי לא
ידעתי מי אבא. מה הוא היה ואיך הוא היה.
אני יודעת שהוא יהודי ולמה פתאום הוא החליף לגוי
ועד שלאה בלין הסבירה לי בשביל לקחת
ולהציל את המשפחה הוא לקח והעביר את הזהות שלו.
אז לכן זה כנראה היה לי
הספק כי לא ידעתי את זה.
בעצם זה לא בגלל שהיה איזה אירוע ספציפי. אלא הספיק לך שאף אחד
לא דיבר.. אף אחד לא דיבר אז זה השאלות עולות
בפנים. כן.
כי אין להן מענה כן בדיוק. אם היית יכולה לצעוק
את זה בקול רם. אז היו אומרים לך 10 פעמים
ברור שאת יהודיה.
נכון כי אחרת לנה קיכלר לא
הייתה לוקחת אותך.
בדיוק. בעלך הוא יליד הארץ?
כן ביחד היו לכם שיחות על הנושא?
אף פעם.
אבל הוא ידע שאת מה שנקרא "ילדת שואה"
הוא ידע שאני ילדת שואה הוא ידע אנחנו למדנו
ביחד בבית חינוך הכל הוא ידע.
הוא מאזור רחובות? כן
היו רגעים שרצית להגיד לו -בוא נדבר על העבר שלי?
אף פעם.
לא שאל אותי.
אני חושבת על שנות
המלחמה שהיה שם את הטבע שהיה הבית האמיתי
שלך.
אותו מבית שאפשר לך לשרוד.
מה היה הבית
הזה בשנים אחר כך?
הטבע ימשיך להיות איזה
גורם משמעותי?
כן. עד היום.
איפה את פוגשת את הטבע היום? בחצר שלי.
כשבשנת. לפני 14 שנה
יצרת את הקשר עם לאה בלין זה השם. לאה בלין?
עכשיו אחרי שאני כבר קצת יותר יודעת מה עבר עלייך
איזה מידע בעצם חדש קיבלת ממנה?
ממנה קיבלתי קודם כל. זכיתי לקבל תמונה של האמא
ואת הכתובת איפה שנולדתי את התאריך האמיתי
שלי וגם את הפרטים על אבא למה היו לי
ספקות. אם אני יהודיה או פולניה זה התשובות שקיבלתי ממנה.
זאת אומרת שקודם סיפרת לי
איזה סיפור שאמרתי לך עוד לא. שאבא נהיה
אופה כדי..
בדיוק. בואי תספרי עכשיו את
הסיפור הזה מה שאת יודעת
אז אני לא ידעתי שום דבר מזה עד שלנה מצאה פתק דרך איש קשר שלה בקרקוב
פולין ואז שהיה כותב שהוא הפך את עצמו לאופה כדי
להציל את המשפחה.
כלומר אבא עבד כאופה כדי
שיהיה לחם בבית?
כן וזה כנראה שייך לזמני הגטו
שלא היה ממה.. בדיוק בזמן הזה. כן.
ומה יש בסיפור הזה
שהיה מטריד בעינייך או שלא?
זה כבר. זה כבר
אינפורמציה שלאה הביאה לך
שלאה הביאה לי
אז זו אפילו היתה אינפורמציה טובה.
טובה. כן בעצם התכוונתי למה
לפני שידעת את זה דווקא הנושא של אבא היה
נושא שהטריד אותך?
כי לא ידעת מיהו? כי לא ידעתי מי הוא. מה הוא. מה הוא עשה מה
סך הכל הייתי בת שנתיים לא יכולתי להבין
בכלל מה הולך שמה וזה למעשה הטריד אותי כי
גם לא ידעתי איפה הוא נולד. מה הוא נולד מאיפה הוא
בא. מה. כל הדברים האלה הטרידו אותי
בכל שנותייך בארץ עד גיל 65 את חושבת לפעמים
אולי בכל זאת מישהו מהמשפחה של חי?
אני חשבתי שכן אבל
נדמה לי מעליית הנוער מהרווחה כשנפגשתי
ביקשתי לפתוח את התיק אימוץ ונפגשתי
בטבריה איתם. נסעתי לשמה ופתחנו את התיק
היה פתק קטן הייתה ברשימה לחיפוש ילדים
אבל לא באו לבקש עליה כלום.
והיה. לא היה
כתוב על אמא שלי האמיתית פולה ולא אבא יוסף ז"ל
שניהם. היה רק כתוב על האמא המאמצת שהם
אימצו אותי בתאריך זה וזה וזה הכל
כשנודע לך מי המשפחה שנולדת אליה. זה עורר רצון
לנסות לבדוק עם ינינה למשל. או אם יש עוד
איזה קרובי משפחה בארץ?
הייתי ביד ושם. ניסיתי עם הבנות נסענו. לא
גם לנה. גם לאה ביקשה.
לאה.
כן היא הבטיחה לי
גם השנה שהייתי נוסעת לקרקוב אולי תחפש
ניסינו בכל הצורות.
לודא שאם מישהו שרד אם היו דודים בני דודים
כן אולי משהו כן. כשקיבלת את הפרטים מלאה. משהו את
יודעת. בחלל זה התמלא?
כאילו זה הרגיש לך אחרת?
כן.
התמלאתי לא פחדים נשכחו לי כל
הדברים שרק חשבתי. וזה לגמרי נתן לי אומץ הלאה
להמשיך לחיות. ליהנות שיש לי את הזהות שלא ידעתי
ילדה ללא זהות הייתי.
מי שלא מכיר
את החוויה הזו כמוך. זאת אומרת רוב בני האדם לא
יודעים מה זה ילד ללא זהות. אבל את שאת כן יודעת
מה הדבר הכי קשה בזה שאין לך זהות?
שאתה לא יודע מי אבא ומי אמא ואיפה. מה הכי
קשה בזה? הקושי שאתה לא תדע מי אתה בכלל לעולם!
היה לנו מישהו מהחברה שלנו שהוא עד
היום לא יודע מי הוא מה הוא. אין לו תעודת
לידה. אין לו שום דבר.
הוא היה אחד איתנו והוא
אומר כמה שאני מנסה כמה שאני רוצה אני עד
היום הוא מחפש ולא מוצא
כלומר זה משהו שלא עוזב אותך. זה לא עוזב אותך לעולם!
זה אתה
לא יודע למי נולדת אתה תקבר ועוד אף אחד
לא יודע מי אתה.
אולי יש כן הורים אולי יש אחים
אולי יש מישהו.
זה לעולם לא תדע
וכשאת מקימה משפחה ויש לך ילדים משלך ויש לך בן זוג. בעל זה עדיין לא זה?
זה עדיין לא זה. זה מלווה אותך לכל החיים
עד שתעצום את העיניים.
כשאת ככה עוצמת את העיניים רגע
ומסתכלת אל העבר. אחורנית לפולין. לילדה הקטנה
שיוצאת שם בארבע לפנות בוקר עם הפרות
מסתכלת עליה. מה את חושבת עליה על הילדה הזאת?
כמה שהיא הייתה אמיצה וגיבורה לעשות את זה בלי
שיהיה לה ידע. בלי שיהיה לה מלווה שרק
בורא עולם איתה. כל הזמן מלווה אותה
כשאני חושבת עליה אני חושבת שזה על גבול הפנטסטי היכולת שלה
להיות לבד.
היכולת שלה להיות לבד לא יום. לא שעה. שנים
זה הכוחות כשאתה מקבל מלמעלה מבורא עולם
כשגידלת לבד ילדות גם ידעת להיות אמא
מהרגע הראשון?
כן. כי אני חייבת משהו לספר לך
כשנפגשתי. שני דברים אני אספר.
כשנפגשתי פעם הראשונה הלכתי גם היה לנו סדנה בחיפה
בעלי זכרונו לברכה הלך ראשון ואחר כך אני הצטרפתי כי אני לא דיברתי 25 שנה
ובסדנה המדריך אמר לי זהבה אני לא אוכל
לעזור לך. שש פגישות ראשונות לא דיברתי
בכיתי כל הזמן.
לא יכולתי להוציא
מה הייתה הכותרת של הסדנה?
מודעות עצמית.
אה . אוקי זה היה בימי שישי שבת פעם בכמה זמן. אחר כך היו פגישות.
10 פגישות. 12 פגישות ללמוד מי אתה. מה אתה
והייתי נוסעת כל שבוע לחיפה. הסדנה
אחרי שש פגישות. לא יכולתי להוציא לי קשה
לא הסתדרתי.
והייתה שמה מישהי שכל הזמן הציקה לי
ואני זה עבר לי מאוזן לאוזן זה לא הפריע לי
כשעשה לנו פעם הראשונה שישי שבת. עשה לנו
הפריד אותנו אני פתאם קיבלתי וגם למישהו
פתאום אני נעשיתי אגרסיבית.
באתי לסדנה
והמדריך התחיל לשאול כל אחד אני עדיין עוד
שתקתי שמישהי. זאתי שהיא הציקה לי כל הזמן
התחילה אמרתי לה- עכשיו אני אדבר.
אז הוא אומר - תנו לה ואז אני התחלתי לריב איתו .
הוא היה מבסוט ומאז התחלתי לדבר
הוא שינה לי בכלל את הכל התבנית .ואז
הוצאתי את כל מה שהיה לי היה לי מצב שאפילו
הייתי מסוגלת לזרוק מישהו מהבית
כזה כוחות קיבלתי וביטחון שזה מלווה אותי עד היום
כלומר הוא שיחרר אצלך
שחרר לי את ה
איזה משהו שהיה כלוא שם כל כך הרבה זמן?
בגלל שהיה כל כך הוא הסביר לי את זה אחר כך.
הוא אמר לי את
לא נתת את עצמך להוציא..
את כאילו ישנת והלכת
אחורנית כל הזמן בתמונות ואז כשהפנטתי אותך
שעשיתי את היפנוזה לכולם את קפצת פתאום אני
ראשונה רצה. פתאום אני אחרת. פתאום ממש.
קבלתי לגמרי תפנית אחרת לחיים.פתאום התעוררתי
מי אני?
מה אני? ומאז אני כזאתי
איך זה השפיע על היום יום? את נהית יותר בטוחה בעצמך?
אני יותר בטוחה אני יותר מקשיבה לאנשים אני יותר אדיבה
יותר בענווה.
ומה הדבר השני שרצית לספר?
אמרת שתספרי שני דברים
ואז דבר שני
ואז באיזשהו שלב אני התחברתי לאיזושהי רבנית
מטבריה. כשעבדתי בסיעוד קשישים והיא למעשה
פתחה לי עוד חלון לבורא עולם ולכל. ואני הרגשתי שאני
קיבלתי למעשה את הכוחות של בורא עולם שהוא
לווה אותי והדריך אותי כולל אמא ואבא
שאני לא הבינותי שהם איתי כל הזמן בלב
כשעוברים סיפור חיים כמו שאת עברת
מה זה מלמד את הבנאדם?
זאת אומרת היום את
כבר אישה שעברה גם הרבה ניסיונות אחרים
חיים אחרים. ועברת מיד ליד והקמת משפחה
משלך. ובטח יש לך נכדים.
כן
ואולי כבר נינים נינים לא.
נינים עוד לא. נכדים. כשאת מסתכלת על כל הדבר הזה. על כל
על כל הניסיונות האלה. מה זה מלמד את הבן אדם?
זה מלמד
משהו? יש איזשהו משהו שאת אומרת - אני מבינה
היום שהחיים הם. בטח שיש להם יותר כוח. מה זה מלמד?
זה מלמד שיש להם את הכוח להתמודד במצבים קשים
שאתה לא יודע כמה כוח אתה מקבל אותו
אנחנו. כשאנחנו מגדלים ילדים היום אנחנו נורא מגוננים
עליהם ושומרים. ומפחדים שכל מילה תפגע בהם
ותערער אותם.
מה את חושבת?
אני אגיד לך את האמת
אני גדלתי אותם עם האמת שלהם.
לא נכנסתי הרבה דברים תמיד בענווה. תמיד
בשלום. אבל דבר אחד אמרתי -תלמדו. אתם לא
יודעים מה יהיה מחר. כמה ילדים יש לך?
שלושה- שתי בנות ובן
כשהתברר להם קצת יותר מי את. מה את.?
אגב את יודעת
שנולדת בקרקוב גם קודם או זה רק התברר לך עם ה..
לא. אני לא ידעתי אני לא זכרתי בכלל
איפה נולדתי. לא זכרתי שום דבר.
גם לא אמרו
לי שום דבר. לכן התהייה הייתה לי מי אני מה
אני כל הזמן. וזה עמד לי פה מאחורי הראש כל הזמן
כשלמשפחה נודע. כשלילדים נודע
הסיפור שלך. זה גם עשה להם משהו?
זה גם השפיע עליהם?
אני חושבת שלא השפיע עליהם שום דבר כי הם
לא מרגישים שאני משואה אני לא מעבירה להם
את החרדות. את הדברים שיש מה שכן רציתי עוד
משהו לספר לך שנפגשתי פעם עם החברות
שאלתי. זאת התגרשה. זאת התגרשה. שאלתי מה
קרה? היא אמרה זה בחיים אני לא יכולה לחיות
עם בן זוג אני קרה אין לי. אני לא יכולה
להעביר את החום. לא לא לבן זוג. לא לזה
וזה המון גירושים היו כאלה אצלנו
בתוך החבורה של הילדים? בתוך החברים שלנו.
בכלל גם כן בעלי ניפגש פעם
אחת עם מישהו מאשדות יעקב אז הוא שאל אותו
יש לכם מישהו מהשואה? אז הוא אומר-.כן אני הוא אומר לו
ואיך בני הזוג והכל?
אומר לו- כמעט כולם התגרשו לא יכלו
הרגישו קור. לא העבירו חום. לא שום דבר. לא יכלו לחיות איתם
ואצלי זה בבית לא היה. לא הרגישו את זה הילדים בכלל
לא נתתי את האפשרות בכלל שירגישו את זה.
תוכלי לשאול אצל רונית אפילו.
אני מתרשמת שיש בך המון כוח
ומאז ומעולם היה בך המון כוח לעבור כל דבר
עם עם איזשהו הנחייה מבפנים איך להתמודד
איך לשאת. איך להחזיק מעמד
נכון. וזה נורא מרגש ומרשים
כשרק התיישבת פה ורק התחלנו לדבר קצת
יותר התרגשת. והיו לך דמעות ואחר כך סיפרת לי
את הדברים. בוא נגיד. יותר בנחת.
בלי להתרגש
למה זה גורם לך כל פעם שאת מתחילה לדבר
להרגיש ככה שסף התרגשות גבוהה?
זה עדיין קשה לגעת וזה קשה בזה?
זה קשה לי עדיין לקחת להוציא
ולספר את זה.
אני מודה בזה.
זה. את חוזרת
כאילו מחדש על מה שהיה. את הולכת אחורנית
ואת זה מציף אותך שוב בפחדים לפעמים. מה יהיה. איך יהיה
אבל אחר כך כשאני מתחילה ואחר כך אני נעשית יותר
רגועה יותר שלווה.
אני יכולה לדבר על מה
שעברתי.
אבל כל התחלה היא קשה מאוד.
זה נכון. אני מודה בזה. זה תמיד יהיה פצע.
הפצע תמיד ישאר.
את לא יכולה למחוק מה שעברת.
זה מלווה אותך כל החיים
תראי אני מנסה. אני מנסה
לא להעביר את זה לילדים. כי אני אומרת. זהבה
זה לא יעזור לך הבריאות חשובה יותר
מהכל.
לא לשקוע בתוך עצב.
איפה שאני יכולה
לספר. אני מספרת. אם זה לדור הבא שיהיה לנו דור בן דורי
והיתה פה מישהי שכנה שעבדה עם ילדים
מוגבלים אז גם כן היא הסריטה אותי נתתי לה
את הדברים האלה.
כי בסך הכל אני עברתי שלוש
משפחות אז זה לא קל לגדול בשלוש משפחות
שאתה לא יודע איפה אתה נמצא.
וגם
כשאת אומרת שלוש משפחות. את מתכוונת למשפחה
הביולוגית המשפחה שלי אמא שלי הביולוגית.
המאמצת.
ובמאמצת. אני למעשה הם לא קיבלו אותי
הילדים האחיות שלה.
של המאמצת? של המאמצת לא קבלו אותי. של המאמצת
לא קיבלו את האחיות שלה.
הדודות כאילו. הילדים שלה
לא כל כך קיבלו אותי.
כי עובדה שאחרי
שהתחתנתי והכל והם גם גרים ביוטבתה ואת
הכל. אין לי קשר איתם גם.
מבינה?
היחיד שהיה
זה היה יעקב טומי טוכמן מן החלוץ הראשון.
החלל הראשון שהוא היה בא לוקח אותי בימי שישי
מקבוצת שילר לאמא שלו ואחר כך היה מחזיר אותי
בשבת. רק איתו היה לי קשר כשהוא נהרג אז זה לא
היה לי קשר עם אף אחד מהם.
הם לא קבלו אותי
פשוט. היו תמיד- הדודה באה מאמריקה. קבלנו את זה.
קיבלנו את זה. ואני באחד המקרים
שהרגיזו אותי אז שלחתי לו את הכלב שלי שינשך
אותו בישבן.
של מי היה הכלב? של המשפחה? שלי.
היה היה לי גור קטן. שדרכו קיבלתי משכנה ודרכו קיבלתי
את האהבה ודרכו חיבוקים ואהבה ואת הכל
וגידלתי אותו והוא היה צמוד אליי
וכשהיה בן דוד בא. אנחנו קיבלנו את זה מסבתא
מאמריקה ואת זה. ואת זה.
אמרתי לו- למה אתה מתגרה בי?
ככה אני רוצה אתה רוצה?
אז אני אשלח את הכלב שינשך
אותך. וככה עשיתי.
כי לא יכולתי לסבול כבר
לסבול שמציק לי כל הזמן עם הדברים האלה אולי הייתי
רעה באותו רגע. אבל כשלא מקבלים אותך
ואתה אבוד.
שלמשל ביום החתונה אני
זוכרת את זה עד היום. כולם באו זה הכל אני
עוד לא הייתי מלובשת לחתונה שלי. אז חמי
זכרונה לברכה אמרה- זהבה. מה?
עוד הייתי עם מכנסיים קצרים בחוץ. אמרתי כולם מתקלחים אני לא יכולה
להיכנס. הייתי האחרונה.
וברגע האחרון גם זר
לא חשבו להביא.
אז פתאום חמתי זכרונה לברכה הביאה
תשמעי זה הכל זיכרונות של כאב של הכל
אבל אני אומרת תעברי.
יש חיים אני גאה שיש
לי משפחה. עם שני ילדים ושני נכדים תאומים
של רונית בן ובת. אחד כרגע בצבא השניה השתחררה כי היא הלכה קודם
אני מאושרת שבורא עולם נתן לי שיש אחרי
השואה מה שעברנו. יש המשך
יש דברים שאם היית יכולה הייתי היום רוצה לדעת יותר עליהם?
הייתי רוצה לדעת איך פותחים את התיק במשרד הפנים
תיק האימוץ.
זה לא תיק אימוץ. יש שמה הכל.
יש שמה כל
הניירת שלי ואת הכל ואני עד היום לא יודעת
איך לפעול בזה. וכשאני שואלת אומרים אולי בדרך
עורך דין. דרך משפט. דרך משהו.
אבל מה האינטרס של
המדינה לא לאפשר לך לפתוח?
אני לא יודעת. גם כשהלכתי עם לאה בלין שניסתה
הייתי צריכה
שיהיה כתוב שאני בת מאומצת הוצ'יטל
שיהיה כתוב. גם לא רצו עד שהתקשרנו אליה
והכריחו אותם לעשות את החותמת שאני בת הוצ'יטל
מאומצת בת מינה ובן ציון.
מה זה צ'יטל?
הוצ'יטל. המשפחה
השם המשפחה של המשפחה שאימצה אותי- זה הוצ'יטל
היית רוצה לדעת
שם המשפחה פולנית ששמרה עלייך?
הייתי רוצה
אבל אין לי קשרים. אני לא יכולה לזכור אם
הייתי זוכרת. אם היו רושמים לי. אבל איך אני
אמרתי? כל התעודות הכל כשברחנו
לא הספיקה. בלילה היינו בורחים. אז לא
הספיקה לקחת את הניירת עובדה שהיא ידעה
שאני סטפה מורגנשטרן ואת הכל ידעה וגם
ראיתי. כל כך היה לי חשוב לדעת למה לקחו לי
את הזהות של סטפה מורגנשטיין?
ועשו לי זהבה?
וגם אין לי תשובות עד היום על זה. וזה כואב לי
אבל אין לי עם מי לדבר.
הילדים שהיו חלק מהקבוצה
מהיתומים של לנה קיכלר. אלה שבחיים ממשיכים להיפגש?
אני לא יודעת כי כשאני התחתנתי
והייתי בהריון בעלי החליט שאני לא צריכה
יותר להיפגש איתם. אז אין לי קשר. חוץ מעידית צירל
עד שהיא שלפני שנתיים נפטרה רק איתה היה לי קשר
אז הנה את פה ברמת הגולן כבר יודעת
על עצמך משהו. כבר יכולה להסתכל לאחור.
מה חשוב לך?
לאחל לנכדים שלך? או
מה חשוב שהנכדים. מה חשוב לך להגיד להם?
שיהיו בריאים
שישרתו את הארץ. שישארו בארץ. וימשיכו את המורשת
את אוהבת את הבית ברמת הגולן?
מאוד
ולעצמך?
מה את מאחלת לעצמך? אני מוכרחה להגיד שכל מה
שעבר עלייך. לא חרוט על הפנים שלך. יש לך פנים
מאוד קרונות.
מה את מאחלת לעצמך?
להגיד תודה לבורא עולם שנתן לי את הכוחות שנתן את
היכולת להמשיך ככה לחייך ולצחוק. ולאהוב את
כל עם ישראל.
אני מאוד מודה לך בשם יד ושם
ואני מודה לך שזכיתי לשמוע את הסיפור שלך
תודה רבה לך. יש לך פנים כל כך נעימות ורכות
כל כך הרבה יופי תודה.
תודה גם לך ותודה תודה תודה מקרב
הלב שבאתם. שלפחות זכיתי שיהיה משהו מתועד.
תודה
זה המסמך שאני קיבלתי מלאה
של אמא שלי עם תעודת לידה שלי
זה המסמך שקיבלתי מעידית צירל. ששמי סטפה מורגנשטרן.
פה אני בזקופנה שהיה לנו פורים
אצל לנה קיכלר ז"ל
אני
זאת אני שנייה ב Rabka שהייתי במרפאה שמה שהייתי חולה
זאתי תמונה של נתתי לסבתא המאמצת
שאמא של המאמצת שלי שהייתי בת 13.
זאתי התמונה שהייתי בת 13.
עשו לי בת מצווה בכפר בילו
זה המסמך שקיבלתי מורשה
תעוד שלי מי אני.
כאן זה מסמך מתקופת המלחמה מי אני וההורים שלי.
זה אני ובעלי
זכרונו לברכה בברית של הוד הנכד שלי
1406 01:34:42.300 01:34:45.800 זה שלושת הילדים שלי: ענת. רונית ואבי כשהיו קטנים
זה הנכדים שלי מוריה והוד כשהיו קטנים
Testimony of Zahava Stefina (Morgenshtern) Ikar, born in Krakow, Poland in 1937, regarding her rescue in a Polish village and a lost identity Family background; religious family; German occupation; her family entrusts her to a Christian family in a village, where she lived during 1942-1945; lack of information regarding her family roots; work as a shepherdess; manhunts by Poles; she is hidden in a barn; liberation by the Russians; Injured by a hand-grenade; hospitalization; transfer to the Jewish Committee in Krakow; move to a group of orphans in Zakopane supervised by Lena Kichler; aliya to Israel, 1949; fostered by a family in Kfar Bilu in 1952; search for her roots in 2002; receipt of information regarding her family.
details.fullDetails.itemId
12512341
details.fullDetails.firstName
Stefania
Zahava
details.fullDetails.lastName
Eikher
details.fullDetails.maidenName
Morgenshtern
details.fullDetails.dob
1937
details.fullDetails.pob
Krakow, Poland
details.fullDetails.materialType
Testimony
details.fullDetails.language
Hebrew
details.fullDetails.recordGroup
O.3 - Testimonies Department of the Yad Vashem Archives
details.fullDetails.earliestDate
30/05/2016
details.fullDetails.latestDate
30/05/2016
details.fullDetails.submitter
איכר מורגנשטרן סטפניה זהבה Zahava Stefina (Morgenshtern) Ikar
details.fullDetails.original
YES
details.fullDetails.interviewLocation
ISRAEL
details.fullDetails.testimonyForm
Video